גדול אבל אינטימי: סיכום פסטיבל הג'אז באילת
כיתות אמן, הופעות בינלאומיות, אנשים מכל הסוגים, הגילאים והמינים. על אף עשרות אלפי האנשים שהגיעו, החום, הצפיפות והניקורים של סוף הלילה, מסתבר שפסטיבל גדול יכול להיות גם אינטימי. סיכום אלטרנטיבי
עם זאת יש דברים שנשארים הרחק מעיני התקשורת. רגע אחרי נעילתו, להלן סיכום אלטרנטיבי של פסטיבל הג'ז ה-22, כמה דברים יפים שמתרחשים באילת בשבוע הזה, ואיכשהו מצליחים לחמוק מהעיתונות.
הנתונים שפורסמו עם תום הפסטיבל דיברו על יותר משמונים אלף כניסות למופעים, שזה, ככל הנראה, המון. מה שיפה בכל זה הוא שהפסטיבל נמצא באילת, מקום נידח לכל הדעות.
כמעט כולם מגיעים הנה מרחוק, מי במכוניתו, מי במכוניתו של מישהו אחר ומי במטוס. המגוון הגילאי מרשים: מגיעים לשם נערים בני 14, ככל הנראה תלמידי מגמות ג'ז, ילדים-מוזיקאים וסתם חובבי הרפתקאות ושמש, ולצדם גם קשישים שלא פספסו אף פסטיבל מאז יומו הראשון, ועוד מניה וביה.
הקהל הדל באמצעים, שלא יכול להרשות לעצמו חדר במלון, נאלץ למצוא
אנשים שידם אינה משגת אפילו תשלום סמלי, נוהגים לרבוץ בג'ם סשן הלילי עד אור הבוקר, ואז, כאשר אנשי האבטחה מגרדים אותם מהמדשאות, תופסים טרמפים לתחנה המרכזית ומשם חוזרים צפונה.
די מקסים, מה שאנשים מוכנים לעשות כדי לשמוע מוזיקה.
כיתות האמן מתרחשות אחר הצהריים באולם קטן באחד מבתי המלון בעיר ומושכות אליהן בעיקר מוזיקאים, אבל לא רק. האמנים עצמם שמגיעים להרצות ולהדגים לא מקבלים הנחיה כלשהי בנוגע לאיך כדאי להם לתכנן את השעה וקצת שניתנה להם, וכל אחד מהם מוצא דרך יצירתית אחרת להעביר את הזמן.
הגיטריסט האמריקני מייק סטרן והבסיסט הקמרוני ריצ'רד בונה, שהופיעו באילת יחד, עמדו במרכז שתי כיתות אמן נפרדות ביום רביעי האחרון. שניהם באים מאסכולה מעניינת, שלא עושה עניין גדול מהמסורת. סטרן נוטה לשלב בנגינה שלו השפעות רוקיות ובלוזיות רבות. הגיטרה שלו רועשת ומתייפחת לא פחות משל נגני רוק רבים, ועל כך יעידו מאזינים רבים שלא מוכנים להתייחס אליו בתור ג'זיסט. לא שזה אכפת לו. כפי שהוא הבהיר בכיתת האמן בכיכובו, בגישה פשוטה וחייכנית, הוא בסך הכל עושה את מה שהוא אוהב לעשות, ואם בא לו לצאת באמצע סווינג מסורתי לאיזו פראזה עצבנית של ג'ימי הנדריקס, הוא פשוט עושה את זה.
סטרן סיפר על תחילת הדרך ("הייתי כל כך מיואש שרציתי לזרוק את הגיטרה מהחלון. למרבה המזל גרתי בקומת מרתף, ככה שבשביל לזרוק את הגיטרה הייתי צריך להשליך אותה למעלה"), על הקושי בכתיבה (“אף פעם אל תבקר את עצמך באמצע הכתיבה. קודם תסיים את מה שהתחלת") ובסיום הסדנה יצא החוצה ומכר בעצמו דיסקים שלו, ואפילו הכין עודף.
ריצ'רד בונה, שחיכה בסבלנות עד שכיתת האמן של חברו הטוב תסתיים ואף עלה לבמה לג'מג'ום חפיפה קצר, תפס את תשומת הלב מהרגע שנכנס לאולם. קשה לחשוב על דוגמה נוספת לנגן ג'ז שגורם לקהל להתאהב בו בעוצמה כזאת. זהו ביקורו השלישי באילת. חובבי ג'ז רבים זוכרים את התשואות שלהן זכה בפעמים הקודמות כאן, אז עדיין בתור בסיסט אלמוני יחסית. הפעם הוא כבר התקבל בכבוד מלכים, וכיתת האמן איתו הצדיקה כל מחיאת כף.
לאחר מכן החל שלב השאלות. “אילו תקליטים הקלטת עם פט מת'יני?”, ריצ'רד לא זוכר שמות. כמובן שעדר מעריצים מהקהל התנפל על השואל עם תשובה מפורטת. “מה עושים הכפתורים בבס שלך?”, שאל מישהו אחר. “הכפתור הזה הוא בשביל הבחורות, וזה בשביל השואוביזנס". אחר כך הוא גילה שהכפתורים לא עושים כלום, וגם הצבע המוזהב שלהם מטעה. “זה לא באמת זהב, פשוט בחורות רואות את זה ואומרות 'היי, זהב, זה בטח נגן בס חשוב'”.
הוא סיפר שהבסיסט היחיד שבאמת השפיע עליו היה ז'קו פסטוריוס, וכשנשאל "לאן לדעתך הולך הג'ז של ימינו", הוא צחק והשיב שאין לו מושג, הוא אפילו לא יודע איך מדליקים מחשב. “יש עצבות רבה בנגינה שלך", הפתיעה אותו אישה אחת בקהל, והוא ענה: “אני אף פעם לא עצוב. זה בזכות העובדה שאני לא זוכר איפה המוח שלי".
שלב השאלות הסתיים כשסקסופוניסט צעיר מהקהל ביקש לעלות לנגן יחד איתו. ריצ'רד התלהב מהחוצפה, ורגע לפני שנתן לו לגשת לבמה מלווה בעוד כעשרה צעירים אחרים, אמר: “אתם רואים? זה מה שכל כך יפה במוזיקה. הלוואי שהחיים שלנו היו השתקפות של המוזיקה, פשוט לבוא ולנגן אחד עם השני. אנשים אפילו לא מדברים אחד עם השני בסאבווי".
ההופעה האמיתית מתחילה כחצי שעה לפני השעה הרשמית שלה. כל מי שיצא לו להקדים למופע מסוים כדי לתפוס מקום קרוב לבמה, מכיר את צלליתו המתולתלת של מכוון הפסנתרים.
זה מקפיד לעלות לבמה ולעבור תו תו כדי לוודא שכל מיתר מתוח כהלכה. מסכת הצלילים המונוטונית שמשמיעה הפעולה המכנית הזו (לרוב מדובר בעלייה איטית מאוד במעלה הפסנתר) היתה יכולה להוציא אנשים מכליהם, אבל איכשהו באילת, עם בריזת ים סוף מסביב ומכולות בורדו מעל, הצלילים הללו נעימים, מדיטטיביים אפילו. רק שהבחור עם התלתלים ימשיך.
מייק סטרן, למשל, משתמש בשני מגברים בשביל הגיטרה שלו, והם ממתינים לו דוממים ומסקרנים לפני ההופעה. לפול מקנדלס, הנשפן של להקת "אורגון”, מחכה מראש כוסית מים שבה הוא משרה את הפיות שלו. הבמה של ההרכב הישראלי "שוריקו" סגפנית ונזירית בריקנותה, ומערכת התופים של רודני הולמס, המתופף של "סולבופ", היא בגודל של מכונית מסוג ביואיק. אפשר להסתכל על זה שעות.
הערבים באילת עמוסים. עשר הופעות בערב, פלוס כיתות אמן פלוס ג'ם סשן ארוך. ההופעות עצמן מתחילות בשמונה ומסתיימות לכיוון שלוש. נוסף לכך החום המעייף. כך יוצא שבשעה מסוימת, הפרצופים סביב מתחילים לפהק, וזמן קצר אחר כך לנקר, ואז לנחור. אלה שעייפותם לא מכניעה אותם עד להופעה האחרונה, זוכים להעביר אותה בין רחשי שינה שונים ובין גופות רדומות למחצה.
המצב בג'ם סשן אפילו יותר משעשע: המוזיקה ברמקולים סוערת ורועשת, אבל קשה לדרוך על הדשא בלי להעיר מישהו. יש משהו כיפי מאוד בתחושת החופש הזו, שמאפשרת לאנשים להרגיש בנוח להירדם לצד זרים מוחלטים. התחושה הזו היא אחד מאותם דברים יפים שחומקים מהעיתונות בפסטיבל הג'ז בנמל אילת, אירוע שמצליח לגדול כל שנה ועדיין להישאר אינטימי.
נא להמתין לטעינת התגובות
