פצצת בוזוקי: יורגו דלאראס נגד ישראל
הבשורות הטובות: יורגו דלאראס לא מתכוון לבטל את ההופעות הקרובות שלו בקיסריה. הבשורות הפחות טובות: לכוכב היווני יש כמה דברים להגיד לקהל שלו בישראל. אתם חיים במדינה פשיסטית, התדמית השלילית שלכם בעולם מוצדקת, הפכתם לכלבלב של ארצות הברית. יאסו
כשאני מספר לנהג המונית מיירון חארחאלקיס איזה כוכב גדול באתי לפגוש באתונה, עיניו נפקחות בהתלהבות. "הו, יורגו דלאראס, אני אוהב אותו מאוד, אני מתחבר למוזיקה שלו הרבה יותר מאשר לכוכבים החולפים האלה של ’גריק איידול.‘ אגב, אחיין שלי היה ב‘גריק איידול,‘ הגיע למקום השלישי ומצבו הנפשי הידרדר אחר כך. לא תוציא ממני את השם שלו. אני לא רוצה לרכל. הו, דלאראס, דלאראס. אתה יודע, יש לו הרבה מאוד כסף". מאוחר יותר, בעת ראיון מיוחד באולפן ההקלטות שלו באתונה, יאמר לי יורגו דלאראס, "רק חשוב להצהיר שאני הבן אדם הכי לא מתאים לדבר על המצב הכלכלי ביוון.“
למה, שאלתי. "אני מכבד כסף ככלי, אבל לא מכבד איך שהכל עובד. העובדה היא שהמצב הכלכלי הזה הרס את המוזיקה. מועדוני הופעות נסגרו והפכו לאולמות של חתונות ואירועים פרטיים. כל חברות התקליטים וכל חברות ההפקה הפסיקו להפיק שירים. כולן. דיסקים כבר לא ממש נמכרים ביוון. אבל המשבר הכלכלי הוא רק אחת הסיבות לנפילה של תעשיית המוזיקה ביוון. סיבה נוספת היא שהמועדונים הציעו הופעות לא טובות, וחברות התקליטים במשך 30 שנה הפיקו שירים באיכות רעה מאוד.“
יש מי שסבור שהחלטת להופיע בקרוב בישראל, שעליה מתחת ביקורות פוליטיות נוקבות, אך ורק בשביל הכסף.
"המצב ביוון מאוד לא טוב, אבל הוא לא עד כדי כך גרוע שאבוא לישראל רק בשביל הכסף. יש לי כסף, אני לא חייב לעשות את זה בשביל הכסף, אני יכול לשרוד גם בלי זה. אני רוצה להביא משהו חדש לקהל הישראלי כי הוא אוהב אותי ומחכה לי, ולכן אני מגיע עם תזמורת מרוסיה. אני לא בא רק בשביל כסף וגם לא בא בגלל הפוליטיקה, אבל זה לא אומר שאסור לי לומר את הדעות והפילוסופיה שלי, ואנשים צריכים להיות פתוחים לשמוע את האמת.“
עוד נגיע לפוליטיקה בהמשך.
פעם יורגו דלאראס, גדול זמרי יוון, היה שם נרדף למסע לעתיד. מלינה מרקורי המנוחה, זמרת, שחקנית ושרת התרבות של יוון, אמרה עליו בשנות השמונים: "כל מה שדלאראס עושה היום, יוון עושה מחר.“ היום הוא סוג של מסע לעבר. התעוררותו של הזיכרון הקולקטיבי. כמו חזרתה של הסדרה "דאלאס,“ כך שב אלינו דלאראס.
ארבע שנים לאחר הופעתו האחרונה בישראל, הוא יקיים כאן שתי הופעות, ב-7 וב-8 בספטמבר באמפי בקיסריה. תלווה אותו תזמורת אוסיפוב אקדמיק מרוסיה, 55 נגני בללייקה ודומרה, בניצוחו של אנטרופוב ולדימיר. זו הופעתו הראשונה עם התזמורת מאז ,2001 והיא תכלול את מיטב להיטיו, כמו גם שירים בעברית שביצע בעבר.
דלאראס נולד לפני 61 שנה למשפחה פשוטה וקשת יום. אביו לוקאס היה נגן בוזוקי וזמר רמבטיקו הדומה בקולו לדלאראס. לאחר שנטש את אשתו ושני בניו הקטנים, יורגו וכריסטו, נדד לוקאס עם הבוזוקי לארצות אחרות ובשנות השישים עבר גם בארץ. במשך תקופה הוא ניגן ושר במועדון "אריאנה“ ביפו. כשהגיע דלאראס בפעם הראשונה לישראל הוא ביקש מכתבת "מעריב“ להראות לו את האתר שבו היה המועדון.
בעבר התקשה לדבר על אביו ועל יחסיהם המורכבים מאוד. ללווייתו הוא לא הגיע ("זה לא שלא רציתי, לא יכולתי,“ הוא אומר).
האם היית הופך להצלחה כזאת גדולה אם היה לך אבא טוב יותר, אני שואל. "אבא שלי לא היה נוכח, הוא לא התעניין בי בכלל,“ הוא אומר. "מצד אחד הוא לא נתן לי כלום, אבל מצד שני הוא נתן לי הכל. הדבר הכי חשוב שהוא נתן לי אינו הכישרון. חוסר הנוכחות שלו
דלאראס החל להופיע בגיל 16, תחילה עם אביו ואחר כך כסולן. "את התקליטים הראשונים שלי הוצאתי בגיל 17, כשהייתה החונטה הצבאית כאן ביוון ואנשים היו צמאים. הם רצו שירים עם דוגמאות אבל הדוגמאות האלה הוסתרו כי היה לנו את המשטר הצבאי שצנזר את השירים. אנשים היו מאד חיוביים וחמים וזה יצר דור חדש של מוזיקאים וזמרים.“
ממועדוני הלילה של אתונה עשה את הדרך לקריירה בינלאומית מפוארת: במשך קרוב ל-45 שנה הוא שר כמעט בכל הז‘אנרים של המוזיקה היוונית, והושפע גם ממוזיקה דרום אמריקאית, אופרה, פופ ורוק. הוא הופיע עם סטינג, פיטר גבריאל וברוס ספרינגסטין ומכר יותר מ-12 מיליון עותקים של מעל ל-70 אלבומים. בין הלהיטים המתורגמים שלו לעברית: "עיניים שלי,“ "בוקר יום ראשון“ ו“אלקו“ של פוליקר, "תודה“ של חיים משה ו“כמו שיכור“ של זוהר ארגוב.
כשאני מבקש ממנו לבחור את הרגע המשמעותי בקריירה שלו, הוא חושב רגע אחד, ומוצא הרבה יותר מאחד. "יש הרבה רגעים קטנים ופשוטים ששמורים אצלי בלב: כשסיימתי את האלבום הראשון שלי עם סטאברוס קויומציס; כששרתי עם מיקיס תאודורקיס אחרי המשטר הצבאי ב-1974 בקונצרט הראשון שנעשה אחרי החזרה של הדמוקרטיה ביוון, כששרתי באצטדיון האולימפי בקונצרט של ה-Live Aid עם סטינג ופיטר גבריאל באמנסטי אינטרנשיונל, כשהופעתי בארצות הברית מול קהל של 22 אלף איש למען הנעדרים מקפריסין.“
היום יש תחושה שמוזיקת הבוזוקי, מאבני היסוד של התרבות היוונית המודרנית, פחות מצליחה.
"זה נכון.“
תאר לך את התסריט ההזוי הבא: בעוד כמה שנים, יווני שירצה לשמוע בוזוקי יצטרך לנסוע לישראל.
(צוחק) "בחיים שלנו יש גלים, עליות וירידות. מוזיקת הבוזוקי כרגע למטה, אבל היא לא תיעלם. הבוזוקי הוא כלי מאוד יפה, מבריק, יש לו את היכולת לגרום לשמחה, עצב, זה כלי להחייאת הרגשות. לבוזוקי יש גם צד פחות יפה, הוא נוצל על ידי המסחור. אבל יש לו את הערך שלו והוא צריך עוד זמן כדי לחזור ולדבר אל העם שוב בצורה אותנטית. כי הוא איבד מהאותנטיות שלו. בוזוקי עם פופ, בוזוקי עם דיסקו. זה פגע במוזיקה והרס את התדמית של הבוזוקי.“
שיריו של דלאראס תורגמו ומושרים בשפות רבות, כולל עברית. מי שחשף את דלאראס לקהל הישראלי הוא כידוע יהודה פוליקר, עם הקאברים "עיניים שלי,“ "אלקו,“ "בוקר יום ראשון“ ו“חולם בהקיץ.“ והנה סיפור לא מוכר, שמספר גורם בתעשיית המוזיקה: בתקופה שבה חיים משה הקליט את להיטו "תודה,“ עוד גרסת כיסוי לשיר של דלאראס, גם פוליקר הקליט קאבר לאותו שיר. אבל חיים משה הקדים אותו במעט והוציא את השיר עם מילים של עוזי חיטמן, וההמשך ידוע - השיר הפך להמנון של משה.
אומרים שבפעם הראשונה שדלאראס בא לארץ, בסוף שנות השמונים, ושמע את "עיניים שלי“ של פוליקר, זה העיף אותו לגמרי. ייתכן שהרגע הזה השפיע על המשך יצירתו של דלאראס. כששאלתי אותו אם קיבל השראה מפוליקר, השיב: "בטח, כן בטח,“ אבל לא הוסיף. נראה כי יש עניין לא פתור בין השניים. "יהודה מאוד כועס על דלאראס,“ אומר גורם בתעשיית המוזיקה. "הוא הרגיש שדלאראס אף פעם לא גמל לו על כך שבזכותו הוא הפך מפורסם בארץ, ואף פעם לא נתן לו את הכבוד הראוי, לא הזמין את פוליקר לשיר איזה דואט. ב-2005, למשל, דלאראס עשה מופע ים תיכוני. הוא הזמין את אחינועם ניני, שהודיעה כי אינה יכולה לבוא, ובסוף הוא אירח את מירה עווד. למה הוא קרא להן ולא קרא לפוליקר? פוליקר ציפה מדלאראס ליחס יותר אישי, כמו היחס שהוא מקבל למשל מחאריס אלקסיו, הדיווה של המוזיקה היוונית, שמרימה אליו טלפון מדי פעם, ואירחה אותו על הבמה בקיסריה. באלבום החדש של פוליקר, שיהיה המשך ל‘עיניים שלי,‘ יופיע דואט שלו עם אלקסיו שהם ישירו ביוונית ובעברית.“ פוליקר סירב להגיב לדברים.
אני שואל את דלאראס אם נכונות השמועות על היחסים הטעונים בין השניים. "אסור לשכוח שיהודה פוליקר הוא האיש שהביא את השירים היווניים לישראל,“ הוא אומר. "מאוד אהבתי את פוליקר ויעקב גלעד ואת התפקיד שהם מילאו באותה תקופה, ואני מאוד שמח שהשירים היווניים תורגמו מאוד יפה ומאוד טוב.“
לא ענית על השאלה.
"בעבר היינו בקשר לעתים קרובות יותר. אני חושב שזה מקרי, כנראה היו דברים אחרים שמנעו את זה. כמובן שאני אסכים להזמין אותו לדואט אם פוליקר פנוי. אני פתוח לכל הצעה.“
אגב אכזבות, בחלק מההופעות שלך בארץ, אני אומר לדלאראס, הייתה אכזבה מכך שלא שרת מספיק להיטים ישנים שלך, ולרבים בקהל לא היה סבלנות לשמוע כמות גדולה כל כך של שירים לא מוכרים וחדשים יחסית. "אני יודע,“ הוא צוחק, "זה קורה כל הזמן. יש לי המון שירים ואני ממשיך להקליט חדשים. אני מכיר את השירים שלי, אוהב אותם ויודע איזו עוצמה הם נושאים איתם, אבל לאנשים אין סבלנות. אנשים לא זוכרים שגם השירים הישנים היו פעם חדשים.“
היו לך עשרות להיטים מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות התשעים, אבל מאז לא הצלחת כל כך עם אלבומי האולפן ולא הבאת להיט משמעותי. איך אתה מרגיש עם זה?
"זה נכון. אני מרגיש שזה טבעי ונורמלי. עברתי דרך כל כך ארוכה, אני מתבגר ונוצר צורך באמנים חדשים. אף אחד לא צריך להישאר באותו מקום. זה יהיה חשוד אם זה יקרה. עכשיו, כשאני מבוגר, מה שאני צריך לעשות זה להזכיר לעצמי מי אני ואיך התחלתי, כי הנשק היחיד שיש לי זה הצעדים הראשונים שלי, ההתחלה. מה שעליי לעשות כעת זה למצוא קולגות, מוזיקאים ומקומות מתאימים להופיע שם, ולהזכיר לקהל מי הייתי בהתחלה. וכשהזמן יגיע ואצטרך לפרוש, אנשים יידעו מאיפה התחלתי והיכן סיימתי.“
בדומה לביקורות הרבות שנשמעו בארץ על "כוכב נולד“ מצד אבני דרך במוזיקה הישראלית, נשמע גם זעם האל היווני על האיידול המקומי, "גריק איידול.“ "אני מתנגד לכל הרעיון וההפקה הזאת,“ הוא אומר. ‘"גריק איידול‘ זה לא חיפוש אחרי חופש, אלא רדיפה אחרי חמדנות ומסחור. התוכנית מכריזה שתביא כישרונות חדשים, אבל זה לא קורה. הכישרונות זה רק החלק הקטן בתוכנית, שחלקה הגדול הוא להרוויח כסף, מפרסומות וממסרונים. כדי להפוך מישהו לאיידול, בין אם הוא יווני, ישראלי או אמריקאי, זה צריך לבוא מהעם ולא מחברה מסחרית. כמעט 99 אחוז מאלה שהפכו לאיידול, כשהם חושבים באיזו דרך הם הפכו לאיידול, הם חשים בחילה.“
הדעתנות של דלאראס, תודה לאל, לא נעצרת ב“גריק איידול.“ אשתו אנה דלאראס, לשעבר המנהלת האישית שלו, שימשה עד לאחרונה כסגנית שר העבודה של יוון, וגם הוא עצמו התעניין תמיד בפוליטיקה, מאז ראשית דרכו, כשפרסם שירי מחאה נגד משטר הקולונלים במסווה של שירי אהבה, דרך הצטרפותו למפלגה הקומוניסטית עם אביו הרוחני מיקיס תאודוריקיס, ועד מתיחת ביקורת עקבית נגד ישראל, כולל השתתפות בקונצרט התרמה לילדים פלסטינים. בישראל, אני אומר לדלאראס, רבים בטוחים שהוא אנטישמי ואנטי-ישראלי. "לא, זה לא נכון. אולי מישהו טיפח את הדעה הזאת, ואולי לא באמת מבינים למה אני מתכוון ומה אני רוצה להגיד. מוזיקאי וזמר זה לא מכונה או תיבת נגינה שאתה מכניס מטבע והיא מתחילה לנגן. זה בן אדם. יש לי את היכולת להבין את מה שעובר על ישראל, אבל אני לא יכול לעצום עיניים לנוכח הדברים שאני לא אוהב שקורים בה.“
מה הביקורת שלך כלפי ישראל?
"מדינה היא לא אדמה למכירה, ודגלים הם לא משהו שדם צריך להישפך עליו. הערך והיופי של האנשים במדינה זה שהם חיים יחד והם שונים. הרעיון הזה נכשל בישראל. אצלנו, האומה היוונית, יש את קפריסין שהיא חלק מאדמתנו שחולקה ונמצאת תחת שלטון של אומה אחרת. אותו דבר קורה בישראל עם עזה והפלסטינים. אתה רואה אומה שלמה שסבלה מפשיזם ומתנהגת בצורה פשיסטית. זו האמת. ישראל עדיין לא מצאה את הצד הליברלי שלה. יש לה קשר קרוב מאד לארצות הברית, כסף נכנס ויוצא דרך משפחות יהודיות עשירות בכל העולם. כל זה ידוע. ואומרים שישראל היא הכלבלב של ארצות הברית. יש לזה הקשרים שליליים וזה מביא לתוצאות שליליות.“
בתחילת החודש סיכלו השלטונות ביוון משט אוניות בינלאומי שתוכנן להפליג מנמלי יוון כשנה לאחר בלימת המשט הקודם, במטרה לשבור את הסגר הימי שישראל מטילה על רצועת עזה. דלאראס לא מסתיר את חוסר חיבתו לסיוע שהושיטה מדינתו לישראל על גבם של הפלסטינים, כפי שהוא רואה זאת.
"לפוליטיקה יש חוקים משל עצמה. אנחנו לא יודעים מה קורה מסביבנו ולא יודעים למה יוון שיתפה פעולה עם ישראל בעניין המשט. אבל אנחנו יודעים על הקשרים הלא טובים בין ישראל לטורקיה, ולטורקיה יש קונפליקט בקפריסין. יש כאן משולש מוזר... כל מה שקרה עם המרמרה יצר תדמית מאוד רעה לישראל. אנשים לא יפסיקו להילחם על הרעיונות שלהם, ואנחנו לא יכולים לעצור אף אחד שמנסה ומתאמץ להילחם על הרעיונות שלו.“
במשט המרמרה תועדו נוסעים שתקפו חיילים ישראלים.
"צריך לראות את הדברים מראשיתם, מה יוצר את הסיפור והתמונות האלה. כמה שנים השאלה של התהוות המדינה הפלסטינית תישאר לא פתורה?".
מדוע לא שומעים את קולך נגד התנהגויותיו האלימות והלא דמוקרטיות של החמאס?
"הדעה שלי היא שהחברה צריכה להרחיק אנשים קיצוניים והתנהגויות קיצוניות. אני לא יודע מיהם האנשים שמעוללים את הזוועות האלה ואחראים להתנהגות הקיצונית האלה, ואני לא יודע מה המניעים שלהם. התנהגות פושעת צריכה לעמוד לדין.“
מה גרם לך לבטל את חרם ההופעות שהטלת על ישראל? הרי המצב באזור לא ממש השתנה.
"מה שגורם לי לבוא לישראל זאת הידיעה שיש שם המון אנשים דמוקרטים, שרוצים לשנות את העולם ולהביא שלום למדינתם. במוזיקה אין אלימות, ואני מאמין ויודע שיש הרבה אנשים בישראל שמאמינים בדרך הלא אלימה הזאת ורוצים ללכת בה. למרות שהשמאל בישראל נמצא בשפל, הוא עוד לא אמר את המילה האחרונה.“
בעבר תרמת את ההכנסות מהופעתך בארץ ל"רופאים לזכויות אדם“ המטפלת בתושבי השטחים. האם תתרום להם שוב?
"בטח, בטח. זה יקרה בעתיד. אני ארצה כמובן לארגן שוב אירוע שבו אוכל להציע תרומה לארגון. זו הייתה חוויה מאוד טובה.“
12 ביולי, אחר הצהריים, פיראוס, אמפיתאטרון המשקיף לים התיכון. הקולות של פיראוס עוברים כרגע בדיקת סאונד, לקראת ההופעה שדלאראס יקיים במקום בערב. מדהים לראות את הפדנטיות, הפרפקציוניזם והמקצוענות שלו בזמן בדיקות סאונד. קונטרול פריק של ממש.
כמה שעות אחר כך מתמלא האמפי. למרות החשש שלא יגיע קהל בגלל מחיר הכרטיס היקר יחסית במונחים מקומיים, 25 אירו, האמפי מפוצץ. נוכחות רבה של יוונים מבוגרים, מחזיקים בידם קופסאות עם פופקורן. בתוך ההמון אני מופתע לגלות מעריץ ערבי ישראלי, פאדי ספדי שמו, בן 32 מנצרת. הוא פריק של המוזיקה היוונית בכלל ומעריץ שרוף של דלאראס בפרט. בעקבות דיסק של דלאראס החליט ללמוד יוונית באוניברסיטת חיפה, ניהל פורום של מוזיקה יוונית, ואז לקח את תשוקתו צעד אחד קדימה ועבר לפני שנה להתגורר באתונה. "קשה לי לחשוב על התרבות היוונית בלי דלאראס,“ הוא אומר. "שמעתי שהדעות הפוליטיות שלו הרחיקו ממנו חלק מהקהל בארץ. באמת שקשה לי להבין קהל שנותן לפוליטיקה להפריע למוזיקה. אבל אני אוהב את זה שדלאראס לא דופק חשבון, אומר ועושה מה שהוא רוצה. כשהוא בא לארץ ב-2007 למרות שהוא יודע שהקהל אוהב חומרים ישנים שלו מהלייקה והרמבטיקו, הוא הרבה לנגן דווקא דברים חדשים. הקהל התעצבן וזה לא הזיז לו.“
על הבמה 12 נגנים וזמרת ליווי, וההופעה מתחילה. "מרגש אותי שאתם פה בשכונה שלי,“ אומר דלאראס, יליד פיראוס, ומיד שובה בקסמו. הוא מוזיקאי ענק ופרפורמר נפלא. זהו מופע יווני מסורתי, שפחות אופייני למי שחיבר בין הרוק למוזיקת הבוזוקי. שמעון פרנס במושב לידי. בימים אלה יוצא בחברת הליקון אוסף כפול משיריו של דלאראס בעריכתו, "יורגוס דלאראס הקול של יוון“ שמו, שכולל את להיטיו הגדולים. לפתע, בחיוך ממזרי, מוציא פרנס מהתיק שלו עט לייזר, ומכוון את אורו האדום לעבר גופם של יוונים תמימים בקהל, מציק להם כמו ילד מתלהב. נו, אולי הייתה זאת נקמתו של הג‘ינג‘י ביוונים על העוול ההיסטורי שהם גרמו ליהודים בתקופת בית שני.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם