מטגן ושר
האייקון התל-אביבי רפי אדר חי ממסעדה עמוסת סלבז, אבל רק אחרי 10 שנים הנשמה שלו הצליחה להוציא דיסק משיריו של האייקון האיטלקי, פאולו קונטה. ראיון והופעה עם טעם של עוד
כאן תמה הקרבה ומתחיל ריחוק, שאינו ניתן לגישור לכאורה. בשעה שקולקטיב יכולים רק לחלום כרגע על תקליט משלהם, אוסף אדר בקלות רבה את חבריו, מכריו ומוקיריו, מוזיקאים כמו מאור כהן, פיטר רוט, אבי בללי ועמיר לב. הוא נוטל את חברו הטוב, משה לוי, כמפיק מוזיקלי ומקליט דיסק ראוי ויפה. ואם זה לא מספיק, אז בשעה שאדר לועס את הסטייק שלו ולוגם מהבקבוק הראשון של היין האיטלקי המשובח העומד על שולחנו, עוצרים שני פקחי עירייה בחריקת בלמים את וספותיהם מול הופעתם של הקולקטיב. הלהקה שמנסה לאסוף מעט כסף, אהדה ומעריצים באותו אחר צהריים, מקבלת דוח בסך 500 שקל על רעש במקום ציבורי או משהו כזה.
זו הייתה יכולה להיות נקודת פתיחה גרועה מאוד לכתבת ביקורת על תקליטו של מוזיקאי שבע בעל לחיים סמוקות מעט מיין ומבט מדושן עונג, המאפיין נגיסה אחרונה מאנטרקוט משובח. אבל מוזיקאי רעב, כך מתברר, הוא בעצם מצב נפשי שגם סטייק במשקל 400 גר' לא יכול להשביע.
צפו כאן בכתבה מתוך ההופעה של רפי אדר בבארבי השבוע:
צילום: רותם פלדנר. עריכה: דפי פרבמן ואייל רותם
הזמר, היוצר והמשורר פאולו קונטה הוא טרובדור איטלקי אדיר שלא מוכר מספיק במחוזותינו, מלבד העובדה שרשת סופר-פארם השתמשו באחרונה ב"Via Con Me" שלו לפרסומת, ושעלי מוהר ז"ל שאל ממנו לחן כדי לכתוב לאריק איינשטיין את "אמרו לו".
קונטה בן ה-70, הגרסה האיטלקית לז'אק ברל או לסרז' גינסבורג, לא הסכים מעולם שיתרגמו אף אחד ממאות שיריו לשפה אחרת, כי חשש שהטקסטים המתוחכמים שלו והפראזות העדינות ייפגעו. אבל אז הגיע רפי אדר.
"לפני עשר שנים", מספר אדר, "התחלתי לחלום לתרגם את קונטה לעברית ולעשות תקליט משיריו. האדם היחיד, שיכולתי לסמוך עליו שיעשה את זה כמו שצריך, היה חברי מאיר אריאל. הראיתי לו את מה שתרגמתי, והוא הסכים לחרוז את השורות. מספר שבועות לאחר מכן הוא נפטר וכל העניין נכנס להקפאה".
לפני כשנתיים קיבל אדר טלפון ממשה לוי ושלום חנוך, שחזרו בשלוש בבוקר מהופעה. לוי הציע לו להמשיך את הפרויקט של קונטה. את מלאכת החריזה לקח על עצמו המוזיקאי דני אמיר, אחיו של המפיק עמי אמיר, שותפו של אדר במשך שנים רבות. "עבדנו על זה משהו כמו שנה, שנה וחצי", מספר אדר בעיניים נוצצות. "כל זה בזמן שלא היה ברור בכלל אם קונטה יאשר את השירים הללו לדיסק בעברית".
גם במשרד ההפקות של קונטה ברומא לא האמינו שהוא יאשר, אבל המשורר דווקא אהב את התרגום לאיטלקית של התרגום העברי למקור האיטלקי. "הוא הזמין אותי להופעה
הרומן של אדר עם איטליה החל באמצע שנות ה-60, כשנסע ללמוד רפואה בסיינה. זה גם מה שההורים שלו חשבו, אבל הילד לקח את הכסף ששלחו לו ונסע לרומא ללמוד קולנוע. "מאז שאני זוכר את עצמי, קולנוע היה החלום הגדול ביותר שלי", הוא מספר. "זה התגלה להורים שלי רק אחרי שנה, כשחזרתי לארץ להיות איתם בזמן מלחמת ששת הימים".
הוריו של אדר החליטו להפסיק את הקצבה, אבל הוא התעקש להמשיך. "נסעתי לירושלים וקניתי שם שמלות ערביות. מכרתי אותן ברומא ומהכסף הצלחתי להתקיים ולשלם שכר לימוד". אדר חי ברומא כמה שנים ואף זכה להכיר את הבמאים פדריקו פליני ולוקינו ויסקונטי. "ויסקונטי רצה להכיר אותי ממש מקרוב", הוא צוחק.
למה אתה מתכוון?
"השתתפתי בתפקיד קטן ב'הארורים' שלו. הוא ניסה להתחיל איתי, ליטף אותי ונגע לי באיבר המין, אז העפתתי לו את היד".
ואז?
"ואז העיפו אותי מהסרט".
אדר מגיע לישראל לביקור בפסח 1972 ומחליט להישאר. הוא פוגש את השחקנית יהודית סולה מחבורת לול, והשניים מתאהבים ומתחתנים. אדר גם מביים את הפרק הרביעי והאחרון של "לול". מאמצע שנות ה-70 הוא מפיק סרטים ("רומן זעיר" ו"נשר הברזל") ומביים ("כפפות"). השותף שלו הוא עמי אמיר ("במדינת היהודים" ו"סוף עונת התפוזים").
"באמצע שנות ה-80 היינו במצוקה כלכלית אמיתית", מספר אדר. "עמי ואשתו פנינה, שבישלתי להם לפעמים ארוחות צהריים במשרד, הציעו לי לפתוח מסעדה. זה נראה לי רעיון מצוין, אפתח מסעדה, אתבסס ואחזור לעבוד בסרטים. אבל במציאות זה לא עבד כך. התמכרתי לעבודה במסעדה, עיסוק שאתה חייב להשקיע בו את כולך, כי כאן כל יום המסך עולה מחדש".
לשבת עם רפי אדר במסעדת פרונטו זה כמו לשבת במדור רכילות של מקומון תל אביבי. קשה להשלים משפט בלי שסלבריטאי כזה או אחר יצוץ מחוץ או מתוך המסעדה. איתי אנגל נכנס ולוחץ את ידו, טל מוסרי בא עם תינוק חדש, ודליה איציק, אלון פנקס וגדעון סער, שישבו והסתודדו בשולחן פינתי, מודים לאדר על ארוחה מצוינת. גדעון סער עם דליה איציק ואלון פנקס? מעניין.
בצילום עטיפת הדיסק, אדר נשען לפנים על מסעד של כורסה אדומה, אצבעותיו שלובות, ראשו מופנה מעט לצד, אבל מבטו בוחן אותנו היטב ולרגליו נעלי אולסטאר: אחת ירוקה, שנייה לבנה.
מה זה?
"זה בא להדגיש את 'מזייף כמו כולם'. אם תשים לב, זהו גם הצירוף של צבעי הדגל האיטלקי, עם הכורסה באמצע".
אז מה בעצם השאיפות שלך בנוגע לתקליט?
"הייתי רוצה תקליט פלטינה", הוא מצחקק. "האמת היא שאני רואה הצלחה ענקית בזה שהצלחתי בכלל להוציא את התקליט הזה ולהופיע איתו. בוב דילן יצא בשנה שעברה לסיבוב הופעות שקרא לו'The Endless Tour'. אני יוצא למסע של הופעה אחת בלבד 'The One Show Tour'. אני יודע מה ההבדל ביני לבין דילן".
קיבלת כבר ביקורות על התקליט?
"את הביקורת הכי טובה עד עכשיו קיבלתי משלום (חנוך). לא עירבתי אותו בתקליט כי חששתי מהלשונות הרעות, אבל כשסיימנו להקליט הלכתי אליו למשרד, ושנינו ישבנו בלי להגיד מילה, במשך כל הזמן שהתקליט התנגן. כשהדיסק נגמר, שלום ניגש אליי, הדביק לי נשיקה במצח ואמר 'זה גדול, זה כאן כדי להישאר'.
"לשמוע דבר כזה משלום, שהוא קמצן בקומפלימנטים, מחמיר מאוד וביקורתי, זה משהו ענק. אחרי זה בא אליי הצייר אורי ליפשיץ, שהוא שכן של שלום, ואמר "אתה חייב לתת לי לשמוע את התקליט, איזה דברים שלום אמר עליך...".
אחת הפנינים בתקליט החדש אגב הוא קטע הבונוס, ביצוע באיטלקית לשיר "רומן אמיתי" של שלום חנוך.
מה הפרויקט הבא שלך?
"אני עומד להפיק סרט על פי ספרו של ארי דה לוקה, 'האתה שלי', ספר פשוט נפלא של סופר איטלקי נהדר".
אז מה אתה בעצם, קולנוען, מסעדן או זמר?
"אני כל אחד מהדברים האלה. טוב לי ככה, לא לשקוע בדבר אחד כל החיים".
אתה לא מרגיש שיכולת להגיע ליותר אם היית מתרכז בדבר אחד?
"יכול להיות, אבל אני בן 62 ושלם לחלוטין עם עצמי ועם כל מה שעשיתי בחיים. מבחינתי, התקליט הזה הוא הגשמת השאיפה הכי גדולה בחיי".
נא להמתין לטעינת התגובות
