שוקולד מריר
יש הרבה רגעים טובים ב"ברוז'", אבל העלילה צפויה וחוץ מהנופים היפים של העיר הבלגית, לא נשאר הרבה. שניצר מתגעגע לרוני רוזנטל
מבט רחב יותר על ההיסטוריה של התרבות המערבית מעלה שהעיר הבלגית השוכנת לחוף הים הצפוני, היא ככל הנראה האתר שהשכיל לשמר את רוח ימי הביניים טוב יותר מכל עיר אירופית אחרת. אפילו יותר מפראג, אביניון והידלברג. סמטאות, בתים, טירה, צריחים, תעלות, כנסייה. הכול כמו שהיה פעם, לפני 400-500 שנים ארוכות.
דווקא למקום רוחש תיירים זה, נמלטים שני רוצחים שכירים ממוצא אירי, שמשימת החיסול האחרונה שלהם התפשלה לגמרי. אחד מהם, זה הקרוי ריי (קולין פארל), היה אמור לנעוץ כדור בראשו של כומר קתולי, אלא שרצה המזל הרע וילד קטן הסתובב לו חופשי בכנסייה ואכל אותה גם הוא. המחסל האחר, זה ששמו קן (ברנדן גליסון), נושא באחריות הכוללת, שכן הוא זה שהמליץ בפני הנהלת המאפיה הלונדונית על ריי ומיומנויותיו המקצועיות.
כעת, לשם צינון, תקועים השניים בברוז', ממתינים לשיחת טלפון מהבוס הארי (רייף פיינס), שאמור להעביר אליהם הוראות להמשך פעילותם. וההוראה שהארי פוקד עליה בטלפון מיועדת לקן המבוגר, והיא חד משמעית - עליו לחסל את ריי הפשלונר. מובן שקן, רוצח בעל יושרה ואתיקה מקצועית קפדנית, מתקשה לקום על הפרטנר הצעיר שלו, והעיר ברוז' כמרקחה.
למרות נוכחותם המסיבית של שלושה כוכבי קולנוע - גליסון, פארל ופיינס - דומה כי הדמות המכריעה העומדת כאן לשיפוט ביקורתי הוא התסריטאי-במאי מרטין מקדונה, שזה סרטו הארוך הראשון.
מקדונה בן ה-38 אינו מוכר כקולנוען, אך הוא אחד המחזאים הבריטים המעוטרים יותר כיום. על מחזותיו הומטרו פרסי הוקרה מרובים, וגם נגיעתו הראשונה בסרטים הניבה לו אוסקר: לפני כארבע שנים הציג סרט קצר בכיכובו של גליסון, שזיכה אותו מיד בפרס.
עם תהילת עולם זו פוסע מקדונה אל נפתוליו של הסרט העלילתי, ומתברר שיש לו עדיין מה ללמוד. כמחזאי מיומן, מקדונה יודע את חשיבותו של הדיאלוג המבריק וב"ברוז'" הוא משתדל להגיש פן יצירתי זה כשהוא מלוטש ומצוחצח למשעי.
הפינג פונג שמנהלים ביניהם שני הרוצחים התקועים בעיר הבלגית עשוי טוב כל כך, עד שהוא מאפיל על עניינים חשובים יותר הקשורים בעשיית סרט. זהו דיאלוג תוסס המכיל בדיחות מרושעות עם גמדים, גזענים ופדופילים ("למה הבלגים פיתחו שוקולד משובח כל כך?", "כדי שיוכלו בקלות רבה יותר לפתות ילדים קטנים").
העניין העקרוני המונח כאן על הפרק הוא העניין המוסרי, הכורך אחריות אישית ביחסי אב-בן מיתולוגיים. עד שפארל נעץ כדור בגופו של הילד, לא עלה בדעתו שהוא קורא תיגר על הציווי האלוהי "לא תרצח".
כעת הוא שבוי כולו ברגשי חרטה מהסוג המנג'ס, שיובילו אותו בהמשך העלילה אל פינות מעוררות גיחוך מעט. רחמים עצמיים, הכאה על חטא ועוד טריקים המוכרים למאמינים קתולים. אילו לא היה מדובר בסרט ביכורים של מקדונה, אפשר היה לטעות בקלות ולזהות עבודה פילמאית זו כסרט מוקדם של מרטין סקורסזה. "רחובות אלימים", למשל.
מקדונה מתמכר לקסמיו של אתר הצילום - העיר העתיקה של ברוז', על התעלות הכמעט ונציאניות שבה. לרגעים נדמה שדי לו במראה הנלבב הזה, כשהוא ארוז בין דיאלוגים המזכירים את אשפי תיאטרון האבסורד,
הכול כאן פרפראזה, ציטוט או הצדעה. מצד אחד, בולט העיצוב של מערכת היחסים בין הרוצחים, שמזכירה את הקומבינציה ולדימיר/ אסטרגון/גודו, שהזינה את "מחכים לגודו".
מהעבר האחר, מתבלטים ב"ברוז'" ציטוטים ישירים ועקיפים מ"המבט" של ניקולס רוג, "מגע של רשע" (אורסון וולס), "מבוי סתום" (רומן פולנסקי), ציורי יום הדין של הירונימוס בוש ודיוקנאות קודרים מאת יאן ואן דייק הפלמי.
כן, המחזאי המצליח מקדונה למד כנראה מניסיונו של קודמו המהולל תום סטופרד, והוא מנצל את הסרט כדי להעביר לצופים קורס על אודות תמרורי הדרך של התרבות המערבית.
מובן שישו מצוי כל הזמן בתמונה. אם בהפניית מצלמה אל עבר הפורטרטים גדושי הסבל שלו, ואם בדיונים לוהטים על מורשתו המוסרית שמתחוללים, איזו הפתעה, דווקא בכנסיית הדם הקדוש המצויה בברוז', שם משמרים על פי המסורת הנוצרית כמה טיפות מדמו של הצלוב, שהובאו פעם, לפני כ-900 שנה, מירושלים לצפון אירופה על ידי אביר מאנשי מסעות הצלב.
הדיון העקרוני בשאלה מיהו הבוס ומה הם גבולות הסמכות שלו חורג אצל מקדונה מההקשר המוכר של ישו ואביו האלוהי. כאן מקור הסמכות הוא אותו גנגסטר על ושמו הארי, זה שמצווה על החיים ועל המתים.
דומה שמקדונה משתדל לפסוע בסרט זה בעקבות הגותו של אלבר קאמי, ולאתר את אותם מומנטים שבהם האדם יכול ומסוגל למרוד. האדם המורד של מקדונה הוא דווקא הרוצח המבוגר, זה שנדרש לקצר את חייו של הפרטנר שלו.
ויש גם בחורה בסביבה, וגם איזה סיפור משנה על הפקת סרט סוריאליסטי, המתחוללת בין סמטאותיה של ברוז' במקביל לשהותם הכפויה של הרוצחים במקום. עד כמה שהוא מנוסה בעיצוב דרמה, מקדונה עושה גם הוא את אותו מהלך, או אותה שגיאה, המאפיינים טירוני קולנוע ומשלב בעבודתו סרט בתוך סרט, כאילו אינו אלא סטודנט נטול ניסיון.
הבחורה, לא שכחנו אותה, היא ספקית סמים ושמה קלואי (קלמנס פואסי), שחיש קל נכרך אחריה הרוצח הצעיר והמתייבב, מה שגורר מיד סיבוכי משנה בעלילה הדי צפויה של "ברוז'".
פארל מעובה הגבות הוציא לעצמו שם של נודניק לא קטן בסרטים כמו "תא טלפון", "העולם החדש" ו"מיאמי וייס". עבודתו ב"ברוז'" מחזקת את התדמית הזו. טובים ממנו בהרבה הם ברנדן גליסון המיומן ורייף פיינס, שמרביץ ביצוע קריקטורלי כובש לדמות השטן המשתכשך לו בכיף בתוך גופו של גנגסטר לונדוני.
נא להמתין לטעינת התגובות
