"שתיקתה של לורנה" של האחים דארדן
הצילום בסרט הבלגי מאכזב, אבל היצירה היא הראויה מבין עשרת מתמודדי "דקל הזהב". וגם מחווה לקורבנות הרעש בסין
האחים דארדן יחצ
לורנה הנה סוג של פועלת בתעשיית הנישואים הפיקטיביים במערב אירופה. היא צעירה מאלבניה שחמקה אל תוך בלגיה, נישאה למסומם מקומי, ובכך השיגה לעצמה אזרחות. עם מותו של הבעל ממנת יתר, לורנה משתדכת למהגר לא חוקי מרוסיה. כעת היא בלגית למהדרין, והנישואים המזויפים יקנו לרוסי את האזרחות המקומית. אבל משהו בתוכנית העסקית הזו משתבש.
היצירות הגדולות של הדארדנים- "רוזטה", " הבן", "הילד"- ידעו לשלב בין בימוי מדויק, צילום עצבני, משחק אותנטי וכאב חברתי. דומה שמשהו בתמהיל המנצח הזה עלה ברע ב"שתיקתה של לורנה", והאירועים בו אינם זורמים בטבעיות ונראים כמעוצבים באמצעות תסריט שרירותי. אולי אשם בכך הצילום, שהפעם מאופק אצל הדארדנים יותר מבעבר.
למרות תחושה זו, הרושם הכללי העולה מהסרט הוא חיובי, ולמעשה מבין עשרת סרטי התחרות שנחשפו עד כה הוא המוצלח מכולם. שלשום עמוק אל תוך הלילה, הכריח הסיני הגדול וונג קארוויי ( "2046", "לילות בלוברי" ) את באי הפסטיבל לעמוד דום במשך חמש דקות לזכר קורבנות הרעש שפקד את צ'אנגדו. היתה זו מחווה של אבל והזדהות, שבאה במקום טקס חגיגי שנועד להשיק גרסה משופצת לסרט הראווה "אפרו של הזמן", שוונג ביים ב-1994.
זהו סיפור על שכיחה וזיכרון, על אהבה והדחקה, שקרבות סיף מורכבים מעורבים במהלכו. צילום מרהיב של הגאון כריס דויל, קצב מסחרר, דימויים מזהירים ועלילה סמלית וסתומה לגמרי- רק מעטים מהצופים (בני המערב) העידו על עצמם שהבינו משהו מתוכה. בקיצור, סרט פסטיבלים אידיאלי.
שלא במתכוון, העניק היוצר הסיני זיה זאנג קיה ("העולם") חותם של אקטואליה להצגת סרטו "24 סיטי", המשתתף בתחרות. הסרט מתחולל באותה צ'אנגדו החרבה כעת, אך מובן שהוא צולם כשהכל בה עדיין
התגלגל בשגרתיות יומיומית.
זהו סרט תעודה העוקב אחר תהליך פירוקו של בית חרושת ענקי בבעלות ממשלתית, שהמתכננים האורבניים בצ'אנגדו מתכננים להכשיר את האזור לבנייתן של דירות יוקרה. זיה מראיין את אלה שאיבדו את מקום עבודתם, ואלה שהשינוי במרקם העירוני יאלץ אותם לעקור מהמקום.
בין המרואיינים האותנטים שילב זיה גם שחקנים המגלמים דמויות של מובטלים. זהו עירוב תחומים לא לגמרי מוסבר, המסבך יותר מדי את הסרט בשאלות של אתיקה אמנותית.
נא להמתין לטעינת התגובות
