מדף הספרים של איילה מרציאנו-סבאג
איילה מרציאנו-סבאג רצה בראשות תנועת "הפנתרים השחורים החדשים" לעיריית ירושלים. באחד מאירועי התנועה, "שירים ופנתרים", היא התוותה את הקשר ההכרחי בין תרבות למחאה חברתית ולתיקון פוליטי. על מדף הספרים שלה פרדריק דאגלס, ויקי שירן וגם מזמורי תהילים
תהילים
ספר תהילים מספר על קרבתו של האלוקים אל העם, ומרחיב על דאגתו הגדולה לעניי העם, לאלמנות, ליתומים, לפיסחים, לקשישים ולטף. אוי לו למי שפגע והשפיל את החלשים, כי אלה תמיד ניצבו ראשונים בעיניו של אלוקים. גם בצאת ישראל ממצרים היו הולכים ראשונים הנדכאים והעניים ורק אחריהם היו הולכים החזקים שבקהילה. וכאשר נכנסו בני-ישראל לארץ ישראל, שועי העם, אלו שהיו להם שדות וצאן ובקר, לא ישבו סביב השולחן עד שלא נתנו מעשר למוחלשים. מי שהראה התנשאות והתנערות מאחריות למוחלשים נענש, כי אלוקים ביקש להשכין את אהבת החינם והשוויון.
היום, כאשר אני נתקלת בעוולות, בגזענות, בדיכוי ובעוני, אני שואלת את עצמי: היכן הוא אותו אלוקים? המצב הקיים היום במדינת ישראל הוא מצב מנוגד והפוך למה שלימד אותנו אלוקים כאשר ברא את השמיים והארץ ונתן בהם חיים. נעלמה לה אהבת החינם, טבע לו השוויון, נחטף הצדק ובאו במקומם שנאה מכוונת, התעללות במוחלשים, רדיפת בצע, גזל, מעילות ושחיתות. כאשר ימיי קשים אני פותחת את ספר התהילים וקוראת בו את אשר עשה אלוקים למועלים ברצונו, אני מתמלאת בגעגועים לצדק ולאמת של החיים, אני מחפשת את הקרבה לאלוקים ומשוחחת איתו בהתבודדות בשדות, שם אני מרגישה קרובה אליו ורחוקה מן המציאות האכזרית והאלימה של חיינו היום.
אל ספר התהילים התקרבתי בתקופה האחרונה, לאחר משברים קשים שפקדו את חיי. חיי אף פעם לא היו שלווים ונינוחים, הקושי תמיד היה שם, אך היה זה קושי שגדלתי לתוכו וידעתי לנווט את חיי בתוכו. כאשר פקדו אותי משברים גדולים בתקופה האחרונה הרמתי את ידיי לרגע, כמעט נכנעתי, והתפללתי לאלוקים שיושיע אותי ויעזור לי בצרתי. ביקשתי ממנו שינחה אותי, והוא אכן נשא אותי והביא אותי למקום מבטחים. כאשר יכולתי לצעוד בכוחות עצמי הוא האיר לי את הדרך שבה הייתי אמורה ללכת.
עבד אמריקאי - פרדריק דאגלס
פרדריק דאגלס נולד למשפחת עבדים והיה לעבד, אך פרדריק ניחן באומץ ובביטחון מיוחדים אשר הביאו אותו להחלטה להשתחרר מכבלי העבדות. הוא האמין בעצמו ובצדקתו משום שזכה לחויות או פריבילגיות מיוחדות שעבדים אחרים לא זכו להן, דוגמת לימוד קריאה וכתיבה. אלה עוררו את מחשבותיו והרחיבו את ידיעותיו, והביאו אותו לפתח יחס של תיעוב כלפי העבדות. מכאן נמשכה דרכו הארוכה, שהיתה רצופה בסבל וביסורים.
בסיפור חייו של פרדריק מצאתי ברוב המקומות את עצמי "מסתובבת שם לידו", שותפה לסלילת הדרך אל הצדק והשוויון. יתרה מזו מצאתי שאנו דומים, הדמיון בין שחורים באמריקה למזרחים בישראל שהרבה פעמים אימצו לעצמם את הכינוי "שחורים", למשל ב"פנתרים השחורים". הוא היה דור שני או שלישי לעבדות, ואני דור שני לעוני. מצאתי שהדמיון בין עניים לעבדים גדול מאוד. ברגע שאתה עני אתה עבד וכשאתה עבד אתה עני. בשני המצבים אתה חי כבול תחת דיכוי הרסני ומשפיל. בקריאת הספר הבנתי בפעם הראשונה שהביטחון והאומץ שלי לזעוק את זעקתי על האפליה, הדיכוי והגזענות אינם מובנים וברורים מאליהם.
הקריאה בספר לימדה אותי שאל לי לכעוס על המוחלשים במדינה שלנו, שפעמים רבות אינם יכולים לזעוק ולהתנגד לטרור הכלכלי והאנושי המופעל כנגדם, ושעלי לקחת אחריות בעצמי, בגלל שאני קיבלתי את הביטחון להילחם כנגד הדיכוי, ולעשות בעצמי את המקסימום בכדי לפתוח פתח למוחלשים ולאפשר להם לחיות בכבוד.
ויקי שירן זיכרונה לברכה היתה אהובה על כל הנשים שהכירו אותה, בין היתר משום שהמחויבות שלה למאבקים חברתיים שברה "קירות". בשיריה "שוברת" ויקי בעצם את הקיר החוצץ בתוך נפשן של הנשים. הציפייה שלה היא מצד אחד לראות את הנשים צועדות קדימה ומנהלות את חייהן בזכות עצמן, כמו שהן היו רוצות, אבל מצד שני יודעת ויקי לתאר את הנפש הנשית הכלואה בתוך כוחו של בעלה, בתוך כוחה של האפליה והדיכוי.
שירן מתארת את סבלן של הנשים הפשוטות, ומתארת את הקשיים הפיזיים והנפשיים הקיימים בחיי היום-יום שלהן. בשירה "מרגריטה בכר" מתארת ויקי את העבודה הפיזית בה היא עסוקה, כיצד רוכנת מרגריטה מעל מכונת התפירה שעות רבות ביום. מי שלא מכירים את הסיטואציה המעייפת מקרוב, לא יבינו כמה כאבי עיניים וגב עוברת אותה אישה, כמה כוח סבל היא צריכה, אנחנו צריכות, בשביל לעמוד בכך. עוד מתארת ויקי את הניצול
ויקי מתארת בצורה נפלאה את החנק שנתונה בו האישה: היא מחפשת לה דרכים לנשום את האוויר שאסור שיעלה כסף, שלכאורה אין צורך להתאמץ בכדי לקבלו ולהשתמש בו, והיא מרגישה מחנק, צריכה כל הזמן להיאבק ולשבור קירות בשביל הדברים הפשוטים ביותר. ויקי ביקשה לספר ולהביא לידיעתנו הנשים, שעלינו לשמור על נפשותינו, ושנשכיל לדעת לאן רגלינו צועדות, כי אם נטעה נשלם מחיר יקר.
לא הכרתי את ויקי שירן באופן אישי, אבל שמעתי עליה רבות מנשים מזרחיות ואשכנזיות. אני יכולה לתאר לי שאילו הייתה היום בין החיים, יכולנו לפעול יחדיו, ובעזרת עוצמתה הרבה היינו מצליחות לחולל שינוי. אני לוקחת איתי את ויקי למאבקים ומכניסה מרוחה בתנועת הפנתרים. אני מקווה לקדם את מעמד האישה בישראל, כך שנראה דור חדש של שירת נשים שבמרכזה ההצלחה הנשית וכוחה של האישה.
שירים באשדודית - סמי שלום-שטרית
שיריו של סמי שלום-שטרית עוררו את זיכרונותיי מבית אבא ואימא, הם נשאו אותי אל נוף שכונת הולדתי. תרבות החיים באשדוד זהה לתרבות שכונת הולדתי מוסררה. בשיר "חתונה" מתאר סמי את החיים הקרובים של יהודים וערבים, קולם של יהודים וערבים נשמעים בו-זמנית: המואזין מצד אחד וקול ששון וקול שמחה של החתונה היהודית. לרוב, מי שחווה את החוויה הזו של הצלילים המשותפים, יוכל לחיות בשלום זה עם זה.
הקללות בערבית כמו "וואלד אלחרם", שכותב סמי בשירו "שלא תבינו מילה", מוכרות וזכורות לי היטב. האמירה/קללה הזו שימשה את המבוגרים בקהילה לטוב ולרע, שמענו אותה כאשר הברקנו והצחקנו וגם כאשר השתוללנו. סמי לוקח אותנו בשיריו אל העבר הרחוק, אל הילדות הפשוטה והמיוחדת, אל המקום שם כולנו חיינו באותה רמה של פשטות ודלות עם המון שמחת חיים וציונות ענקית בלב ההורים שלנו.
ספרו של סמי הצליח לעורר בי זיכרונות שלא ידעתי שנשמרו בי, את שיריי הערש אשר התנגנו עבור כל ילדיי המשפחה ביחד, את המנגינה שנתנה ביטחון להירדם ולישון, כל האחים על מזרן אחד גדול. אני לא מוצאת את המילים המתאימות לבטא את הרגשות המיוחדים של הגעגועים לרגעים ההם, לשוב ולחוות שוב את החוויה בחיקה של אימא אחת ל-11, 15 או 14 ילדים.
סמי עוד מספר איך וכיצד המורים והזרים שינו לילדים את שמותיהם שקיבלו בירושה, לכל ילד וילדה היו שמות אשר נקראו על הסבות והסבתות, או על שמות צדיקים, ומאחורי כל שם היה סיפור מיוחד במינו בתוך משפחתו. באו המורים והזרים ו"גזרו את הפאות" לילדים המזרחיים. מעשה זה נטע בילדים, בדור שלנו, בלבול וטשטוש של הזהות.
שיריו של סמי שלום שטרית מאפשרים לי לחוות מחדש רגעים ורגשות בשכונת הולדתי ובבית הוריי. אני מודה לו, על שהוא מזכיר לנו מהיכן באנו, היכן אנו נמצאים ועל שהוא מלווה אותנו בדרך אל העתיד עם תחושה של גאוות תרבותית.
צמאון בארות - אלמוג בהר
"צמאון בארות", ספרו של אלמוג בהר, מכבד אותנו בקשת של שירים בסגנונות שונים, ותוך כדי הקריאה בו חייכתי רבות ואף פרצתי בבכי גדול. המשורר מנסה להנשים את השפה הערבית ולהשיב לה את הדופק שנחלש מאוד ואשר כמעט אינו נשמע. בהר מחובר לעבר ההיסטורי הכללי ולעברו האישי בקשר רגשי ועמוק, אוהב, מכבד ומגיש לנו את הדלת לעתיד על מגש שקוף, חשוף, כואב וגם מעודד. קולו של אלמוג בהר הינו קול ייחודי, והרבה אנשים לא היו מעיזים לכתוב כמותו. עוד מדבר בהר בקול גדול על השסע בין היהודים-הערבים לערבים הלא-יהודים, והוא מזכיר לנו את החיבור בין השפות ואת ההיסטוריה המשותפת שלנו.
אלמוג בהר מביא לנו, דרך עיסוקו בתרבות, מחאה חברתית, והתמודדות עם בעיות הדיכוי והאפליה. השירים הותירו בי רושם חזק ומעודד, כשבהר מחפש בהם את קו הדמיון בין הנצים, ומייחל לחיים יפים צודקים ללא מלחמות ופגיעות.
אני מזדהה עמוקות עם השירה של אלמוג בהר משום שהזעקה שלנו היא אותה זעקה; אלמוג זועק אותה דרך דפי הספר ואני זועקת אותה ברחובות. בהקמת תנועת הפנתרים השחורים החדשים אני מאמינה שאפשר יהיה לקבץ ולשלב למאבק החברתי גם את מי שעסוק בעניין התרבותי המזרחי, מה שייתן למחאה צבעוניות וכוח גדולים.
הזדהיתי במיוחד עם השיר "שיר חצוי" המופיע בספר, מאחר שאני מכירה את תחושת ההצפה שמולידה כתיבה, אני יכולה להעיד שאני עצמי כותבת את הרעיונות המוצלחים ביותר שלי כאשר אני "רעבה", "כשדבר לא מחזיק את השמיים", כשעולמי חרב עלי ואין מושיע ואין משמיע ואין שומע, שזו אומנם תחושה של אובדן, אבל היא נמצאת בטבור ליבי.
נא להמתין לטעינת התגובות
