"השוד המלוטש" רחוק מלהיות כזה
אפילו הקול הסדוק של דמי מור או כישורי המשחק של מייקל קיין לא מצליחים להציל את "השוד המלוטש", סרטו השמיני של מייקל רדפורד. בזבוז האנרגיה על הדגשת העבר בעלילה יוצר עייפות מפוהקת ולא עוזר לשוד הגדול להתרומם
סיטואציה טעונה זו יכולה הייתה לשמש כנקודת זינוק לקומדיות המוסר החברתיות שפרנק קאפרה, למשל, התמחה בהן בשנות ה-30 בהוליווד. אלא שאנחנו מצויים כבר 80 שנים אחר כך, ומה שהיה חינני ועוקצני אי שם בעידן הישן נושן ההוא, שהניב יצירות שנונות כמו "מר דידס הולך העירה" או "זה קרה בלילה אחד", אינו עובד עוד בחשכת אולם הקולנוע העכשווי.
"השוד המלוטש", סרטו העלילתי השמיני של הבמאי מייקל רדפורד, לוקה קודם כל בתסריט חלש ונטול היגיון פנימי. אדוארד אנדרסון, שזה לו התסריט הראשון שכתב, נכשל הן בטוויית סיפור העלילה והן ברקמת הקסם האגדי, שבלעדיו סרט שכזה העוסק למעשה במפגש בין הנסיכה והצפרדע, אינו יכול להתרומם לשום מקום.
סיפור המעשה נטוע בלונדון
בשנת 1960, והבמאי רדפורד מנסה לחזק את האחיזה התקופתית הרופפת של הסרט באמצעות ציטוטים מקומדיית הפשע הנודעת "חבורת הג'נטלמנים", שהופקה באותה השנה וכן משילובו בפסקול הסרט של קטע הג'ז הנודע "טייק פייב", שנכתב אף הוא באותה העת. גם מחלקת ההלבשה משתדלת לתרום את חלקה בעיצוב רטרו של שמלות מעידן הקולוניאליזם המאוחר, שאותן נדרשת הגברת מור לעטות על עצמה. מסכנה.
בזבוז האנרגיה על הדגשת העבר בעלילה, בא לעתים קרובות על חשבון פיתוח סצינות שיכולות היו לתרום להיגיון הפנימי שבו אמור היה להתפתח מעשה השוד הגדול. הנס הזה איננו מתחולל פה, והסרט נגרר בעייפות מפוהקת מסיטואציה מוכרת אחת למצב צפוי אחר. רדפורד, שחתום על קומדיה משובחת כמו "הדוור" (מ-1994), אינו מצליח לשחזר את ההצלחה ההיא, ו"השוד המלוטש" שלו הנו מוצר פגום ששום מלטשה לא הייתה מוכנה לטפל בו.
אפילו מייקל קיין, לעולם מקצוען רהוט, שוקע כאן בתוך השממה. וגרועה ממנו היא דמי מור. אמנם נותר לה במחסן הנשק הנשי שלה אותו קול סדוק נוטף סקס, שהוליך את הקריירה הקולנועית שלה רחוק-רחוק, אך קשה להצביע על חן כלשהו שיזכיר את אודרי הפבורן למשל, בהופעתה מול המצלמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
