ביג בן - השביעייה של מנחם בן
עמוס עוז נפלא, אריק ברמן משורר, אלון אולארצ'יק מתגייר, רמזור עדיפה על סיינפלד ודויד לא היה הומוסקסואל, גם לא מדונה
הנה עבר עלינו חג השבועות ובו למדנו בין השאר מה זה גיור. רות המואבייה מצטרפת לעם ישראל בעצם דבקותה בנו. זה הכול. לא צריך שום רבנות. לכן, כל מה שצריך כדי לפתור את כל בעיות הגיור בארץ הוא להנהיג נישואים אזרחיים, אפילו ברית הזוגיות תספיק.
ואז לא תהיה לשום אדם שום
די יהיה באזרחות הישראלית. ממש לא צריך שום סטמפה רבנית. למה שהמשוררת העברייה?ווייטנאמית הנפלאה ואן נויין למשל תעבור גיור? למה שאלון אולארצ'יק (אמא שלו פולנייה) יעבור גיור? הם כולם ישראלים מוחלטים ונפלאים. לא צריך יותר מזה.
אריק ברמן משורר-זמר די מדהים, צריך להודות. אני שומע את שירו "שש אפס למדינה" (מילים, לחן וביצוע: אריק ברמן, בשיתוף גאולה אבן) והמילים משוכללות במיוחד, משעשעות ומבריקות ( " שש אפס למדינה/ ימיה חוק ושמש/ לילותיה רוח וחשמל/ האישון העליון מורחב/ יושבה בתחתוניה בגינה" - שפירושו שהמדינה מסטולית, לטוב ולרע), נשמעות כמו צירוף נדיר ומעודן של מאיר אריאל ואהוד בנאי במיטבם.
ומדובר במשורר-זמר שעצם שמו מטמיע בתוכו שני זמרים אחרים - ברמן מבני ברמן ואריק מאריק לביא ומ"אל תדברו איתי על אריק" של שלומי שבן. כמה שמות באיש אחד. אין לנו ברירה. אנחנו מדברים על אריק. יוצר נפלא.
דווקא השנה, כשהסי.אן.אן פורח, בגלל החדשות הצבעוניות במיוחד מארה"ב, עם כל האובאמה השחור והקלינטונית הצהובה, דפקו אותנו מהוט.
סגרו לנו את הערוץ, והשאירו אותנו עם פוקס שגם הם לא רעים, אבל בהחלט לא מספיקים. נכון שההתנתקות מהסי.אן.אן בכבלים התרחשה כבר לפני חצי שנה בערך, אבל הכאב הולך ומתעצם. נכון שגם הסי.אן.אן רחוקים משלמות, והכתב המשוטט ההוא שלהם, שנתפס עם חבל קשור לאיבר מינו ולצווארו בפארק הניו יורקי, נראה עוד קודם טיפוס מגוחך לחלוטין, ובכל זאת, כריסטיאן אמנפור היא לא משהו שמותר להחמיץ.
אני מציע להוט לשקול מחדש. בשנת הבחירות הזאת בארה"ב זה עלול לעלות לכבלים בכמה וכמה מנויים שיעברו ללוויין, שם ערוץ הסי.אן.אן פתוח ל-כו-לם.
מה ש"רייטינג" סיפרו על הסדרה החדשה "רמזור" של אדיר מילר, קומדיית מצבים שהברנז'ה פסלה אבל העם (בעיקר העם הגברי) אוהב, עניין אותי מספיק כדי להזמין את פרקי הסדרה בווי.או.די, וראיתי שאכן מדובר בסדרה עממית, וולגרית ומצחיקה, כעין המשך מיני הרבה יותר וגס הרבה יותר ל"החיים זה לא הכול" של דניאל לפין.
אחרי הכול, יש בלפין עידון אנגלו-אמריקני כלשהו, עם כל הישראליות, ואילו אדיר מילר חף מכל עידון. גס, פרוע, מצחיק, ישראלי נטו. בכל מקרה, אני מעדיף את שתי הסדרות הישראליות האלה על "סיינפלד" הלפלפית, המתוחכמת, המשכילה והאמריקנית. אצלנו הם לא לפלפים. סתם בוקים, אבל מצחיקים. אז צוחקים.
ואחרי החרם על אריאל זילבר, מנסה עכשיו השמאל השונא להחרים גם את שלמה גרוניך שהופיע ביישוב היהודי במזרח ירושלים. טרור, אתם יודעים, זו הטלת אימה.
בין מצעד גאווה אחד למצעד גאווה שני הופיע אצלנו הספר המתורגם "100 גאים" (ידיעות ספרים), המספר לנו על מאה הומואים ולסביות מפורסמים בהיסטוריה.
ואכן, מי יכחיש כי היו יוצרים הומואים נפלאים לאורך ההיסטוריה, בעיקר ההיסטוריה המודרנית, אבל לספר שלנו יש העדפות משלו. הוא מדלג לחלוטין על יוצרים הומואים גדולים ודאיים כמו קונסטנדינוס קוואפיס, המשורר היווני המודרני הגדול, שתיאר בשיריו את עוללותיו המיניות, או אלטון ג'ון, הומוסקסואל מוצהר ומוזיקאי נפלא (שלא לדבר על עברי לידר וחזי לסקלי שלנו), אבל מספח לעצמו לעומת זאת גדולי עולם שלא היו הומואים כלל, החל באמילי דיקינסון, שהסתגרה בביתה במשך עשרות שנים ואין שום עדות לפעילות לסבית כלשהי שלה, דרך שקספיר (שכתב אמנם סונטות אהבה לידיד מקסים, אבל מכאן ועד לפעילות הומוסקסואלית הדרך רחוקה מאוד) ועד למדונה, המסופחת לכאן כאורחת כבוד (בגלל יחסה לקהילה ההומו-לסבית).
בין לבין מספח לעצמו הספר גם את דויד ויהונתן שלנו, וזהו כבר מעשה תועבה ממש, כי לטעון שדויד ויהונתן היו הומואים רק על סמך הפסוק הנפלא "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" בקינת דויד ליהונתן, זה להפגין בורות ואי הבנה מוחלטת גם במהותו של הפסוק המסוים הזה וגם במהותו הרוחנית והאנושית של דויד, מחבר רוב מזמורי תהילים האלוהיים.
זוהי טענה מעוותת לחלוטין, שאין לה פשוט שחר והיא כולה נובעת בין השאר מאי מודעות מוחלטת לעסקי הנשים של דויד, שהתאהב כזכור בין השאר בעירומה של בת שבע שרחצה על הגג. אתם מכירים הומו שמתאהב באישה בגלל עירומה? אז איך אפשר לכתוב כמו שכותב מחבר הספר הזה, המופיע בהוצאה עברית מרכזית, כי ידידותם של דויד ויהונתן "משמשת כסמל לרגשות חזקים בין גבר לגבר, שאינם נזקקים לאהבת אישה". אינם נזקקים לאהבת אישה?! אז מה באמת קרה בין דויד לבת שבע ובין דויד למיכל ולמרב בנות שאול? ובין דויד לאביגיל? ועל מי נאמר "וייקח דויד עוד פילגשים ונשים מירושלים"? זה הומו זה?
כי כמובן האהבה שאהב יהונתן את דויד היתה אהבה נפשית לגמרי, נטולת כל מיניות: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דויד ויאהבהו יהונתן כנפשו". ולכן קונן עליו דויד: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים".
כי יש דברים כאלה: מישהו שאוהב מישהו בעוצמות ששום אישה לא אהבה. אני למשל אהבתי ככה, לפני יותר מארבעים שנה, את נתן זך ואת דוד אבידן, וכמובן שלא היה באהבתי בדל של עניין מיני (שהיה נתון מאז ועד היום לנשים בלבד, אם תסלחו לי).
אז איך אפשר לא להבין את זה? ואיך אפשר לדבר ככה על דויד, שתהילים שלו מלאים בתהילות התורה. ובתורת ה' ההיא הרי כתוב: "ואת-זכר לא תשכבי משכבי אישה תועבה היא". אז מה? דויד לא הכיר את זה? לכן לטעון שדויד היה הומו זה בערך כמו לטעון שאלוהים הומו.
בגלל מחויבות מסוימת, קראתי בימים אלה מחדש את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. ספר אדיר. ספר נפלא, שראוי לתת לעמוס עוז בעבורו את פרס נובל.
עולה באינספור דרגות על כל הרומנים הבדיוניים והמפוקפקים שהופיעו אצלנו בעשורים האחרונים (כולל של עמוס עוז עצמו). וחשבתי ששיאי הפרוזה הישראלית - "החיים כמשל", " זיכרון דברים", " התגנבות יחידים" - הם כולם ביסודם אוטוביוגרפיות במידה כזו או אחרת. הבדיון לא מחזיק מים. לא אצלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
