תיבת פנדורה: שבעה של רונית ושלומי אלקבץ
הסרט "שבעה" פתח אמש את תחרות וולג'ין לקולנוע עלילתי. תיבת פנדורה גדולה של מעשיות וסכסוכים משפחתיים נפתחת במהלך השבעה, אך שום היבט עלילתי לא מצליח להפתיע את הצופה המיומן. מאיר שניצר בפסטיבל הקולנוע בירושלים
שבעה. צילום: עמית ברלוביץ
אנחנו בקרית ים, ולאחר לוויה סהרורית קמעה, הנקטעת בשל אזעקה וחבישת מסכות גז, מתכנסת המשפחה המורחבת על כל ענפיה לטקס הפולחני של ישיבת שבעה על המת.
"שבעה", שפתח אמש את תחרות וולג'ין לקולנוע עלילתי, הוא סרטם המשותף השני של רונית ושלומי אלקבץ, וכדי להבין את מרב הדקויות הגודשות את עלילתו יש להצטייד בצפייה מוקדמת בסרטם הקודם "ולקחת לך אישה", וכן יש לרענן את הזיכרון בכל הקשור ל"שחור", שרונית אלקבץ גילמה בו תפקיד מוביל לצדה של חנה אזולאי-הספרי. שתיהן מופיעות, כמובן, גם ב"שבעה", במעין סיבוב נוסף למערכת היחסים הקשה שלהן המתוארת ב"שחור".
שתי בעיות עיקריות ב"שבעה". האחת נובעת מהכמות המרובה מדי של סיפורי המשנה, שהיא נגזרת הכרחית משפע האחיות, האחים, הגיסים והגיסות שממלאים את הבד ולא תמיד משכילים להעביר הלאה את האנרגיות (השליליות ברובן) שהם אוצרים בתוך עצמם.
מכשלה שנייה, עקרונית
יותר, היא ההתבייתות על טקסי השבעה. מאותו הרגע שבו צמד האלקבצים בוחר להתמקד בפולחן היהודי הזה כסיפור מסגרת הכופה עצמו על שפע הגיבורים, עולה ההכרח להחיות על הבד את המנהגים השונים המרכיבים את הפולחן הזה. משום מה מדלג הסרט על תיאור מרבית הסממנים הנלווים לישיבת שבעה, ואפילו ביקורי תנחומים של שכנים ומקורבים אינם מתוארים פה.
אם כך, מדוע להשתמש בשבעה כמקפצה לגלגול העלילה? אפשר היה להעדיף בת מצווה או ברית מילה.
תיבת פנדורה ענקית, שבתוכה כלואים טינות משפחתיות, סכסוכים בין אחיות, עלבונות עבר וסודות אפלים נפתחת לה מפעם לפעם במהלך שבוע האבלות. אך שום היבט עלילתי הנובע מכך אין בכוחו להפתיע צופה המיומן בנפתוליה של כל טלנובלה שגרתית. העובדה שהאלקבצים העדיפו למקם את הסיפור בימי מלחמת המפרץ דווקא מוסיפה אלמנט של לחץ וקלסטרופוביה לסרט, אך אלה אינם מנוצלים היטב.
מצד שני, מצלמתו הסטטית ורחבת העדשה של ירון שרף, וכן עבודת התאורה המדויקת שלו, בהחלט משדרגים את הסצינות הבלתי ממוקדות בחלקן.
נא להמתין לטעינת התגובות
