לאור: השירה העברית חסרה תודעה של פרובינציה
לקראת פרסום הגיליון ה-15 של "מטעם" מתגאה המשורר יצחק לאור, עורך כתב העת לספרות ומחשבה רדיקלית בתנובה של השנים האחרונות, כפי שהיא מתבטאת בגיליונות "מטעם". צריך לעודד את "תודעת הפרובינציה" בישראל, הוא אומר, ומתוודה על הסתייגותו מעסקני שירה ומוועדות למיניהן
"מטעם" מפרסם שני קטעים מתוך הרומאן של דבלין, בתרגומה החדש של ניצה בן ארי, מאמר של ולטר בנימין המוקדש למשבר הרומאן, שיצא גם הוא ב-1929, ומסה של הבמאי הגרמני ריינר ורנר פסבינדר על הקריאה ברומאן ששינה את חייו, לפני שביים את סדרת הטלוויזיה הגדולה שלו.
את יציאת הגיליון תלווה הקרנה של סדרת הטלוויזיה המונומנטאלית "ברלין, אלכסנדרפלאץ" בבימויו של פסבינדר, המבוססת על ספרו של אלפרד דבלין. באירוע ההשקה יתקיים בסינמטק תל אביב סימפוזיון סביב הספר, הסדרה והגיליון.
ד"ר יצחק לאור, משורר, מחזאי וסופר הוא גם מבקר ספרות חריף בעל קולמוס מושחז ועמדות פוליטיות מוצקות. לאור מודה שהשירה שנכתבת בשנים האחרונות מרתקת אותו, הגם שהיא שונה מהקונבנציות שבני דורו מכירים, ואכן יש מי שמתקשים לסלוח לו על "הרחבת ה'לגיטימי'" שהוא מעודד במסגרת תפקידו כעורך.
בשיחה על הגיליון החדש של "מטעם", אומר יצחק לאור שבתחילת הדרך לא היה מאמין שיגיע יום שבו יצטרך לוותר על שירה משובחת, בשל ריבוי חומרים טובים שמציפים את מערכת כתב העת. "לא נתכופף", הוא אומר, ומתגאה בכך שלמרות הקשיים הצליחו חברי המערכת "לעמוד בהבטחה לצאת בדיוק כל שלושה חודשים ולא לצאת מהמשחק בגלל שלא מקבלים עזרה מהממסד או מהאקדמיה".
בשנים האחרונות קיימת תחושה שהעיר רוחשת שירה, אבל מצד שני, ניכרות הידלדלות הרוח וקלישות משאבים המופנים לתרבות. איך נראות המגמות האלה מנקודת השקפתך?
"מוטב לומר שיש הרבה כותבי שירה, מיעוטם גם מתאמנים בעסקנות ומיעוטם מתאמנים בהכשות ובהרעלה. משום שיש הרבה מדי משוררים ומעט מדי קוראים. משאבים? לא בטוח שזה נכון. ראשית, למה צריך משאבים? כדי לכתוב שיר? יתר על כן, כשאת מדברת על משאבים, את מדברת על ועדה שמחליטה. אם תשימי לב פעם מי יושבים בוועדות, תגלי דברים דוחים. משורר נשכח שנוקם במשוררים טובים ממנו. פרופסורים משעממים שיודעים
"אני שמח שאני לא פוחד מהשלילה שלי", אומר לאור, "להיפך. אני גאה מאוד ביעקב ביטון, אני גאה בכך שהוא שלח אלי את שיריו וסמך עלי". לאור מתגאה בתנובת הגיליונות שיצאו עד כה ומציין עוד את "התאורה שהענקנו למשוררת נפלאה כמו חדוה הרכבי" ובתחום הפרוזה את הכותבות יעל נאמן, מיכל פאר ואת "ההפתעה של החוברות האחרונות, תמר גטר".
עם השקת החוברת ה-15 של "מטעם", איך היית מגדיר את מקומו של כתב העת בשדה ביקורת התרבות?
"אני צריך להצטנע ולהגיד שאני לא מכיר מספיק את כתבי העת האחרים, ולא יכול להשוות, אבל אחרי 15 חוברות, בפחות מארבע שנים, אני לא בטוח שאני לא אשמע רע אם אצטנע יותר מדי. התכוונו מתחילה להפסיק את ההפרדה בין ספרות לאינטלקט, וכמובן להפסיק את הזיהוי בין אקדמיה לאינטלקט. נראה שהצלחנו".
"אין למחמאות שלי סוף", הוא אומר. אבל "הכי חשוב לומר, שסוד הצלחתנו קשור בכך שאין לנו ולא תהיה לנו האשליה כאילו יש דבר כזה "מרכז". אין מרכז. משום שאין דבר כזה. המרכז מת. לא צריך להיות תיאורטיקן פוסטמודרני כדי להבין. ואנחנו חדורים בצניעות הזאת. סוד ההצלחה שלנו מצוי בהבנה העמוקה שלנו, לא רק שלי, גם של סיגל פרלמן, קרן דותן נביל ארמלי, יואב רוזן וחברי מערכת אחרים, שאנחנו פרח אחד ממאה פרחים אחרים, שפרחו, פורחים או יפרחו".
על אילו תהליכים באבולוציה של הספרות המקומית אתה יכול להצביע מאז הגיליון הראשון של מטעם ועד היום?
"קשה לי להגיד או להעיד, מדובר אמנם ב-15 חוברות אבל בפרק זמן קצר של פחות מארבע שנים. אני יכול רק להעיד על התפתחותי-שלי. בחוברת הראשונה - היה לנו "מזל", הגיעה אליי מאיה קופרמן עם הפואמה שלה "שפת אם", ובלי להסס ידענו שמדובר בשירה גדולה. לא אכפת היה לנו שאין לנו שמות מפורסמים. רצינו שירה טובה. והנה, בחוברת ה-15 נאלצתי לקצץ בשירים של משוררים אהובים עלי. יש לנו יותר מדי שירה טובה.
במאמר התגובה של ויזלטיר למאמרך, הוא מדבר על ערבוב תרבויות ועל שכשוכו המוכרח של איש המודרנה המערבית בשלולית החמימה של הים התיכון. האם אתה מחשיב את העשייה של "מטעם" ככזו שמשתלבת במציאות המורכבת בה אנחנו חיים ופועלים? מאתגרת אותה? מייצגת אותה?
"אני לא בטוח שהמרחק התיאורטי ביני לבין ויזלטיר גדול מדי. ויזלטיר הוא מודרניסט. המודרניזם "חוטא", בעיקר בצד השמאלי שלו (וּויזלטיר בהחלט בצד השמאלי שלו, גם אם הוא שומר על דומיית בית קברות מאז קיבל ג'וב באוניברסיטה) בקוסמפוליטיות. אני חושב שאין דבר כזה קוסמופוליטיות. כלומר, מה שחסר לנו כאן, בארץ, בעברית, הוא תודעת הפרובינציה.
"לא להגיד 'פויה, אנחנו פרובינציה', כמו ששדרני הספורט אומרים, בכל פעם שהקהל מתפרע, או כשהספורטאים לא מצליחים, אלא לנסות ולהבין מה פירוש לכתוב רחוק מהמרכז המערבי, להיות חדור תמיד בהנחה שאנחנו לא המרכז, לא שם, ואיפה אנחנו כן? לא ברור. אף פעם לא ברור".
סימפוזיון "ברלין, אלכסנדרפלאץ" והשקת "מטעם", ראשון, 7 בספטמבר, 20:00, סינמטק תל אביב, רחוב שפרינצק 2 תל אביב
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם