לחסל את הגבר
האחים כהן עומדים בציפיות: "ארץ קשוחה" (שחבל שלא תורגם ל"לא ארץ לזקנים") הוא אלגוריה קשוחה ומעוררת מחשבה עם הופעות נדירות של חוויאר בארדם וטומי לי ג'ונס. ללכת לראות, היום
משהו ששכחתי לעשות. אני אחזור.
מה אתה הולך לעשות?
אני הולך לעשות משהו מטומטם פחד, אבל אני הולך בכל מקרה. אם אני לא אחזור תגידי לאמא שאני אוהב אותה.
אבל אמא שלך מתה, לואלין!
טוב, אז אני אגיד לה בעצמי אם ככה.
אחרי שבילו במשך שנים על פסגת העולם, פתאום גילו האחים כהן את הצד האפל של הביקורת, את הפרצוף העוין של הקהל. "אכזריות בלתי נסבלת" התקבל בתגובות צוננות, ו"לחסל את הליידי" כבר ספג קיתונות של בוז. אפילו אני, חסיד עיוור שכמותי, מצאתי עצמי תוהה (לאורך דקות ארוכות של "לחסל את הליידי", סרטם החלש היחיד בעיניי) אם האחים כהן איבדו את זה. אם זה בכלל ייתכן. שלוש שנים ארוכות נדרשו מהם כדי לנסח תשובה. והתשובה המענגת של "ארץ קשוחה" היא לא. לא פשוט, חד ונוקב. מי שהולך לישון עם טום הנקס, שלא יתפלא כשהוא קם עם קריאות בוז. אבל האחים כהן למדו את הלקח שלהם, וחזרו למקורות. לפשע, לנואר, לאמריקנה. והתוצאה מפעימה.
"ארץ קשוחה" – משום מה "ארץ קשוחה", ולא "לא ארץ לזקנים", שם שגם הולם יותר את שמו המקורי של הסרט ("No Country for Old Men"), גם נאמן לאחד הרעיונות המרכזיים בו, וגם נוסה כבר בהצלחה בתרגום הספר עליו מבוסס הסרט לעברית – מגולל את סיפורם המקביל והמצטלב של שלושה גברים: לואלין מוס (ג'וש ברולין), טקסני פשוט שנופל על תרמיל מלא לעייפה בכסף; אנטון שיגור (חוויאר בארדם), רוצח פסיכופת שדולק אחריו; והשריף אד טום בל (טומי לי ג'ונס), שיוצא בעקבותיו של מוס, פחות כדי לתפוס אותו ויותר כדי להציל אותו.
מדובר במערבון מודרני, והוא יונק את כל מה שאפשר ממסורת המערבון בפרט וסרטי הז'אנר בכלל, ומהפילמוגרפיה של האחים. יש בו החטאים הקדמוניים של "רציחות פשוטות", את מרבצי הדם של "פארגו", את האלימות הפואטית של "צומת מילר", את הדיוקן האמריקני של "אחי, איפה אתה?", את ההתבוננות המוסרית המהורהרת של "האיש שלא היה שם".
למטה: הטריילר
הסרט מתרחש בטקסס, גבול מקסיקו, ומתנהל במבטא דרומי כבד, ואפילו מעלה את טומי לי ג'ונס על האוכף כשצריך, אבל לא זה מה שהופך אותו למערבון. "ארץ קשוחה", כטובים שבמערבונים, נוטל סוגיות של צדק ומוסר ומטיל אותם למבחן בארץ הפקר אלימה וחסרת רחם. יש בו מושגים ברורים של טוב ורע, ומאבק הרסני ביניהם. כפי שמסביר הבאונטי האנטר קארסון וולס (וודי הארלסון בהופעת אורח נהדרת) למוס, הכסף כבר אינו אישיו. "אפילו אם היית בא אליו ונותן לו את הכסף הוא עדיין היה הורג אותך. רק על אי הנוחות שגרמת לו".
אם שיגור הוא הקוטב המוחלט של הרוע – או "The Ultimate Badass", כפי שמכנה אותו מוס – מוס עצמו הוא אדם הגון ביסודו, שמתפתה לכסף המגואל בדם שנקרה בדרכו. גורלו נגזר למן הרגע
את ההבחנה בין טוב לרע מספקת דמותו של השריף (הדמות המייצגת את השקפתם של מקארתי ושל האחים), שהחיים הפכו אותו לציניקן משועשע ולאדם מעשי שבוחן את האידיאלים שלו מול המציאות האכזרית שמשתוללת לנגד עיניו. הוא יודע שהוא עלול למות, אבל הוא כבר לא בטוח שהוא יכול להתמודד עם מה שהעולם הזה מציב מולו - טיפוסים חסרי נשמה כמו שיגור. הוא יודע שזו כבר לא ארץ לזקנים. בל הוא גיבורו האמיתי של הסרט, ובוודאי של חלקו האחרון, המהורהר.
אם יש לי טענות כלפי האחים, הן מופנות בעיקר לחלק זה. החלק האחרון של "ארץ קשוחה" מתנהל בקצב אטי, מרובה דיאלוגים, תובנות שנזרקות לאוויר ותחושה של עמימות ופטליזם. הוא פואטי, עגמומי ויפהפה, ושונה בתכלית מהמותחן המרתק שקדם לו. אבל לא זו הבעיה – דווקא בהתנהלות האטית דומה שהאחים גומרים מהר מדי, שהקצוות נקשרים באופן חפוז מדי. הם מפספסים, לדוגמה, (ספוילר, ספוילר) לחלוטין את הסצנה (המצוינת בספר) בה השריף בל שם נפשו בכפו ונכנס למוטל בו שהה מוס, כששיגור הרצחני בקרבת מקום – סצנה מורטת עצבים ורבת משמעות.
אבל זהו פגם קטן בהשוואה לעבודה המופלאה של האחים כאן. "ארץ קשוחה" מציג את כל מה שטוב בהם (בעצם, הכל חוץ מהפסקול הבולט בהעדרו): הכתיבה המבריקה (הם כמעט נצמדו לטקסט של מקארתי, אבל מלאכת הסיפור המשובחת היא שלהם), ההומור השחור (השריף שלהם יותר מצחיק), הסגנון הוויזואלי המרהיב, הדמויות הססגוניות, גלוני הדם. קורמק מקארתי הוא אמן מלאכת הסיפור, והאחים כהן הם מאסטרים בשפה הקולנועית. האחים כהן לעיבוד קורמק מקארתי – ליהוק מבריק. שני רק לליהוק חוויאר בארדם לדמותו של אנטון שיגור.
גם טומי לי ג'ונס הוא ליהוק מתבקש (ומעולה). ג'וש ברולין הוא ליהוק מדויק (ומעולה). אבל בארדם הוא פשוט ליהוק מבריק. שיגור שלו – בתספורתו המוזרה, בשפתיו העקמומיות, בקול הבס הכמו-מעוות והמצמרר – הוא אחד הנבלים הגדולים בתולדות הקולנוע. מי שהיה אצל מקארתי שטן מטורף, שאינו בוחל בהרג לשם הרג, הופך בידיהם של בארדם והאחים כהן לפסיכופת תמהוני, שמעורר אימה, אך גם משעשע באקסצנטריותו. הוא השילוב המושלם שמגלמים האחים כהן בעבודתם בין המתח להומור. עוד דמות כהנית נכנסה לפנתיאון.
עודף מעשרים מילה: קלאסיקה כהנית טיפוסית, עם כל מה שטוב באחים – ההומור, האימה, הוויזואליה. יצירה למופת. לא סרט לרכי לבב.
נא להמתין לטעינת התגובות
