רננה רז: רוקדת על כל החתונות
כל ניסיון לקטלג את רננה רז נידון מראש לכישלון. היא רקדנית וכוריאוגרפית, אבל גם משחקת בטלנובלות ונהנית מכל רגע; היא לא שדופה, אבל הצליחה לשרוד בעולם המחול בלי לפתח הפרעות אכילה והיא מעידה על עצמה שהיא דתייה, אבל בחתונתה התעקשה לשבור את הכוס ביחד עם בעלה. עכשיו היא סופסוף מוצאת את המקום שלה
מילא את, אבל למה לעשות ככה לאנשים קרובים?
"אני לא יכולה לדבר עם אנשים כשיוצא להם משהו מאיפשהו. ואני מבינה בראש שזה קצת יותר מדי, אבל אני לא יכולה לקבל את זה".
יש לך עוד אובססיות?
"כשמישהו מעשן לידי אני חייבת מאפרה בסביבה. ואני בודקת פעמיים שהאוטו נעול. אני ממש מנסה להפסיק. אבל חוץ מזה אני לא בן אדם אובססיבי. רק בדברים קטנים".
עד כמה שליטה היא חלק מהחיים שלך?
"אני בן אדם מחושב ואני מפחדת לאבד שליטה. מוות, למשל, זה פחד שמעסיק אותי מאוד בחיים. יחד עם זה, אחד הדברים שלמדתי בטיפול הוא שאנשים שמפחדים מהמוות הם גם אנשים שמפחדים לחיות. כל פעם שאני נתפסת לחרדה ממוות אני מבינה שבעצם יש בי חרדה להתעמת עם מה שיש לחיים להציע לי. זה הצד המלנכולי שלי, שלא מתערבב בחיים עד הסוף, שנורא נורא חשוב לו להיות בשליטה. אם יש שני תסריטים ללא נודע - אני נוטה להאמין לפחות טוב. אבל לקראת גיל 30 אני מאוד מנסה לשים את זה בצד ולהיות פחות כבדה".
לשים דברים בצד זה לא עניין טבעי בשביל רז, קונטרול פריק, כוריאוגרפית, שחקנית טלוויזיה וכנראה גם קוסמטיקאית בפוטנציה. בעולמה, זוטות ועניינים רציניים זוכים לאותה התייחסות. בין אם מדובר בניהול הקריירה, בהזמנת תה קר, בגילום תפקיד טלוויזיוני או בביצוע ניתוח כירורגי לקרואסון אומלל - כולם זוכים לאותה אנליזה דקדקנית והוצאה קפדנית לפועל.
החודש היא אפילו נתנה קפיצה לרומא, כנציגת הסדרה בפסטיבל הטלוויזיה RomaFictionFest, הנערך זו השנה השנייה ומערב הפקות עלילתיות ודוקומנטריות. "כדרכם של האיטלקים, זה
רז מוכרת לציבור הרחב בעיקר בזכות הטלנובלות "אהבה מעבר לפינה" ו"החצר" וארסנל פרסומות לחברת החשמל שבהן כיכבה. אך במקביל, היא גם מתחזקת קריירה מרשימה בתחום המחול המודרני ככוריאוגרפית וכרקדנית, ובסוף החודש אף תשיק מופע חדש במרכז "סוזן דלל", בשם "קציר 2008", שיאגד את להיטי המחול שהנפיקה.
לריאיון זה התכנסנו, כאמור, בענייני "המקום", שהיא מעין "המסעדה הגדולה" -גרסת 2008. רז מגלמת בסדרה את ענת, מלצרית בעלת אישיות מורכבת, המנהלת זוגיות טעונה עם עבריין נשוי. "היא די שונה ממני", מזהירה רז. "קודם כול, בגלל שהיא ממלצרת, משהו שאני לא יודעת לעשות. אני לא אדיבה, לא סבלנית ונטולת קואורדינציה. מוזר, אבל אני לא מסוגלת להחזיק מגש. גם בסדרה. ענת קשוחה ומניפולטיבית. אני לא".
קושיות בדבר מה היא מעדיפה יותר - מחול או משחק - זוכות מצידה לנחרת בוז זעירה. בינתיים, היא מעדיפה לאחוז במקל בשני קצותיו. מה שכן, היא מבינה שכנראה תמשיך להסתובב עוד שנים עם פליירים בתיק להופעות המחול שלה כמתבגרת מתלהבת, ואת המחיר הזה היא בהחלט מוכנה לשלם. "בניגוד לטלוויזיה, ששם מישהו אחר כתב וביים, במחול היצירה לגמרי שלי. אלו חיים לא פשוטים, משכורות רעב, אז או שאתה לוקח עוד עבודה, או שאתה מפסיק, עושה מה שאמא אמרה לך, ומחפש מקצוע".
בגלל זה הלכת לטלוויזיה?
"אני מרגישה לא כנה להגיד שעשיתי את זה רק בשביל כסף. אולי פרסומות כן, אבל מבחירות אחרות שלי, שהן אולי נטולות ערך אמנותי גבוה, כמו 'אהבה מעבר לפינה', מאוד נהניתי. נורא אופנתי להגיד שאם הייתי יכולה להתפרנס רק ממחול הייתי עושה את זה, אבל בכנות? לא. אני עושה טלוויזיה כי אני נהנית מזה, ואין לי תכנונים או אסטרטגיה. פעם הייתי כל הזמן שואלת: 'או קיי, מה הלאה?' והאמביציה הזו פשוט הפריעה לי ליהנות מהתהליך. בכלל, לפעמים אני רוצה לא לרצות וליהנות ממה שיש".
כרקדנית, מה דעתך על תוכניות כמו "רוקדים עם כוכבים" או "נולד לרקוד"?
"את 'נולד לרקוד' אני פחות מחבבת. דווקא ב'רוקדים עם כוכבים' יש משהו יותר מדויק, כי היא מתמקדת בז'אנר, בריקודים הסלוניים. ב'נולד לרקוד', החיפוש אחרי הרקדן האולטימטיבי זה משהו שאני לא מבינה. אני מניחה שזה הגיוני שבדקה וחצי הרקדנים יעשו אקרובטיקה, שנראית כמו תחרות ספורט. בפרק זמן כזה אנשים לא מחפשים תנועה מורכבת. הם מחפשים משהו מרהיב, כדי לשלוח אס-אם-אס. אני לא הייתי עושה את זה".
כשדוד דביר, מורך לשעבר, הופך לפרסונה טלוויזיונית גרוטסקית, זה ראוי בעינייך?
"הוא תמיד היה אדם ישיר וקר בכנות שלו. אני סומכת על המקצועיות שלו. ועדיין, תוכניות כאלו קידמו את המודעות למקצוע. לא מזמן נסעתי במונית והנהג הבין שאני עוסקת במחול ושאל אם אני מכירה את רונה-לי (שמעון, גב"ח). אז אמרתי לעצמי שזה לא משנה מה אני חושבת על זה, העיקר שהוא יודע שיש דבר כזה, מחול".
ענית לו?
"אם אני מכירה את רונה-לי?".
ברור.
"יוצא לנו להופיע יחד והיא מאוד נחמדה. מבחינה טכנית היא מעולה".
את לא מפחדת מהרגע בו הגוף לא יאפשר לך להמשיך?
"העובדה שזה (הכוונה לריקוד, גב"ח) נגמר כל כך מוקדם, בגיל 40) בערך, היא משהו שאני לא מתמודדת איתו. את צריכה להיות כל הזמן עם יד על הדופק כדי לפרוש בזמן ולא לצאת פאתטית. אני כבר הכנתי אנשים שיגידו לי מתי להפסיק לרקוד. ואני מניחה שזה יהיה משבר גדול. כרגע אני מדחיקה".
היא החלה לרקוד בגיל חמש, אך מעבר לחוויות שצברה בסטודיו לריקוד, היא זוכרת מילדותה בעיקר דחייה חברתית. "היו לי בעיות קשות. הייתי מקימה חבורות של ילדים בשכונה שבה גדלתי, ועושה להם אימונים של קליעה למטרה. הרבה ילדים לא אהבו את זה. הרבה מהמאבקים שלי היו מול הורים שצעקו עליי כי הוצאתי את הילד שלהם מהחבורה או כי התנהגתי אליו לא יפה. אני זוכרת את עצמי מתחבאת מהם ובוכה במשך שעות. בטוח היתה בי אכזריות של ילדים, אבל בי שילחו מבוגרים. נהייתי מזה בן אדם אחר. לא רציתי להתערבב עם אנשים. הם הפחידו אותי".
איך זה השפיע עלייך כמבוגרת?
"יש לי פחד מסמכות וחשדנות כלפי אנשים. אלה בהחלט טראומות. עוד לא פתחתי את זה לגמרי". בתיכון היא למדה בבית הספר לאמנויות "תלמה ילין" במגמת המחול ורקדה בלהקת "בת דור", מוסדות שהוציאו מתוכם לא מעט רקדניות מוכשרות, אך גם סייעו ללא מעט מהן לטפח הפרעות אכילה. דווקא רז, בחורה לא שדופה במיוחד, הצליחה לצאת מהעניין בלי נזק נפשי. "את זוכה לביקורות על הגוף שלך, והן לא תמיד מחמיאות", היא מסבירה.
"אף פעם לא היה לי גוף של אנורקסית. הייתי יושבת במסדרון והמורה היתה עוברת ובדרך לשיעור היתה מצביעה על בנות ואומרת: להוריד שלושה קילו, שני קילו. ככה התחיל שיעור. הייתי נכנסת לשירותים ב'בת דור' ושומעת בנות מקיאות. זה לא משהו חריג. אני מניחה שהתמודדתי עם זה בלי לפתח הפרעה בגלל העובדה שאני אדם מאמין מהבית. הבנתי כבר כילדה שזה מה שיש לי, וכנראה שאני צריכה לרקוד בתוך הגוף הזה ולעשות את המקסימום בתוכו".
בין פירואט למשנהו היא היתה בת זוגו של המוזיקאי שלומי שבן. "זו היתה אהבת נעורים, שנמשכה חמש שנים, עם עליות וירידות", היא נזכרת. "מתישהו נוצר פער בין מה שהייתי למי שנהייתי. וזה לא החזיק מעמד".
אתם בקשר?
"'שלום' כשמתראים, 'מזל טוב' ביום הולדת, מזמינים אחד את השנייה להופעות".
ישנה סברה שהשיר "שרמוטה פוריטנית" נכתב עלייך.
"הממ. את זה את צריכה לשאול אותו".
לצבא בחרה שלא להתגייס, והצטרפה במקום זאת ללהקתו של עידו תדמור ולקבוצת המחול של נועה דר. באותה תקופה גם התגרשו הוריה. "למדתי מהם מה לא לעשות בזוגיות. הבנתי שאנשים צריכים להיות חברים, שאתה לא מתחתן עם מישהו כי אתה חושב שהוא יהיה בעל טוב, שחשוב להרגיש שאתה מספיק מכיר את עצמך לפני שאתה נכנס למערכת יחסים. חלק מההצלחה של אור ושלי זה שנכנסנו לקשר הזה כשהיינו מאוד אנחנו".
את זוכרת את רגע הפגישה איתו?
"זה היה אחרי שנה וחצי שהייתי לבד: עליתי במדרגות ופתאום עלתה לי מחשבה שאני הולכת לפגוש את בעלי. ישר התנערתי ממנה, ואז ראיתי אותו. הסתכלתי עליו והוא נראה לי כמו הבן של אמא שלי. אני יודעת שזה נשמע סוטה, אבל הוא לא הרגיש לי כמו אח שלי, אלא כמו מישהו מהמשפחה. הוא נס מבחינתי".
חתונה היא בחירה טבעית עבורך?
"אני מאוד זוגית. הרפתקאות מלחיצות אותי. אני לא יכולה להגיד שהרגשתי שהפסדתי את סצינת הפיק אפ. אחרי החתונה את פתאום מרגישה שהעתיד הופך למוצק. אנשים בטוחים שאם התחתנתי, אז או שאני בהיריון, או שאני עומדת להיכנס להיריון. בעיניי זה עקום. רוצה להתחתן, תתחתן. התחתנו בטקס רפורמי, ואמא שלי חיתנה אותנו. הטקס הרפורמי, מעבר לזה שהוא שוויוני וגם האישה מקדשת את הבעל-אפשר לעצב אותו. כתבנו את הנוסח של הכתובה, למשל. וגם שבירת הכוס היתה משותפת".
נשמע קצת מסוכן.
"מצאנו דרך. הוא הרכיב אותי על הכתפיים, ושנינו ביחד שברנו את הכוס".
כחובבת שליטה, איך התחושה להפקיד חלק מהחיים שלך אצל אדם אחר?
"מפחיד אותי שהאושר שלי תלוי כל כך בבן אדם אחר שהוא לא אני, אבל בחיים האלה אתה נורא נכרך אחרי אנשים. הייתי רוצה להרגיש שאני לא צריכה אף אחד, אבל זה בלתי אפשרי".
כסוג של בצלצל שאלוט אנושי, גם אצל רז יש להסיר לא מעט קליפות כדי להגיע למה שבאמת מטריד אותה. נבירה מתחת למעטה הצונן ולניסיונות השליטה מגלה כמות הגונה של חששות פריכים. "בעבודות שלי יש פער גדול בין פנים לחוץ", היא אומרת. "הבמאי דיוויד לינץ' תיאר פעם איך כילד הוא הסתכל על עצי פטל, שמרחוק נראים יפים, ואז כשמתקרבים לגזע רואים שהכול רוחש רימות. אז בחוץ אצלי הכול נראה בסדר גמור, אבל בפנים יש דברים שצריך לעבוד עליהם".
היית פעם בטיפול?
"כן, כשהרגשתי שאני צריכה לעזור לעצמי. אני לא אוהבת להיות אומללה. לא אוהבת כשאני בחרדות, וזה עוד לפני שחשבתי על ילדים! כשאני מנסה לשחזר את מהלך המחשבה שלי פעם, היה בו משהו מרוכז בפחדים. ופחד הוא כמו כתם דיו - הוא מתחיל להתרחב ועד שלא עוצרים ומטפלים בו הוא ממשיך להתרחב. אז אני מנסה להזכיר לעצמי שהמציאות היא מה שאת תופסת בראש. היא הפיכה, ואת מחליטה מה היא".
נישואים, קריירה, מחשבות על דירה. את לא מרגישה שהתברגנת?
"יש משהו בהתברגנות שמאיים עליי ומושך אותי במקביל. זה מאיים כי זה משעמם, אבל יחסית לאמנות זה יציב ושליו. אני רוצה להאמין שאני לא אגיע לבורגנות המכוערת, כי יש לי את המקום הזה. אני יכולה לעבור ליד הבניינים ברמת אביב ג', ויש בי צד שרוצה נורא לגור שם. אולי אחרי יומיים זה ישעמם אותי, אבל כרגע זה נראה לי מרענן".
נא להמתין לטעינת התגובות
