צמד רעים: על "מקום לדאגה"
פדופיליה? משעשע. דיכאון קיומי? קורע. ערבים במחסומים? פוצע. עודד סמו ומעיין בלום כותבים ומככבים ב"מקום לדאגה", ועל הדרך חושבים שגילוי עריות זה אחלה נושא לאיזו סאטירה קלה. ראיון? יותר מערכון
הקול הפנימי של איש במשרד: חייבים לרצוח את אבא ולאנוס את אמא!
איש במשרד: היי, אל תגזים.
קול פנימי: טוב, אז רק לרצוח את אבא.
איש במשרד: טוב.
בימים רותחים אלה של יולי, כשכולי נוזלת דכדוך של חום יתר, הפרקים המרעננים של "מקום לדאגה" הם בדיוק מה שהרופא רשם לי (לצד "תקני כבר מזגן, מזוכיסטית"). לפתע קדרות צוננת אחזה בכל, וערפול קל ומהורהר אפף אותי. מזמן לא נתקלתי בפלא טרי שכזה על המסך המקומי: מערכונים מלנכוליים, סהרוריים, עם בדיחות דקות דקות שבקושי נוגעות בעור, לא לוחצות בכוח, מרפרפות. אווירה מסויטת ומופקת היטב שלא בוחלת גם בכינורות מצמררים על תקן הפאנץ', וכנופיה רעננה ומוכשרת של ברנשים בהנהגת ימי ויסלר, מעיין בלום ועודד סמו, שהכינה מרקחת חמוצה של מוות, פרוורטיות מינית ודיכאון קיומי.
יכול להיות שהמתכון החמוץ-חריף שרקחו השלושה לא ממש יערב לחכם של אלה שמעדיפים את השיגועים של אדיר מילר ואת הסאטירה-לייט של און פרלין. יכול להיות שבסופו של דבר "מקום לדאגה" (ימי חמישי ב-22:00 בערוץ 10) תמצא את עצמה בשוליים, שם תשגשג בשקט בלי שאף אחד יתלונן בפני הרשות השנייה על כך שהילד שלו אנס קטינה בהשפעת אחד המערכונים. עבור בלום וסמו, שגם מככבים בסדרה לצד דביר בנדק, שרון שטרק ואילנית בן יעקב, אין מקום לדאגה. "זכותו של כל אדם להתחבר למה שהוא רוצה", אומר בלום, "ואם לאנשים יפריע הומור מורבידי או מערכון על גמד שעומד במחסום, זו זכותם".
אבל אם יותר מדי אנשים לא יתחברו לזה, אולי לא תהיה יותר תוכנית.
"זה נכון, אבל אני מאמין שאם יצירה היא ברמה מספיק טובה, יימצא לה הקהל שיאהב אותה ויתחבר אליה. יש מספיק אנשים שרוצים לראות דברים טובים".
סמו: "כל אחד רוצה גם לבטא את עצמו וגם להגיע לקהל כמה שיותר רחב. זה איזשהו איזון כזה שאתה מנסה לשמור עליו. אני כן חושש מזה, אבל זה סימן שאלה בלתי נמנע. אם אני רוצה לעשות משהו שלא נעשה כי יש לזה ערך מסוים, אני צריך לקחת בחשבון שלאנשים יהיה קשה לקבל את זה".
מראיין: אני מבין שעבדת באבטחת אישים פוליטיים. את מי אבטחת?
מאבטח בראיון: את רב... את פרס.
בכניסה לדירה של סמו מתנפל עליי בנביחות בובו הכלב. "כל רעש קטן מקפיץ אותו, אז צריך לחכות שהוא יירגע", מסביר סמו בעודו מרסן בנחת את סופת הנביחות המשתוללת. אז אנחנו מחכים. הדירה של סמו היא המקום שבו הם נפגשים תמיד - ויסלר, בלום, סמו ובובו הקטן - כדי לכתוב את מערכוניהם המשונים. "אנחנו יושבים פה מסביב", מצביע סמו על שולחן הקפה. "ימי ומעיין תופסים את הספה, וברגע שמישהו הולך להכין קפה אני תופס לו את המקום. תמיד נורא משעמם פה. אנחנו יושבים באנרגיה די נמוכה ומעלים רעיונות".
בלום: "ואז אני מתעצבן".
סמו: "כן, מעיין מתעצבן ומוציא את זה החוצה. אני מתעצבן ושומר את זה בפנים, וימי מנומס. אבל רוב הזמן אנחנו סתם מדברים על החיים".
בלום: "רוב הזמן האווירה די מדכדכת".
קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שאתם כותבים תוכנית קומית.
סמו: "יש משהו משעשע בדכדוך הזה. באיזשהו שלב אנחנו שוכחים שזו פגישת עבודה וסתם מדברים על דברים, ואז עולים גם דברים מצחיקים ואנחנו נזכרים שאנחנו בעצם בפגישת עבודה ושאפשר לעשות מזה מערכון. ואז כל אחד הולך הביתה וכותב דברים אחרים לגמרי. האמת היא שזה מאוד כיף הישיבה הזאת בתוך העוינות, הדכדוך והעצבים".
בלום: "זה כמו להסתכל על העולם מבחוץ. כשאומרים 'וואי, זה חיים ממש מוזרים', או 'איזה חרא אני מרגיש'".
סמו: "ואז מעיין נרדם. הוא תמיד נרדם בפגישות. לאנשים שלא מכירים אותו זה יכול להתפרש כאקט הפגנתי, אבל זה כבר נהיה חלק בלתי נפרד מהעבודה. פגישה שבה מעיין לא נרדם היא פגישה שחסר בה משהו".
מה עוד עושים בפגישות האלו?
בלום: "מדי פעם ימי מנסה לחנך אותנו. יש לו המון ידע, הוא מכיר קולנוע והיסטוריה של קולנוע. אחת לכמה זמן הוא מביא לפה כל מיני סרטי די.וי.די".
סמו: "לא, הוא מביא כל הזמן סרטי די.וי.די, אחת לכמה זמן אנחנו מסכימים לצפות. כל הזמן הוא אומר 'נו, רוצים לראות?', ומוציא איזה סרט ברוסית או בשבדית".
בלום: "או של גאי מאדין, שאלה סרטים שנראים מדהים, אבל אי אפשר לראות את זה יותר משתי דקות".
סמו: "זה פחות או יותר קורה בשלבים שאנחנו מתחילים להירדם. ימי מנסה להחיות אותנו באמצעות דברים מעייפים".
ומעיין נרדם.
"כן".
טירוף אצלכם.
(שלמה המלך, לאחר שהוא חותך את תינוק המריבה לשניים והאמא מתמוטטת בצרחות "רוצח, רוצח"): "טוב, נדמה לי שזאת שצרחה היתה האמא, לא?"
סמו, 32, ובלום, 32, נפגשו לראשונה כשעוד היו לצים טריים בכיתה ז', והמשיכו בסחבקיותם גם למגמת דרמה בתלמה ילין ולהצגת פרינג' שהעלו אחרי הצבא, עד שהתפצלו דרכיהם לשני סניפי ניסן נתיב. המסלול המשותף לשניהם היה משחק, אבל הנסיעה בו היתה די מקרטעת. "זו היתה תקופה שבה לא היה לנו כיף", חורץ בלום, ששומר עדיין על ערנות.
"לא היה לנו כיף בתור שחקנים", מסכים סמו. "סיימנו ללמוד משחק והיתה תחושה ש'עכשיו צריך להיות שחקנים'. עבדתי כשחקן מתחיל אצל רינה ירושלמי,
"של רובוט", משלים בלום.
"לא רציתי להגיד רובוט", ממשיך סמו, "אבל כן. בבית הספר למשחק מלמדים אותך שאם אתה באמת שחקן תרצה לעשות כל דבר, העיקר לשחק. אני לא מאמין בזה. נראה לי שהמהות של אמנות זה ליהנות, אז החלטנו לנסות לכתוב דברים ולעשות איתם משהו מתישהו. בכתיבה, בניגוד למשחק, היה פתאום משהו חופשי ופנימי, לכאורה לא היתה שום מסגרת שדרשה מאיתנו משהו".
בלום: "זה כיף. יש גם כל מיני סוגים של שחקנים, ואני מהסוג שעובד ממש טוב בקבוצה. בתור בודד, בתור שחקן אחד שצריך להרשים חבורה של אנשים, אני פחות טוב".
סמו: "האמת היא ש'מקום לדאגה' התחילה מעשייה בקבוצה, ממערכונים שכותבים יחד, מקבוצה של חברים. גם את ימי אנחנו מכירים מילדות, כשהוא היה בכיתה ד' ואנחנו בז'".
בלום: "ותמיד בכל הזדמנות שנפגשנו ימי היה אומר לי 'צריך לעשות משהו יחד'. הייתי אומר לו 'כן, כן, נכון'. הוא גם היה עושה סרטים מוזרים".
סמו: "סרטים מוזרים וגאוניים".
אז כתבתם יחד דברים כדי "לעשות איתם משהו מתישהו". מתי הגיע המתישהו?
"פשוט הגענו למסקנה שאם אנחנו רוצים שיקרה משהו, אנחנו צריכים לעשות אותו בעצמנו. אז אספנו כמה מערכונים, קבוצת שחקנים מוכשרים ובמאי מוכשר, ועשינו פיילוט עצמאי של שישה קטעים להפצה. הראינו את זה לימי ואני זוכר שהוא אמר שכבר כמה זמן יש לו בראש איזו מין מחשבה שההומור הולך ונהיה יותר ויותר ריאליסטי ופחות מוקצן. השלב הבא כבר יהיה לעשות תוכנית מערכונים לא מצחיקים".
בלום: "אני הייתי נגד".
סמו: "גם ימי, אני חושב. אבל באיזשהו מקום היינו צריכים להחליט על משהו שינחה אותנו. במקביל הרעיון התחיל להתגלגל אצל ימי והוא הגיע דרך חברה שלו, רנן מוסינזון, מיוצרות הסדרה, לעמי אמיר (מבעלי מטר הפקות - ר.ר), הציג לו את הרעיון ואיכשהו התחברנו שוב והדברים התגלגלו. כתבנו מערכונים ועשינו פרזנטציה לעמי, והוא אהב מאוד מהרגע הראשון. ואז הראינו לערוץ 10. זה היה גוף השידור הראשון שראה אותנו".
והם לא נבהלו?
"מה זאת אומרת? למה שייבהלו?"
בלום: "היו עליות ומורדות עם אנשי הערוץ, שלא תמיד הבינו מה אנחנו עושים. אבל היה קו רציף של אמון שנמשך לאורך הזמן. וככל שהתגבשו המערכונים נוצרה ההבנה שגם החומרים הקשים הם בעצם חלק מעולם הזוי שבנינו לעצמנו".
סמו: "באיזשהו מקום זה מיקם אותנו, כי אמרנו שאם גוף מסחרי מוכן לעבוד איתנו, אז בואו נתחיל לתאם את הדיאלוג איתו ולראות איך זה עובד. זה לא היה קל - בהתחלה היו הרבה חילוקי דעות בינינו לבין אנשים מהערוץ. היו דברים שרצינו לעשות והם לא נתנו לנו, ובצדק. הם איזנו אותנו והיינו צריכים את זה. זו הרי לא חוכמה לבוא ולדפוק על תופים ולעשות רעש. יש צורך להכניס את עצמך לתבנית שתוכל לתקשר עם הצופה. לאט לאט הגענו לסטטוס קוו. היום, למשל, אנחנו עובדים באופן הרבה יותר חופשי מול הערוץ כי יש לנו דיאלוג נכון".
בלום: "בהתחלה הערוץ היה צריך להבין מי אנחנו ואנחנו היינו צריכים לגבש לעצמנו זהות".
סמו: "הקונספט הוא הרי לא פדופיליה ודברים מוזרים, זה פשוט הלך רוח שקיים בעולם שסביבנו ובדמיון שלנו. לא היתה להם סיבה להיבהל, כי הבאנו את עצמנו ואנחנו לא כל כך מבהילים. אנחנו די נחמדים".
(אבא, אמא ובת יושבים לחגוג את יום ההולדת ה-18 של בתם)
אבא לבת: לא היינו מעלים את הנושא אילו היית הבת הביולוגית שלנו.
אמא: חס וחלילה. אבל עכשיו, כשאת מאומצת ואין בינינו קשר דם...
אבא: חשבנו שנעשה איתך אורגיה. את לא חייבת לענות עכשיו.
אמא: אבא יעמעם את האורות בינתיים.
"מקום לדאגה" אמנם נוטפת חדשנות מלבבת, אך לא חסרים מקורות השראה שמטילים עליה צל גדול. "פעם היה לנו רעיון למערכון", מספר בלום, "ששני אנשים מנהלים שיחה הזויה ואז יש עליהם צל. הם מסתכלים הצדה ורואים את מנשה נוי עושה עליהם צל, אז הם מבקשים ממנו לזוז". הצל של נוי נגנז בשל החשש מהצל של החמישייה הקאמרית כולה. המערכון נראה להם יותר מדי חמישייתי. פראנויה שאינה מופרכת כלל, שכן עם המערכונים נטולי הפאנץ' וההומור הדק והשורט, בלום עשוי לשמוע בקרוב לא מעט השוואות לקאמרים הנ"ל, והוא מתכונן נפשית לאירוע. "היה לנו דיבור על זה כל הזמן", הוא מאשר, "'זה כן דומה ל'חמישייה', זה לא דומה ל'חמישייה''. זו היתה יכולה להיות עילה לפסול מערכון. ההשוואה אכן מתבקשת וגם הושפענו מהם מאוד. בנוסף לכך עבדתי הרבה עם עוזי וייל, שכתב ב'חמישייה', ואיתן צור ייעץ לנו המון - כשלא ידענו אם זה עובד או לא, היינו שואלים לעצתו. הוא עזר מאוד וגם היה מאוד נחמד".
אז אתם לא מתכחשים להשוואה.
"ההשוואה מתבקשת כי 'החמישייה' היתה הדבר היחיד שעשו פה ושחרג ממה שעושים בדרך כלל, עם כל הכבוד. הם היחידים שעשו בדיחות בלי פאנץ' והצליחו בגדול. זה היה מפתיע מאוד, אבל הם גם היו הדבר הנכון בזמן הנכון".
ועכשיו זה הזמן הנכון בשבילכם?
סמו: "זה אחרת, כי היום יש הרבה יותר במה להתחרות. לצופה יש הרבה יותר אופציות, ריאליטי, טלנובלות ואינטרנט. מצד שני זה אומר שמי שיתחבר אלינו זה קהל שמתאים לנו. אנחנו נפנה לפלח אוכלוסייה שיתחבר לזה ויהיה נאמן לזה, אני מקווה".
ואם כבר מקורות השראה, האווירה במערכונים שלכם מזכירה מאוד גם את "ג'אם", תוכנית מערכונים בריטית סהרורית. ראיתם?
"בוודאי. מה שהיינו עושים בפגישות עבודה היה לשבת ולראות כל מיני דברים, ואני נתקלתי ב'ג'אם' באחד החיפושים שלי בתור משהו שונה ואחר. זה מאוד השפיע עלינו".
בלום: "השפיע עלינו במובן שראינו תוכנית מערכונים שהאווירה שלה היא של סרט אימה ואמרנו שזה מעניין".
סמו: "אבל זה לא שרד, ירד אחרי שישה פרקים".
הייתם יכולים לעשות הומור מיינסטרים, להופיע ב"ארץ נהדרת"?
בלום: "וואו, אנחנו עוד לא שם".
סמו: "זה סוג אחר של הנאה, אני חושב שיש משהו מאוד מאתגר בלעשות הומור מיינסטרים טוב. אני אעדיף להמשיך בדבר שאני הכי נהנה ממנו, אבל אני לא אגיד שדווקא בגלל שזה קטן ושולי אני נהנה מזה יותר".
בלום: "תלוי מה אתה עושה, עם איזה אנשים אתה עובד. המסגרת של ערוץ 2 שייכת לדיון אחר על איך טלוויזיה צריכה להיראות".
סמו: "חלק מהאתגר לעשות הומור מיינסטרים זה שהמערכת מלחיצה אותך יותר, נותנת פחות חופש, וצריך לתמרן בין שמירה על האיכות הפנימית שלך ובין עמידה בקריטריונים, כי אנחנו משחקים במגרש מסחרי. אני מאמין שהסיבה שערוץ 10 לקחו אותנו היא כי זה משרת איזשהו אינטרס מסחרי שלהם, שאני לא מבין מהו".
יכול להיות שזה בא לאזן את התדמית הטראשית שיצרה "הישרדות".
"יכול להיות, למרות שמבחינת לוח הזמנים אנחנו התחלנו לעבוד איתם לפני 'הישרדות'. אבל זה לא קשור, אני בטוח שהצורך להביא תוכן איכותי יותר משרת מטרה מסחרית".
בלום: "כן, יש לנו איזושהי חשיבות מבחינתם, אבל זה הדדי".
גמד קסום במחסום: "אמור לי זאת: מיהו זה אשר יגיל, נסיכה ואיש של בדיל, מתבלבל ומתפרץ, מסתבך ומתפלץ, בחוצות הלילה נס, אל לועו של ברדלס? מיהו זה?"
ערבי במחסום: "ציפור? חתול? לא יודע, באמת, אדון, תן לי לעבור"
כשאני מציעה שנדבר קצת על עולם התוכן האפל של המערכונים, בלום קורס לתוך עצמו ביללת מחאה חנוקה. "אני לא אוהב לדבר על זה", הוא נאנק. "כשאנחנו מדברים על הדברים האלה מעיין נרדם", מפרשן סמו. "אבל אנחנו נעיר אותו".
עוד משהו שמשותף לכם ול"חמישייה" זה המערכונים הפוליטיים בעלי האג'נדה השמאלנית.
"אני יותר שמאלני מימני, אבל אני חושב שהדבר שמטריד אותנו לא משויך פוליטית. הדבר שאנחנו מנסים לדבר עליו הוא כללי יותר, צביעות כללית".
אתם לא כל כך כלליים כשאתם צוחקים על אנשים במחסום.
"אנחנו עושים את זה כי זה מצחיק".
ונטול מודעות פוליטית? הרי זה לא יהיה מצחיק בלי ההקשר הפוליטי.
"נכון, אבל אני לא אבחל במערכון שהקונספט שלו הוא הפוך. כי גם בצד השני יש דברים מצחיקים. היה לנו למשל דיון על מערכון על שאהיד שעולה לשמים ופוגש 72 בתולות שלא נותנות לו, כי הן בתולות. כשקראנו את זה קיבלנו תחושה שזה מערכון קצת ימני, כי הוא צוחק על הערבים. בסופו של דבר, כל מקרה שיש בו אלמנט מצחיק, כמו האתוס של מה שקורה למחבלים מתאבדים, אין לי בעיה עם זה. הקונספט שלי לא מחובר בהכרח לצד השמאלני".
בלום: "מערכונים פוליטיים פחות באים להביע עמדה ויותר לתאר מציאות מבולבלת. אנחנו חיים במדינה מטורפת שקורים בה דברים מטורפים, והעובדה שלא רחוק מאיתנו יש רשת של מחסומים שסוגרת אוכלוסייה ואנחנו יושבים פה בחדר ממוזג ומדברים על תוכנית טלוויזיה, זה קצת לא נורמלי".
סמו: "אני חושב שזה לא הדבר העיקרי שיש בתוכנית. אנחנו מתעסקים בחוליים הפנימיים שלנו הרבה יותר מאשר במפגש שלנו עם הפלסטינים, שהוא חלק מהחיים אבל ממש לא הכל".
בלום: "כן, יש יותר מערכונים על סטיות מיניות מאשר על פלסטינים. אנחנו לא סוטים, אני די שמרן. אני כותב על מה שאני רואה מסביב. מי שפותח אינטרנט יכול לראות דברים די מחרידים שקורים שם, יש התעללות מינית, אלימות נגד נשים וילדים וזרים".
סמו: "ולפעמים האנשים המתעללים הם שמאלנים".
בלום: "כן, גם זה יכול לקרות".
סמו: "קורה פתאום שמישהו שהוא ממש שמאלני הוא גם סוטה מין".
בלום: "אפילו שמאלני רדיקלי, מצביע חד"ש. אלה דברים שקורים. מהבחינה הזאת יש להומור ערך תרפויטי מבחינתי, של 'בואו נפתח את זה'".
סמו: "טוב, דיברנו מספיק על פוליטיקה, לא?"
בלום: "לא, עברנו כבר לסטיות מיניות".
יש דברים שלא הייתם עושים עליו מערכון?
"כל דבר שהוא לא מצחיק או שלא אומר שום דבר בעל משמעות על החיים".
סמו: "אנחנו לא נשתמש בדברים שהם מחוץ לקונצנזוס רק כדי לזעזע".
בלום: "יש כלל כזה שאומר שככל שהטאבו גדול יותר, ככה המערכון צריך להיות יותר טוב, יותר מנומק, יותר מצחיק וחכם. הוא צריך להכיל את הטאבו".
מה דעתכם על הסאטירה בארץ?
"לי היתה תובנה לגבי סאטירה: לעשות סאטירה בארץ זה כישלון ידוע מראש, זה קשה על גבול הבלתי אפשרי. ולא בגלל שאין מספיק אנשים מוכשרים או שאין חומרים, אלא מפני שהכל מאוד טעון ומיידי. הסאטירה היא תמיד על דבר שקרה אתמול - אתה יכול לעשות סאטירה ובאותו ערב יקרה משהו חדש. האנשים פשוט לא אוהבים אותך כי אלה נושאים של חיים ומוות, זה עניין רציני, לא נושא לבדיחות. וגם בגלל שסאטירה היא תמיד פחות מצחיקה".
סמו: "הבעיה בסאטירה זה שהיא מציגה את העולם כאילו הוא מסודר, כאילו יש טובים ויש רעים. ובעצם אנחנו חיים בכאוס, שהסאטירה היא חלק ממנו, אבל למי שכותב סאטירה יש תחושה שהוא אומר לך איך העולם צריך להיות, ואף אחד לא באמת יודע איך העולם צריך להיות. אנשים אומרים את דעתם ובעצם חיים בבלגן אחד גדול".
אז ב"מקום לדאגה" הסאטירה היא על האבסורד האנושי באופן כללי.
"נכון. אני חושב שזה חלק מהעניין, אנחנו לא מעוניינים בסאטירה כשלעצמה. כשהיא חלק מהאבסורד האנושי אז כן. הרגעים הסאטיריים שלנו הם בעיקר אבסורדיים".
בלום: "זה נכון מה שהוא אומר".
סמו: "תודה לך".
נער רוסי בבית הקברות: "יש לי פה אקדח תופי מסוג קולט 754Y עם תוף של שישה כדורים. יש לי פה שישה כדורים. אני שם שישה כדורים בתוך אקדח. אני מסובב את התוף ונותן למזל לשחק בקובייה. רק מזל משחק בקובייה"
מבין שניהם בלום הוא הפנים ה(מעט) יותר מוכרות בזכות כתב התרבות המאותגר שכלית שגילם ב"גם להם מגיע". בלום, שכזכור ויתר על קריירת משחק בלתי כיפית, היה אחד הכותבים של התוכנית ולפתע מצא את עצמו מזיל ריר בפרונט. "זה היה די במקרה", הוא מסביר, "זו דמות של ערן פיין ועוזי וייל - ערן המציא ועוזי כתב. אני לא הייתי אמור לעשות אותה, הייתי אמור לכתוב. ואז הגיע הפיילוט ולא היה שחקן שיעשה את הדמות, ולקחו אותי. די הופתעתי מכל העניין. עשיתי כבר איזה תפקיד קטן ב"הרצועה" לפני, אבל לא ממש הייתי בטלוויזיה. זה היה בתוך החממה הזאת של המשפחה וזה היה די טראומטי וגם כיף. אה, גם קיבלתי מחמאות, בעיקר ב'רייטינג'".
אז זה לא כל כך נורא לשחק.
"רק כשהמשחק הוא אופציה, אבל הוא לא יכול להיות כל חיי, כי אז חיי יהיו אומללים".
זיהו אותך ברחוב?
"פה ושם, אבל לא ממש. פעם חשבתי שאנשים באמת חושבים שאני מפגר, אז לא נעים להם לגשת. אבל אולי זה בגלל שאני נראה אחרת מבתוכנית".
אתה לא נראה אחרת.
סמו: "כן, אתה נראה מפגר".
התבאסת כשהתוכנית ירדה?
בלום: "כן ולא. זה היה יכול להיות מאוד כיף אם היינו ממשיכים, אבל אני לא יכול להיכנס לכל העניינים שבין הערוץ לתוכנית".
למה לדעתך "הרצועה" הצליחה ו"גם להם מגיע" לא?
"אני חושב שבין 'הרצועה' ל'גם להם מגיע' יש הבדל מאוד גדול - באיך שזה נראה, באוריינטציה הסאטירית, בהרכב. ב'הרצועה' זה התחבר יותר, גם עם הערוץ. גם שם בהתחלה היו דברים שחרקו ולקח זמן עד שהעניין התחבר והפך לשלם שגדול מסכום חלקיו".
אם היו נותנים ל"גם להם מגיע" יותר זמן אולי גם היא היתה מצליחה?
"קשה להגיד. יש כל מיני דברים שקורים ואי אפשר לתפוס את זה. אם הייתי יכול לדעת למה דברים עובדים ולמה לא הייתי אדם עשיר".
סמו עדיין אינו פרצוף מוכר, אבל השם שלו עלול להטעות, בייחוד כשיש לו אח בשם יובל. אבל "לא היובל סמו הזה", הוא מבקש להבהיר, "יש מישהו שמסתובב עם השם של אח שלי בעולם".
צירוף מקרים מוזר, בייחוד מפני שיש קווי דמיון ביניכם.
בלום: "כי הם כולם בולגרים".
סמו: "כן, אנחנו שבט קטן מבולגריה, אבל אין בינינו קרבה משפחתית שאני יודע עליה. באיזשהו פרויקט שעבדתי איתו ניסיתי לבדוק את האופציה שאנחנו קרובי משפחה, אבל לא הגענו לשום דבר. הדבר היחיד שמשותף בינינו זה ששנינו סבלנו מאותן בדיחות על השם כשהיינו ילדים".
בלום: "בטח סבא רבא שלך מכר לסבא שלו דגים".
סמו: "יכול להיות, למרות שאני לא יודע איך היו עסקי הדגים בבולגריה. אולי הוא מכר לו גבינה בולגרית".
וחוץ מכתיבה ומשחק, יש לכם פעילויות אחרות?
בלום: "כן, היה לי תקופה שנמאס לי לחיות במערכונים כל הזמן ורציתי שיהיה לי תחביב. אז היה לי רעיון לטפס על צוקים. זה נראה לי מגניב. ואין צוקים, אבל יש קיר טיפוס בספורטק. אז הלכתי לשם והסתכלתי עליו. ואז הלכתי".
ושאלה קטנה לסיום: מהם החיים?
סמו: "החיים הם ז'אנר של פח אשפה. מצד אחד זה יכול להיות מדכא ומצד שני זה נורא מעניין, כי יש דברים מעניינים בזבל".
נא להמתין לטעינת התגובות
