הגל החדש: על "הצפה" בגלרייה שי אריה
גלריה שי אריה, בסך הכול בת ארבעה חודשים, ממקמת את עצמה כאחד המקומות המעניינים בסצנה. התערוכה "הצפה" היא דוגמה מצוינת
לאה גולדה הולטרמן צילום: יח"צ
ב"הצפה", כמו בשתיים שקדמו לה, המציגים ברובם גובלים באנונימיות ומגיעים מרקעים מגוונים. אחת, נטלי מנדל, היא פסלת אוטודידקטית שעושה אסמבלז'ים בעיקר מפסולת מתכת ופלסטיק. אחר, אילון רייך, הוא צייר שמשתקם מפגיעת ראש קשה (סרט תיעודי עליו בבימוי איתי לב והאחות יעל רייך הוקרן באחרונה בכבלים).
גיל יקובסון הוא בוגר המחזור הראשון של לימודי ההמשך של בצלאל, אך בינתיים לא הותיר חותם משמעותי ואפשר לומר שנעלם לארבע ומשהו שנים מהמכ"ם. ואיתן לי הוא צלם מצליח באוריינטציה מסחרית שהשם שלו לא אומר הרבה בארץ.
היחידה ב"הצפה" שיש לה איזשהו רזומה ששווה להתעכב עליו וסוג של זמזום שרוחש סביבה בביצת העשייה המקומית היא לאה גולדה הולטרמן. לג"ה מגיעה שנה לאחר שפרויקט הגמר שלה בבצלאל נרכש קומפלט על ידי אחד מהאספנים הגדולים בישראל, אחרי שהשתתפה במספר תערוכות קבוצתיות והעלתה אחת סולו, ופרסמה מדור שבועי עד לא מזמן במוסף "הארץ".
הצילום של לג"ה עבר בתקופה הזאת שינויים די דרסטיים. מריאליזם חברתי קשה-זאת-לא-מילה, להפקות שהן יותר אישיות ומלוטשות. אשתקד, בגלריה המרכזית של המחלקה לצילום, תלתה לג"ה על הקיר גדודים של זונות מוזלמניות צמאות סם, גברים כרסתניים שטופי זימה, מחוקים למיניהם וקוקסינלים שחוקים שצועקים להיות נחשקים.
פורטרט נערם על פורטרט נערם על פורטרט, וביחד נוצר מין קבר אחים של החיים המתים בישראל הרביעית; מקום בלי אלוהים, אבל שקוראים לו שם בצורה נואשת.
ב"הצפה", לעומת זאת, כבר אין בלג"ה את אותם גודש וכוחניות. לא בהשתלטות על הקיר ולא בהתנחלות בגרון. את סדום, עמורה והאנשים הכי בודדים של ביבי תל אביב החליף צילום נזירי נטול זעם קדוש. בהדפסה גדולה יחסית, לג"ה מתארת את אמה, אישה שחורדינית בגיל העמידה ממוצא אירופי, כשהיא ניצבת בלב ים, מול המצלמה, ועל פניה נסוכה הבעה דרמתית שכולה כובד לב.
המים מגיעים לה עד לשיפולים של החזה, ועושה הרושם שהיא רק מחכה להם שיטפסו. שהטבילה תהפוך לטביעה, שהגאות תגמור עם השפל. זה צילום לא רע, אחד מארבע החתיכות האיכותיות בתערוכה, רק שקשה שלא להרגיש שמשהו הלך לאיבוד. שמכלי זין חזותי שלא לוקח שבויים, המצלמה של לג"ה התרככה לכדי סוג של ספוג נוטף תבוסתנות.
לצד אמה הטובלת-לא-טובעת של לג"ה-פיזית ואיכותית-עומדת עבודה של מנדל (מתוך החמש שהיא חתומה עליהן); הראשונה שהעין קולטת בכניסה לתערוכה. מנדל יצרה מין ורידים שחורים צפופים ומסועפים שהופכים לתפרחות ורדרדות, לכלי דם מורבידיים במכונה של חברה מתועשת למוות.
זוהי צמה פרומה עשויה צנרת גומי דקה שפוקעת מהקיר וגולשת לרצפה, והיא נוטעת את התחושה שעד סוף אוגוסט, מועד הורדת התערוכה, היא כבר תשלח זרועות ותתפשט לכל עבר. כמו גידול פרא אלים, סינתטי ואסתטי, בגוף הסטרילי, המתורבת והמבוית של הגלריה הצנועה.
יהלום משובץ
עדיין, מי שעושה את "הצפה" למשתלמת באמת, בלי תחרות בכלל, הוא לי. הדבר היחיד שאפשר להגיד עליו, לשלילה זאת אומרת, זה שצילום שלו מופיע גם בהזמנה לתערוכה. מה שחושף את הקלף המנצח עוד לפני שהכסף הונח על השולחן. בכל מקרה, מדובר בדימוי מדהים של הדוגמנית-שחקנית הלוליטית לילי קול, ילדה-אישה שמוכיחה שהאל קיים למרות הכול.
הוורטיגו שחווים אצלה בעיניים, המרקם של העור, התאורה הבארוקית, גלי השיער הרכים ששערות סוררות מתעופפות מהם ושורטות את הפריים, הפנים המלאכיות-מה כבר אפשר להגיד-מרכיבים יצירה מפעימה שעולה ללב בכמה פעימות טובות.
לי, בדומה לעדי נס, מניח את החצובה שלו על מצע הציור הקלאסי, ועושה עבודה טובה לא פחות. "אליזבת" שלו, כמו גם התצלום של פיט דוהרטי בתפקיד העבד הארוטי הנמלט/הקופידון
הפצוע/המרטיר בעל פני התינוק, מראים שהגלריה הלאומית לפורטרטים בלונדון הציגה צלם מצוין. אמן שלוקח את המגזיני אל מחוזות דלילים מאוד בחמצן.
השורה התחתונה: "הצפה", יותר מאשר תערוכה, היא מין במה פתוחה ששווה ביקור בעיקר בגלל היהלום הזה שמשובץ בה. העבודות האחרות אמנם מחווירות לידו, אבל למען האמת, זה גם לא ממש משנה. מה שחשוב הוא ששי אריה חושבת מחוץ לכלוב.
הגלריה מציגה הסתכלות שוויונית שלא מפלה בין סוגי עשייה או סטטוסים, ומרגישה חופשי להציג אמנים עם מינימום קבלות בלי לעשות מזה עניין. שי אריה, במובן הזה, אפילו שהיא פועלת במרכז הגלריות הישן של תל אביב, אמורה להוות מודל מעורר השראה. הגישה שלה היא הדרך של האמנות הפלסטית לצאת החוצה מהשטעטל האליטיסטי שהיא עדיין תקועה בו גם היום.
"הצפה", תערוכה קבוצתית בגלריה שי אריה, שלומה המלך 61 פינת גורדון, תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם