ביג בן: השביעיה של מנחם בן
ערוץ 1 הוא כוכב בחשכה אבל חבל שאין בו יותר בידור, אסי דיין זקוק למגבית, הספרייה בביתו של הרב עובדיה יוסף לא מרשימה וההורמונים של נעמה שנדר מצילים את "חשופים". וגם: "גאווה ודעה קדומה" בהוצאתו החדשה שווה רכישה ו"להיטלר" הוא הלהיט החדש
אם הממשלה הזאת, אם הכנסת הזאת, אם משרד האוצר הזה, אם הנהלת הרשות הזאת, יסגרו את הערוץ הראשון, הם יישאו חרפת נצח תרבותית על מצחם. ואני רציני לגמרי.
במוצאי שבת ראיתי למשל את "מקבלים שבת" עם דב אלבוים המצוין, הפעם עם פרופ' רחל אליאור, ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שדיברה מתוך רהיטות ובקיאות ועומק נפלאים ממש.
איפה עוד יש דברים כאלה, תוכניות למבוגרים בלבד? מה יש לנו עוד בערוץ 1? את "מבט" החדש, את "רואים עולם", את "פוליטיקה", את "מבט שני", את "הסיפור האמיתי",
אני מוכן לראות, למשל, שוב ושוב את "שירה בשידור" של יוני רועה. חבל מאוד, אגב, ששקלאר סגר את "הבידור" כביכול בערוץ הראשון (כולל חרפת הורדת "תוצרת הארץ" המצוינת). מדובר במיטב תרבותנו. אתם הולכים לסגור את כל השאר? אתם נורמלים? (ולא שאין דברים שאפשר לסגור כמו תוכניות האקטואליה של מנשה רז ונעמי לויצקי הלא אקטואליים).
בחדשות ערוץ 10 ביום שישי ראיתי כתבה מדהימה בעוצמתה הרגשית של ישראל רוזנר על טרגדיית השרשרת ההיא, עם הנהג שהגיע שתוי ומסומם והרג שישה אנשים בצומת גינתון, כולל את אחיו התאום הזהה.
משהו ברמה כמעט שקספירית הייתי אומר. די לצטט למשל מה שאמרה האם כדי להבין את האיכות התיאטרלית של הדברים: "היו לי שני תאומים זהים. עכשיו אחד קבור באדמה ואחד קבור בחיים", או "אם אני הייתי שקופה, הייתם רואים יורד לי מהלב דם, דם, דם".
בכלל , שמתם לב איזו רפליקות יוצאות מפי אנשים אמיתיים בזמן אמיתי אצלנו (לא בטלנובלות הפלסטיקיות). הנה למשל משפט שאמר צייר אחד, לא משורר, בתוכנית "דיוקן" של אלדד זיו: "פנים זה ברבים, נכון? זה אומר שיש כמה פנים לכל אדם". לא יפה?
בעיקום פה מסוים שאל חיים זיסוביץ' ב"תיק תקשורת" את חיים אתגר העדין והאנושי למה חשף ככה את אסי דיין בקלונו ובמצוקתו, ואתגר ענה יפה: "זו קריאת מצוקה, הוא רוצה שנעזור לו".
"במה, בכסף?", תהה זיסוביץ' ושוב עיקם את הפה (תיזהר, זיסוביץ': מנחם בגין הזהיר פעם שמי שמעקם את הפה, הפה שלו נשאר עקום). כן , כסף.
מי שצריך להתגייס לטובת אמנים גדולים במצוקה (ואסי דיין הוא ללא ספק אמן גדול במצוקה) הן החברות הגדולות. הבנקים וכו'. למה שיהיו מצנחי זהב רק לבנקאים הפורשים ולמנכ"לי החברות הציבוריות למיניהן? מה עם מצנח זהב לאמני הזהב של חיינו?
אחוזת התפעלות הראתה לנו סיון רהב מאיר בחדשות ערוץ 2 את הספרייה הענקית בביתו של עובדיה יוסף, כאילו שזה הופך אותו לחשוך פחות ולמוגבל פחות. תמיד חלקתי על אדם ברוך, מנוחתו עדן, בעניין יחסו לעובדיה.
מעניינים מאוד ההורמונים של נעמה שנדר ואני מנבא ל"חשופים" קיץ חם, למרות כל החנטריש.
ללה סוסקינד, יו"ר הקהילה היהודית בברלין, הצטרפה בשבוע שעבר באופן מפתיע לקוראים להתיר את ההוצאה לאור מחדש של "מיין קאמפף", האוטוביוגרפיה המתועבת של היטלר, ואי אפשר לא להצטרף לקריאה הזאת, כחלק מן ההבנה הבסיסית ביותר של התקופה הנאצית וכחלק מביטול הכריזמה המגוחכת של הספר האסור הזה.
כי מה כריזמטי יותר מספר שאסור להפיץ ואסור לקרוא? אבל מי שיקרא למשל את הביוגרפיה המעולה של איאן קרשו על היטלר, שהופיעה אצלנו לפני שלוש שנים בספריית אופקים של עם עובד, ימצא, מלבד ציטטות מאלפות מתוך "מיין קאמפף", גם חוות דעת ספרותית עליה. קרשו טוען כי למרות שהאוטוביוגרפיה ההיטלראית מציעה לנו את "הביטוי הבהיר והמקיף ביותר של השקפת עולמו" של היטלר, הרי בכל זאת מדובר ב"כתיבה גרועה, מבולבלת וארכנית". כל מי שיפתח את גוגל ימצא אינספור אסמכתאות וציטטות שימחישו את זה.
גם אלברט שפאר, למשל, שר החימוש בממשלת היטלר וידידו האישי האהוב, המשמש נושא הביוגרפיה המצוינת של יואכים פאסט שהופיעה זה עתה בתרגום עברי (דביר), טען שאף פעם לא הצליח לקרוא את "מיין קאמפף". גם אריאנה מלמד טענה לאחרונה שמדובר ביצירה משעממת ביותר. עם זאת, העובדה היא שאין ביוגרפיה של היטלר ואין ספר על מלחמת העולם השנייה שאינם נזקקים לציטוטים רלוונטיים, ובהחלט מעניינים בחלקם (כשמביאים אותם לחוד ובהקשר הנכון ובצמצום), מתוך האוטוביוגרפיה ההיטלראית.
מה שבטוח הוא שאילו דוד אבידן היה קורא, קורא באמת, את "מיין קאמפף", הוא לא היה נתפס להתלהבות הילדותית המגונה שנתפס אליה כשכתב שורות התפעלות מן האוטוביוגרפיה ההיטלראית בשירו "מה חיפש קורט ולדהיים אצל האפיפיור הפולני", שפורסם בראש המוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" ב-1987. הנה כך כתב אבידן: "והיטלר (. . .) שסטודנטים ישראליים מחפשים עכשיו את מיטב יצירתו (אולי) מיין קאמפף, בכל חנויות הספרים בארץ, ובקרוב בעברית- "הלהיטלר" ישבור את השוק, השפם השחור והמרובע יפצח אלף קופסות שחורות" (בימי כתיבת השיר היה "קופסה שחורה" של עוז רב מכר היסטרי).
וכמובן , למרות הווירטואוזיות הלשונית האופיינית בביטוי האבידני "הלהיטלר" (להיט-היטלר), ספק אם הופעת "מיין קאמפף" בעברית תשבור את השוק, גם אם זה קרה בטורקיה לא מכבר, כש"מיין קאמפף" טיפס לראש רשימת רבי המכר שם. מה שלא הפך אותו כמובן לספר קריא אלא רק לספר נמכר. וכולנו מכירים את ההבדל.
בישראל לעומת זאת תורגמו חלקים מתוך "מיין קאמפף" ב-2001 בידי משה צימרמן ועודד היילברונר וראו אור בהוצאת אקדמון תחת השם "פרקים מתוך 'מאבקי' של אדולף היטלר". הם בהחלט לא שברו את השוק. אבל הכל הרי תלוי אצלנו בקמפיין הפרסומי.
אז אולי גם היטלר במלוא נחיתותו וטירופו ייהפך גם כאן פעם לרב מכר, למרות שאף אחד לא יצליח לחצות את עמודיו הצפופים והבלתי קריאים. בכל מקרה, אפשר לחכות בנחת לשנת 2015. אז יפקעו הזכויות על הספר.
חן גדול מאוד יש ב"גאווה ודעה קדומה" (כתר וידיעות ספרים) של ג'יין אוסטן שתירגמה עירית לינור, שגם כתבה אחרית דבר נהדרת לספר הנהדר הזה, ספר הבנות הראשון בהיסטוריה, כפי שמגדירה אותו לינור, והכל רווי תום ועליצות ונקרא בעונג גדול. אני מקנא במבקר שיכתוב עליו באריכות. בינתיים רוצו לקנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
