מרגרינה וחרדת יתר: סופר נני אצל משפחת הורוביץ
על חשיפת מחדלי הורות במודיעין ועל החיים בשאול תחתיות: ביקורת טלוויזיה
סופר נני שוברת צלחת מתוך התוכנית
לצד ההשלמה עם המובן מאליו, כלומר שתוכניות מהסוג של "סופר נני" תמיד יצייתו בקפדנות למשוואה - ניצול חולשות + טיפוסים סהרוריים שמוכנים להצטלם ברגעיהם המביכים = בידור מהול ברגשות אשמה, תמיד האמנתי שבאופן נדיר למדי, בגרסה הישראלית יש ניצוץ של כנות ואנושיות.
זה היה בעיקר בגלל הליהוק המוצלח של מיכל דליות לתפקיד המטפלת בפסיכוזה המשפחתית התורנית: אתה צופה בה, ורוצה להאמין, שהיא באה לעשות טוב, שהיא לא טאלנטית צינית. ואז היא מכרה את נשמתה למרגרינה.
לא יודע, מאז הפרסומת הזאת קצת קשה לי להאמין. לא קונה עצות הורות ממי שמוכר לי מרגרינה משומשת, ועוד מבטיח לי שזהו נזר הבריאה התזונתית. פתאום, במקום לערפל את העדשה, הממרח השמנוני דווקא חידד את התמונה. איזה כנות, איפה האנושיות.
משפחת הורוביץ ממודיעין (שמאז סצנת הפתיחה המצוינת של "חמישה גברים וחתונה" זכתה למעמד הטלוויזיוני המפוקפק של מי שמנסחת את הבעתה מהבורגנות הישראלית) שרויה בבלגן הורים-צאצאים קלאסי. האחים מחטיפים זה לזה. מצפצפים על אמא. אבא תמיד בעבודה. שניצלים מהמיקרוגל, קטשופ מהבקבוק, צלחות צבעוניות מאיקאה, חיות פלסטיק מפוזרות בכל פינה. אמא עומדת לקרוס.
איפה העבר, איפה הזוגיות, השנים היפות שנעלמו. איפה. לא יודע איך כוהנת המרגרינה מכנה את המצב הזה. בלקסיקון שלי, קוראים לזה "משפחה עם ילדים קטנים". ב"סופר נני" המציאות הבנאלית הופכת לקטסטרופה, למחדל הורות מחפיר, שצריך לעורר בכולנו (הרי ההורוביצים הם רק פיונים במשחק הזה) רטט של בושה. על מה בדיוק? על זה שעד שהם מתבגרים קצת ומסוגלים להסתדר לבד, ילדים צעירים מטריפים אותם במנטרות הקבועות שלהם, "בא לי" ו"אני רוצה"?
ובייחוד במשפחות שבהן אחד ההורים עובד כל היום והשני (טוב, על מי אני עובד: השנייה) עובד כל היום בלהיות הורה. ואני כבר לא מדבר על הפרומואים, שוב הם, שבהם הוצג הסיפור של הפרק כבעיה של חרדתיות יתר מצד אם המשפחה. כשבפרק עצמו, הפתעה-הפתעה, המועקה הפסיכולוגית הזאת תפסה מקום מינורי למדי.
רע לכולכם, מטיפה לכולנו "סופר נני", ואתם רעים. זו אשמתכם המלאה שבחרתם להיוולד למעמד הביניים, ולא לשושולת נובו-אצולה מארסוף. אבל רגע, יש פתרון קסם: הפכו למשפחת בריידי בשבעה ימים, שאל אותי כיצד. כיצד? אין פשוט מזה: הטביעו עצמכם במרגרינה.
העולם התחתון
ערים: עולם תת-קרקעי, ערוץ ההיסטוריה
ואם נדמה לכם שרע במודיעין, אולי שווה לבדוק איך נראו החיים של הוויאטנמי המצוי בסייגון לפני, נגיד, 40 שנה. "עולם תת-קרקעי", הפקה עשירה וחובקת עולם, מביאה אל המסך את החיבור ההיסטורי בין העולם התחתון, עולם השאול והגיהינום ברוב התרבויות, לבין האנשים שבחרו לרדת לשאול התחתיות הזה. למה הם ירדו לשם? כי למעלה היה רע יותר.
בפרק הראשון ששודר אמש (בהמשך
יהיה גם פרק על ירושלים) תוארו המחילות, הבונקרים, בסיסי האספקה והכפרים השלמים שהועתקו במלחמת ויאטנם אל מתחת לאדמה. ההפסד של המעצמה האמריקנית מובן: לך תנצח עם שמוכן לחיות שנים בגיהינום. האווירה, גם בסלון הנוח שבבית, קלסטרופובית וטחובה ועושה רע על הנשמה. למרות הקיץ, מלפפונים וכל התירוצים הרגילים: המקום הכי נמוך של האנושות בהחלט שווה צפייה.
נא להמתין לטעינת התגובות
