לאהוב את איבגי
"לאהוב את אנה" נפתחת בעוצמה שנעלמת אחר כך, כשהעלילה הופכת רגילה ולא נוגעת, כזו שראינו במקומות אחרים. אבל החיבור בין משה איבגי ליאנה גור הוא רמז לכך שכדאי להמשיך ולעקוב אחרי הסדרה, שיכולה בסופו של דבר לרגש ולרענן את המסך
לאהוב את אנה. צילום: יח"צ
התסכול משתקף דרך חלום, טריק טלוויזיוני ידוע, שמנפיק הפעם פתיחה מעורערת שלא מתחברת עם ההמשך. ראי של בדידות? אולי זה מה שניסו להמחיש לנו. אולי רק ניסו לזעזע.
אחר כך הכל כרגיל, אין חידוש. חיי משפחה בקיבוץ, ילדה רקדנית, ילד מוצלח ועוד ילד שלא מוצא את עצמו. גם ינוקא יש, אחד כזה שמביא את המשפטים השנונים בנימה ילדותית וגורם לצופה בבית לחייך ולמלמל, "איזה ילד חמוד".
ובאמת הכל נורא חמוד, עדיין לא נוגע כמו שהובטח. המשחק על הרגש לא עוצר לרגע, אבל משהו, כמעט בלתי מוגדר, מתפספס. אף דמות עדיין לא גורמת לבטן לרעוש. סיפורה של הבת הרקדנית (דניאלה קרטס) מתפספס בסצינת ריקוד מיותרת עם עידו תדמור וחבל, כי קרטס מוכיחה פוטנציאל לא קטן. בינתיים, הכל מתנהל באדישות
וקשה עדיין להתחבר למישהו, למשהו שיתפוס.
איבגי המנוסה הוא שחקן ענק. הוא מתחמם לאט ונותן את הנשמה בקטנות. אחרי כמה סצינות הוא מצליח לכבוש ולגעת. איש משפחה וקיבוצניק למופת שכלפי חוץ מתפקד בלי הכרה, מתחת לפני השטח המים גועשים. איבגי מתמצת את מנשה טל לדמות עוצמתית ורגישה, משהו מתחיל לזוז.
גם יאנה גור, בתפקידה הראשון, נכנסת אל הלב. עם השפתיים הוורדרדות והעיניים הגדולות ובעיקר בזכות הדיבור הנונשלנטי. כל אחד מהם ממלא את המסך, אבל יחד משהו עדיין לא מתחבר, אין קליק, וקשה לראות את השניים מתחברים על המסך לאורך הסדרה. לאהוב את אנה של מנשה ואת מנשה של אנה.
ובכל זאת, אולי בזכות המוזיקה המצויינת שמלווה את הסדרה, אולי בזכות עופר שכטר שניקה מעצמו תשעים וחמישה אחוז מהשטיקים המוכרים והפך לשחקן, בטוח שבזכות משה אבגי ויאנה גור, שווה להמשיך ולעקוב אחרי "לאהוב את אנה" ולראות אם תצליח באמת לרענן את המסך ולמלא אותו ברגש.
"לאהוב את אנה", ערוץ 10, יום ג', 22:10
נא להמתין לטעינת התגובות
