במאית "עיר האלוהים" בישראל
קטיה לונד, הבמאית עטורת הפרסים של הסרט "עיר האלוהים" המתעד את המצוקות החברתיות של שכונות העוני בסאו פאולו, הגיעה לישראל בשבוע שעבר במטרה לבחון יצירת סרט דומה, שיעסוק במה שנעשה בארץ. "יש הרבה דמיון למה שקורה בברזיל", מסבירה לונד בראיון ראשון, "וכדי לגלות את הארץ הרגשתי שאני חייבת לגור פה קצת"
לונד , מי שביימה לפני שש שנים את "עיר האלוהים", אחד הסרטים הברזילאיים המצליחים בכל הזמנים ומאז התמקדה בעיקר בפרויקטים חברתיים, מתייחסת לכל אדם באותו אופן. תשובותיה לבודקת הביטחונית רציניות וכנות ממש כמו אלה שהיתה מעניקה לכל אדם אחר, בין שהוא מראיין ובין סטודנט לקולנוע שניגש להביע את הערצתו.
בישראל היא החליטה לבקר אחרי שחברת ההפקה הספרדית קנזמן הציעה לה לבחון יצירת פרויקט קולנועי בארץ, ושילבה במקביל ביקור בפסטיבל ירושלים. "רציתי לנצל את העובדה שכולם כאן בגלל הפסטיבל, כדי לראות מה מתרחש", היא אומרת, "לצערי, מרוב פגישות וסיורים לא ראיתי אפילו סרט אחד. הסתובבתי בכל מקום, וגיליתי שיש הרבה דמיון לברזיל. גם ישראל היא מקום שבו אם אתה לא חופר מתחת לקרקע כדי להבין מה קורה, הכל נראה לך בלגן גדול. כשאתה קורא על ישראל, העיתונים גורמים לך להרגיש שאין סיכוי שתבין איך זה לחיות כאן. הדרך היחידה שלי לגלות את הארץ היתה לבוא, לדבר עם אנשים, ולגור פה קצת".
מטרת הביקור הנוכחי של לונד היא חיפוש רעיון לסרט שיעסוק בישראל. "כשפנתה אליי החברה הספרדית, אמרתי שאני מתעניינת מאוד בנושא והייתי רוצה לעשות מחקר, למצוא כותב מקומי, ולעשות סרט שיצפו בו אנשים מכל העולם ויוכלו להבין מה קורה כאן", היא אומרת. "הייתי רוצה מאוד לעשות סרט שבו אני שמה את עצמי בנעליים של מישהו אחר, ועונה על השאלה: 'מה היה קורה אילו נולדתי כאן?'"
האם יש קשר בין מה שמתרחש בפאבלות הברזילאיות לבין מה שהולך כאן בארץ? לונד רואה חיבור ברור. "כשמישהו מרגיש שייכות למקום, הוא יטפל במקום הזה, ישגיח עליו, יטפח אותו. כשמישהו מרגיש לא שייך, ושאין לו שום ערך, הוא יתייחס לחיים בלי ערך", היא מסבירה. "אתה יכול לראות את הצעירים בפאבלה שלא רואים עתיד לחייהם, אלא רק חווים תחושה תמידית של השפלה. הצעירים הברזילאים האלה מעדיפים חיים קצרים של תהילה על פני חיים שלמים של השפלה. המצב הזה הוא מצב מסוכן, וזה מזכיר לעתים את מה שקורה פה עם האוכלוסייה הפלשתינית".
בניגוד לאנשי קולנוע אחרים שמושכים המון תשומת לב בבואם לארץ, נראה שאף אחד לא היה מודע להגעתה של
כשאני שואל את לונד אם הרגישה מפוחדת כשהלכה ברחובות, היא עונה בחיוך: "לא, מה פתאום. אפילו שהיה הסיפור עם הטרקטור שהיה קרוב מאוד למלון שלי, בשום רגע לא הרגשתי מאוימת, אל תשכח מאיפה אני באה ואיפה נולדתי".
לונד, בת להורים אמריקנים שהיגרו לברזיל, נולדה לפני כ-40 שנה במטרופולין הברזילאית סאו פאולו. כבר כשהיתה צעירה הסתובבה בפעם הראשונה בפאבלות, כשעזרה להפיק את הקליפ לשירו של מייקל ג'קסון About Us They Don't Really Care.
"מנהל ההפקה ביקש ממני למצוא אנשים שיסכימו להשתתף בקליפ", היא נזכרת, "כולם חשבו שהוא משוגע שהוא שולח דווקא אותי, אבל הוא אמר:'נראה לכם שהייתי שולח גבר פנימה? היו הורגים אותו'. הוא ידע שאני אצליח לרתום אנשים בתוך כל הכאוס של הפשע והסמים. במשך ההפקה הקימו איתי את הסט כ-80 נערים, עבדתי איתם כמו מקצוענים, והם התייחסו אלי בכבוד. החוויה הזאת שינתה אותי לגמרי".
לא ידעת מה מתרחש שם לפני שנכנסת?
"ראיתי עד כמה המציאות רחוקה מהשקרים שעליהם גדלתי. באותה תקופה הממשלה, ששמעה על הקליפ, התנגדה שהעולם יראה את הפאבלה, וביקרה באופן חריף את ההחלטה לצלם בתוך השכונות. שקרים החלו להיכתב בעיתונים על שסוחרי הסמים שולטים בהפקה. בפעם הראשונה הבנתי מה קורה בשטח. סוחרי הסמים היו מעורבים, כמובן, אבל בשבילם לקחת כסף על משהו כזה היתה ירידה בכבודם, זה היה מגוחך בעיניהם לקחת כסף על הצילומים".
חוויית ההפקה הזו היא שהביאה את לונד בהמשך לנסות ולקדם סרט שיראה תמונה אמיתית יותר על מה שמתרחש בפאבלה. "הרגשתי שיש פער גדול בין הדברים שמדווחים לציבור לבין מה שקורה, ולכן הבנתי שיהיה חשוב לעשות סרט שמציג את האמת", היא אומרת, "מה שהביא לבסוף להפקה של 'עיר האלוהים'".
הסרט יצא לאקרנים ב-2003, ולראשונה הציג לעולם תמונות אמיתיות וחפות מעידון של שכונות העוני. ליהוק השחקנים של תושבי השכונות שבעצם גילמו את עצמם, והעובדה שהסרט צולם בלוקיישנים אמיתיים, כאלה שאפילו משטרת ברזיל נמנעת מלהיכנס אליהם, הפכו אותו לאחד מהסרטים הזרים המוכרים, הכנים והטובים שנעשו בשנים האחרונות.
"כשעשיתי את הסרט, כל הזמן ניגשו אליי אנשים ואמרו לי:'תעשי את זה אמיתי, תראי גופות כפי שגופות נראות, וקרבות של יריות כמו קרבות יריות אמיתיים, לא כמו בסרטים בהוליווד, שבהם יורים 60 כדורים מאקדח שיש בו שישה כדורים'", היא מסבירה, "הסרט יצא כן ואלים, אבל האלימות הזאת לא מתארת חצי ממה שקורה במלחמות הסמים באמת".
מאז שיצא לאקרנים הסרט הברזילאי, הפכה לונד לאחת הבמאיות המחוזרות בעולם. "אני צריכה להיות צנועה ולומר שלא ידעתי שנצליח כל כך, ושלא היה לי מושג, אבל גם כשעבדנו על הסט היתה כל הזמן תחושה שמה שנעשה כאן הוא דבר שלא נעשה מעולם", היא מציינת. "ידענו שזה הולך להיות משהו גדול. יכולת לשמוע את ההתרגשות של הילדים ששיחקו בסצנות, ורצו לספר את הסיפור שלהם".
בעקבות החשיפה העצומה והביקורות המשבחות, הפכה לונד מוקד עלייה לרגל של מפיקים אמריקנים שרצו להעתיק את סגנון הבימוי הייחודי להוליווד.
"כמות הסרטים שהציעו לי לביים היתה עצומה, אבל אני לא מסוגלת לעשות דברים שאני לא מאמינה בהם, שאני לא מרגישה שיש להם חשיבות", היא אומרת. "יכולתי לבחור בכסף, אבל זאת היתה בחירה במשהו ריק. באותה תקופה הרגשתי שאני לא יכולה להכיל יותר את האלימות של הסרט, ואני צריכה לעשות משהו שונה".
לונד החליטה לעשות הפסקה מעולם הבימוי, ולעזור לשחקנים ששיחקו בסרט להקים בית ספר לקולנוע בפאבלות. "אחרי שהסתיים הסרט לא רציתי לנטוש את הילדים ששיחקו בו. היה ברור שהם צריכים לקבל תמיכה כדי לחזור לשגרה. אמרתי להם, 'מה דעתכם לעשות עוד שני סרטים קצרים שאתם תביימו?' והם הסכימו", היא משחזרת. "במשך שנה וחצי עבדנו יחד כדי להפיק, לביים ולערוך את הסרטים.
אחרי שההפקות הסתיימו, מספרת לונד היה לאנשים שעבדו בהן די ניסיון כדי להקים בית ספר לקולנוע. "יש משהו במשחק שמושך אנשים שמחפשים זוהר", היא מסבירה, "לכן החלטתי עם הילדים שבית הספר יעסוק דווקא בבימוי. היום בית הספר מצליח מאוד, וכשאני רוצה לפגוש את הילדים האלה, הם כבר עסוקים יותר ממני".
אחרי שהרגישה שתמה עבודתה בבית הספר לקולנוע, החליטה לונד לחזור ולחפש את הסיפור הבא. "לעשות סרט זאת עבודה של חמש שנים לפחות. אתה חי מציאות מסוימת במשך כל כך הרבה זמן", היא אומרת, "חשוב לי לחפש היטב לפני שאחליט להתמסר לרעיון נוסף. בגלל זה אני מבקרת בכל העולם כדי לראות מה נוגע לי בלב באמת".
לפני שאנחנו נפרדים מתעקשת הבודקת הביטחונית לברר שאכן לא מדובר באיום. "גברת לונד, האם באת לעשות כאן סרט? " היא שואלת בסוף התחקור הארוך. "אני מקווה מאוד, אבל עם הזמן שנדרש לי להיכנס ולצאת בכל פעם במדינה הזאת, זאת עלולה להיות בעיה", היא עונה בחיוך ונכנסת אל הטרמינל.
נא להמתין לטעינת התגובות
