הר הצופים: פסטיבל הסרטים בירושלים
פסטיבל הסרטים הבינלאומי של ירושלים יצא אתמול לדרך עם מגוון שנע בין זוכה פסטיבל קאן 2008 לסרט אילם מ-1922. שניצר ראה עשרות סרטים ובחר את הטובים, המעניינים וגם את אלה שכדאי להישמר מפניהם
בחודש מאי האחרון הגיע מקווין השני, היום בן 39, לפסטיבל קאן כדי להציג את סרטו העלילתי הראשון כבמאי. מקאן יצא מקווין עם פרס "מצלמת הזהב" בידיו, והסרט "רעב" שזיכה אותו בפרס סרט הביכורים המצטיין מגיע כעת לפסטיבל הסרטים הירושלמי, ששריקת הפתיחה שלו נשמעה אתמול.
עוד קודם לבימוי "רעב", התמחה מקווין בשילוב סרטונים
עלילת "רעב" משחזרת את הימים האחרונים בחייו של בובי סאנדס, לוחם במחתרת הקתולית האירית, שבשנת 1981 הרעיב עצמו עד מוות בעודו אסור בבית כלא בריטי. 66 ימים צם איש המחתרת, בטרם נפח את נשמתו, ומקווין מנצל את הסיפור להתעמקות בדיון על אודות הקשר בין גוף לנפש, בין רעיון המרטיריות במובנה הנוצרי לבין המעשה הפוליטי היומיומי.
צואתם נמרחה על קירות תאי הכלא, שערם התארך עד בית החזה והם לא הכירו במים כאמצעי לניקוי הפרשותיהם. מאוחר יותר, עם שבירתה בכוח של שביתה זו, פנו האסירים, ובובי סאנדס בראשם, לאקט שביתת רעב עד מוות.
מקווין, מודע לתיאור הגרפי של קדושי הנצרות הקדומה, מנציח את השובתים בחיזיון מרטירי המשלב אלמנטים חזותיים קודרים, המוכרים מעבודות ההתייסרות של קרוואג'יו האיטלקי וגם גויה הספרדי. הגוף הגברי העירום ההולך ומצטמק, כשהרקע הכהה סוגר וחונק אותו הוא בבחינת כלל דקדוקי מוכר באמנות האירופית, שמקווין-הן הצייר והן הבמאי-מהווה חלק אינטגרלי ממנה.
הנחושים מבין הצופים בסרטי פסטיבל ירושלים השנה יוכלו להשוות בין הגוף הגברי האירופאי המבוזה אצל מקווין לבין הגוף הערבי המבוזה עוד יותר ב"שגרה מבצעית" של ארול מוריס ("מר מוות", "ערפל קרב").
הדוקומנטריסט האמריקני המהולל הכין השנה את "שגרה מבצעית", המעלה מחדש את המראות המחרידים מכלא אבו גרייב שבעיראק. מראות אלה נפוצו לפני ארבע שנים, כשהשבועון ניו יורקר חשף את קיומם של אלפיים צילומי התעללות באסירים עירומים, שהיו נתונים אז בשלבי חקירה אצל הכובש האמריקני, ובתוך כך עברו סדרה ארוכה של השפלות גוף ורוח.
מוריס, נאמן לשיטתו לתת למרואיינים לתלות את עצמם, מדובב חמישה חיילים אמריקנים (מהם שלוש נשים) שהורשעו בתיק ההתעללות הזה, ובתוך כך משלב צילומים מזירת האירועים. הצילומים, שהפכו כבר לאייקון פוליטי?תרבותי, מזכירים לא אחת את המראות שהבמאי האמריקני ג'ורג' סטיבנס הנציח במצלמתו, כשהיה הראשון להיכנס למחנה דכאו ב-1945.
ועדיין בעיראק. צפונית למתקני הכליאה של אבו גרייב, בגבול טורקיה וכורדיסטן העיראקית, התחוללה באותה העת דרמה אנושית קטנה, שמתוארת ב"מרלון וברנדו שלי", סרט הבכורה העלילתי של הטורקי חוסיין קאראביי, שהתמחה עד כה בסרטי תעודה. קאראביי מעלה על הבד את סיפור אהבתם של עיישה דמגאג'י וחמיה עלי חאן - היא שחקנית מאיסטנבול והוא כוכב הסרטים הכורדיים-שהפלישה האמריקנית לעיראק באביב 2003 קרעה אותם זה מזרועותיה של זה.
השחקנים עצמם, גיבורי המלודרמה הזאת, מגלמים את דמויותיהם, תוך ביטול המרחב שבין העלילתי לתיעודי. דמגאג'י, שחקנית בעלת נפח גוף בלתי מבוטל, ועלי חאן, השמנמן והקירח, אינן הדמויות הקלאסיות שמשובצות בדרך כלל לעלילות סרטים מהזן הרומנטי, ושילובם ב"מרלון וברנדו שלי" הוא בהחלט משב רוח מרענן, שמוציא את הרוח ממפרשי הקולנוע המלוקק.
הדומיננטית בין בני הזוג היא עיישה, שעושה כל מאמץ להיפגש עם חמיה, המצוי מעבר לקווי הגבול המסוכנים. היא נכשלת בניסיונה לחצות את הגבול, שוברת לכיוון איראן, כדי לתת לאהובה ההססני אפשרות להסתנן מצפון עיראק אל עיר גבול איראנית ולהתייחד עמה שם. עיישה מסתבכת בהרפתקות שאינן הולמות אישה במדינות מוסלמיות, והיא לעולם אינה רואה את הצרות הממתינות מעבר ליוזמותיה הרומנטיות.
חמיה, לעומתה, מיוצג בסרט לא רק באמצעות נוכחותו כשחקן המגלם את דמות עצמו, אלא גם באמצעות אחד מההשתקפיות הקולנועיות הפופולריות שלו. השחקן הזה נודע באזורי הפרת והחידקל בזכות גרסתו המקומית לגיבור העל סופרמן. קטעים מסרט עיראקי זה משולבים במרוצת עלילתו של "מרלון וברנדו שלי", המצטיין גם בפסקול עשיר בשירים כורדיים, פרסיים וערביים.
זיכרון של התאהבות הוא הפתיל שמצית גם את עלילת "בעיר של סילביה", אם בכלל ניתן לכנות בתואר "עלילה" את רצף ההתרשמויות החזותיות המרכיבות את סרטו של חוזה לואיס גרין הקטלוני.
גרין, מי שהציג ב-2001 את הסרט היפהפה "עבודה בתהליך", עוקב כאן אחר גבר צעיר שפנקס רישומים בידיו, המגיע לעיר שטרסבורג ומנסה לאתר בה את זנבו של זיכרון אהבה שחווה במקום שש שנים מוקדם יותר.
הגבר, שאין לו שם בסרט, הכיר אז באחד הפאבים המקומיים צעירה ושמה סילביה, ואותה, או למען האמת את הארומה השמיימית והחמקמקה שלה, הוא מנסה להחיות מחדש. הצעיר מתיישב בבית קפה, מתביית על בלונדינית יפת מראה ובינו לבין עצמו מחליט שהיא אותה סילביה, שחווה בעבר. הוא רושם את תווי פניה במחברתו, מתבונן בה ללא הרף, ובעיקר עוקב אחריה בין סמטאות העיר המרהיבה הזאת.
סצנות ארוכות, סטטיות לעתים, שמתבוננות באנשי שטרסבורג, ובעיקר בנשותיה היפות להפליא, הן סך כל עלילתו של הסרט. שכן סיפור של ממש אין פה וגם אין בו צורך. שהרי כול כולו הוא מרדף אחר רוח, או ליתר דיוק אחר שובל של ריח או בדל מראה חמקניים, שהם חומרי הגלם שמהם מורכב הזיכרון. כדי לחוות צפייה מענגת ב"בעיר של סילביה", יש לסלק למשך שעה וחצי מושגים וקושיות כמו מי, מה, מתי ומדוע. הסרט הזה כלל אינו מתכוון לענות על כך.
וכדי לסבך עוד יותר את החוויה, מצרף פסטיבל ירושלים אל "בעיר של סילביה" את סרט התעודה "תמונות מהעיר של סילביה", שבו גרין שב אל אתרי הצילום בשטרסבורג - כיכרות, תעלות, גשרי אבן, קתדרלה מרשימה - רק כדי לקלוט מחדש את האנרגיות הערטילאיות שהניעו אותו לצאת ולביים את החיפוש הנואש אחר הזמן האבוד.
סרט זה, "תמונות מהעיר", מוגש בשחור?לבן, אין בו דיבור או קריינות, ולמעשה הוא סרט אילם, מורכב בעיקר מתמונות סטילס, שמלווה בכותרות בלבד. רציתם ניסיוני, הנה לכם הכי הכי.
מאדין, שחוקר את השפה הפילמאית כבר 20 וכמה שנים, מרבה לשוב לנושאים שטופלו בעידן הראינוע (כמו בסרטיו "המוזיקה העצובה בעולם" או "דרקולה: דפים מיומנה של בתולה") ומובן שגם "להטביע במוח" הוא אחד שכזה.
העלילה מספרת על אחד ושמו גאי מאדין (בגילומו של אריק סטפן מאהס), שנעתר לתחינת אמו הגוססת, ושב לבית ילדותו כדי לשפצו. וזה לא סתם בית. זהו מגדלור הניצב על אי נטוש ובתוכו הריצה פעם אמא בית יתומים, שנוהל ביד ברזל דיקנסית.
לצד אמא חי במקום גם אבא, שהיה מדען די מטורף, סוג של דוקטור פרנקנשטיין, שקבר את עצמו בתוך המעבדה הסודית שלו, שמוקמה אז במרתף המגדלור.
והייתה לו גם אחות, שבחסות המבנה הפאלי של המגדלור החלה להתעניין בנושאים האסורים במגע עוד כשהייתה ילדה קטנה. מאדין, ברוח הסרט האילם, פותח מגירות זיכרון נעולות, מאוורר תיבות פנדורה, מקים לחיים מחודשים מיתוסים ומבני עלילה פתטיים, שהיו מקובלים בעידן הסרט האילם. דומה שקורס מקדים בנושאים פרוידיאניים, לא יזיק למי שמתכוון לצפות בסרט זה.
סרטים אילמים עושים לא רק היום. גם פעם עשו אותם, ודוגמה מצוינת לכך מוגשת ב"אות קלון", סרט של קרל תיאודור דרייר שהופק ב-1922. דרייר, יליד דנמרק ("יסוריה של ז'אן ד'ארק", "אורדט"), החל לביים סרטים ב-1919 ו"אות קלון" הוא סרטו העלילתי הרביעי, שנעשה בעת שהותו בגרמניה, וניכרים בו כל הסממנים המאפיינים את עבודתו של היוצר הגדול הזה-הקפדה על עיצוב תמונה, צילום אקספרסיבי, איפוק במשחק ומעקב מיקרוסקופי אחר גיבורים הנתונים בצבת של טירוף דתי.
אך ב"אות קלון" יש משהו עוד יותר מעניין מאשר אופני ההגשה הפילמאית. זוהי העלילה, שמתמקדת ביהודי רוסיה בדמדומי שלטונו של הצאר ניקולאי השני ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה. העלילה מקפצת בין השטייטעל לבין עיר הבירה סן פטרבורג. צעירה ושמה חנה לייבה עוזבת את העיירה וחוברת לאחיה אברהם, שעקר אל הכרך הגדול ועלה לגדולה, לא לפני שהמיר את דתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
