ראשי » תרבות » טלוויזיה

במטוס עם בועז יונה

עולה יהודי למטוס ומקווה שיוכל לנמנם קצת, לאכול אוכל מטוסים ולהתחמק מהמכות במרפק של עגלת הדיוטי פרי, במקום זה הוא מקבל את משה נוסבאום וחבריו כתבי החדשות במרדף אחר סקופ חדש. ביקורת טלוויזיה

בועז יונה נואם באוויר, כל הערוצים

עולה יהודי למטוס, ומתאכזב לגלות ששוב תקעו אותו בזנב רק פרוטקציות, אני אומר לכם, רק פרוטקציות פה.

נאבק לדחוס את תיק היד שלו בסדק הצר שנותר בתא האחסון, חומק ברגע האחרון ממפולת רועשת של לפטופים, מזוודות טרולי תפוחות וקופסאות קרטון של כובעי חרדים. מתרווח, אם אפשר לקרוא לזה כך, בכסאו הצר. מקלל בפעם האלף את הרגע שבו התקמצן ולא שידרג לביזנס. אומר לעצמו: נו, לא נורא טיסה קצרה, ולפחות הביטחון פה מצוין. אלעס איזה צ'יקן או ביף מיובשים, אשתה משהו חריף-בלאדי מרי הולך חזק במטוסים מאז שנות ה-70 ואנמנם כל הדרך הביתה, או לפחות עד שהפרסר עם עגלת הדיוטי פרי יחבוט בי.

ואז הוא מתעורר ומגלה שהמציאות היא חלום רע. וגרוע מזה שמעליו ניצבות לא שתי דיילות מצודדות, אלא שתי הגבות הזעופות של משה נוסבאום. עכשיו, פלא שהנוסע הזה חטף קריזה והעביר את הטיסה בצווחות תוכחה? על פחות מזה כבר חטפו מטוסים ופוצצו אותם באמצע המדבר.

תחושה עזה של דז'ה-וו ריחפה מעל המעמד המשונה, שבו נאם בעז יונה מול פני האומה והשירותים של מחלקת התיירים. היינו כבר בסרט הזה, ואני לא מתכוון ל"טיסה נעימה". כן , שוב אירגנו לנו מעמד טלוויזיוני מיוחד, מהסוג שאפשר להמציא רק אצלנו טקס הקראת כתב ההגנה על שם האקס-נשיא קצב.

כמו במסיבת העיתונאים הזכורה לטוב של קצב, זאת עם ההתפרצות על גדי סוקניק, הטלוויזיה בנתה מנגנון של היזון חוזר עם הגברת יתר. בתחילה, תוך שהיא מלעיטה אותנו ביותר מדי פרטים שחלקם טפלים וחלקם לא מחדשים, היא מנפחת את מפלצתיותו של האדם שבמרכז הפרשה (שהרוויח את מעמדו ביושר, יש לציין).

נישאת על

הרוח הגבית שהיא בעצמה יצרה, עכשיו הטלוויזיה חשה צורך עז ללוות וללבות את הסיפור בכל שנייה מהתפתחותו. הוא מועבר. הוא נאזק. הוא מוסגר. הוא נלקח. הוא מוטס. רגע, אנחנו מקבלים עידכון משמעותי: הוא קנה או-דה-טואלט ובקבוק שיבאס בדיוטי.

בינתיים אופי הכיסוי התקשורתי מקבע את דמותו הציבורית של האדם כנבל מורשע בפועל-מי שהזדכה על שארית זכויותיו, ואין שום מחסום מוסרי לערוך לו מסיבת השפלה משודרת, בשיתוף מלא של הרשויות (ברגע מגוחך במיוחד הודה אתמול משה נוסבאום ל"אל על" ולמשטרה, שסייעו בצילום יונה במהלך הטיסה. הקברניט הנועז נשמט מרשימת הקרדיטים).

ואז, ברגע השיא, לפני שהגיליוטינה מונחתת על המנוול, כחסד אחרון, נותנים לו לפתוח את הפה. וכשהוא פותח את הפה, פתאום הטלוויזיה הגדולה והחזקה עומדת בצד, נזופה ומבוישת. האיש חובט, מאשים, צורח, מפלבל בעיניו, מניף את זרועותיו כתחנת רוח שיצאה משליטה ו. . . רגע , מה קיבלנו פה-כמובן, טלוויזיה מצוינת. בידור משובח. חומר יוקרתי ביד היוצר: מעורך המהדורה, ועד לכותבי "ארץ נהדרת".

העצוב הוא, שמופרכת ככל שתהיה ההשוואה שעשה יונה בין הסגרתו הוא לבין חטיפת אדולף אייכמן בידי המוסד (עם כל הכבוד, את הבית ברחוב גריבלדי לפחות סיימו לבנות), יש שמץ של אמת בדבריו.

אף נציג של התקשורת לא נסחב עם הנאצי הבכיר בטיסת "אל על". אף אחד לא ניפח היסטרית את אקט ההסגרה עצמו טרם התרחשותו. אייכמן הועלם מעל פני האדמה, וצץ לפתע על אדמת ישראל. אפקט ההפתעה היה מושלם. את מה שהיה לו לומר, העם שמע במשפט בבנייני האומה. את אובדן העשתונות התקשורתי שמרו לארכי-נבלים. בקיצור, בפעם הבאה שיברח לארגנטינה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...