מדף הספרים של אורנה רוטברג
שחקנית תיאטרון הבימה, אורנה רוטברג, משחקת בהצגה "משוגעת", שמחר (ד') תתקיים הפרמיירה שלה. רוטברג, שתשחק ב"טיקוצ'ין - בת ים" מאת פאבל דמירסקי, פרויקט משותף של הבימה ותיאטרון וורצלב בפולין, מספרת על אהבותיה הספרותיות: שירה, סיפורת ומחזות
אלה קרי הילדה מלפלנד - אסטריד לינדגרן
כשסיימתי כיתה אלף נסענו בחופש הגדול לדודים שלי בהרצליה. בחצר היתה ערימת ספרים ענקית ומתוכה הציצה ילדה בכובע פרווה ועיני שקד. כבר למקרא הפתיח נעתקה לי הנשימה: "התמונות צולמו בארץ לפלנד והמחברות הכירו היטב את הילדה אלה קרי, כל המסופר כאן הוא באמת".
סיפור על ילדה אחרת מעולם אחר, לא אורבנית כמוני, ילדה שמקבלת ביום לידתה איל צפוני, אמיתי, חי. הספר היה לי לאנציקלופדיה מרתקת, לקח אותי רחוק תרתי משמע. עם השנים הוא התפורר וחברה קנתה לי אותו שוב במתנה, היא ידעה שאני חייבת אותו על המדף בבית.
מנחם מענדל - שלום עליכם
מנחם מענדל הוא סוחר יהודי שחולם להתעשר. הוא יוצא למסע נדודים שבו הוא מנסה בכל דרך להגשים את חלומו שמתנפץ כל פעם מחדש. הסיפורים הם קובץ מכתבים בין מנחם מענדל לאשתו.
את הספר הזה, בהוצאת "מנורה" פארלאג בערלין, מצאתי בבית הוריי כשהייתי תלמידה בתיכון, למן הרגע שפתחתי אותו התחיל סיפור האהבה שלי עם השפה, עם האידיש, עם מחוזות הילדות של הוריי בפולין. ההומור היהודי, הסאטירה המעודנת והשנונה, ההזדהות והחמלה של שלום עליכם כלפי גיבוריו, מחזירים אותי אל מנחם מענדל ואל יתר ספריו כל פעם מחדש.
צחוק באפילה - ולדימיר נבוקוב
הספר הזה אף פעם לא זוכה להיכלל בנשימה אחת עם הרומנים החשובים והמורכבים של נבוקוב:
"אש חיוורת", "לוליטה" או "יבגני אונייגין". "צחוק באפילה" השפיע עליי מאוד, בתקופה שבה ניסיתי להגדיר ולהבין את משמעות האהבה והחמקמקות שלה, בעיקר זו שבין איש לאישה. כל נסיון שלי לווה בהתפתלות אינסופית ולא ממש הצלחתי...
הסיפור הוא על "איש ושמו אלבינוס שחי בברלין, איש עשיר, נכבד ומאושר, שביום בהיר אחד קם, עזב את אשתו למען פילגש צעירה, הוא אהב, הוא לא נאהב, וחייו באו אל קצם באסון". כשסיימתי לקרוא אותו, הייתי מטולטלת וסחוטה לגמרי, איך איש יכול להיות מושפל כל כך ואוהב כל כך בו זמנית.
הבנתי שאהבה בין איש לאישה דרכים רבות לה, ולא ניסיתי שוב להגדיר, לאהוב - כן.
בלהט סוד - סטפן צווייג
הסופר האוסטרי ממוצא יהודי כבש אותי לגמרי בספרו"שעות הרות גורל". "בלהט סוד" הוא סיפור קצר, המגולל את סיפורו של אדגר שיוצא עם אימו לחופשת הבראה, במהלכה פוגשת האם ברון צעיר והולל שבא גם להבריא. "הברון ידע כמה קל להונות ילדים, אם כן, הוא יכול לחלום בנחת ולהתבונן בנוף, משום שידע שזוג ידי ילד חמות בונות למענו את הגשר לליבה".
סיפור המשולש הזה, ההתבגרות של אדגר דרך ההתבוננות שלו בקשר שנרקם בין אימו לברון, כתוב בצורה עדינה, מדוייקת להפליא, נוגעת ללב. זהו סיפור קצר ומושלם.
מוות קל מאוד - סימון דה בובואר
מאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי "פחד מוות" מהמוות. איכשהוא בניגוד לבדידות של התינוק בלידה, הבדידות שבמוות תמיד הצטיירה לי חשוכה ועגומה. גם כשאני מנסה להיאחז באמונה שהנשמה מתגלגלת וממשיכה הלאה, המוות עדיין נראה לי שחור, סופי, סותם גולל.
סימון דה בובואר הגדולה עורכת בספר הזה חשבון נפש עמוק מעל ערש הדווי של אמהּ.בספרהּ העדין, החכם, מעורר המחשבה היא כותבת: "כל בני האדם בני תמותה, אך לגבי כל אדם מותו שלו, ואפילו הוא יודעו ומסכים לו, זו תאונה, אלימות שאין לה צידוק". ואני מסכימה איתה, עם כל מילה.
מילים כדי לומר - מארי קארדינאל
כשילדתי את הבת הבכורה שלי והפכתי לאם, קראתי את סיפור חייה של הפסיכואנאליטיקאית מארי קארדינאל, שהוא סיפור יחסים מורכב בין אם לבתה. מארי חולקת עם הקורא בצורה בלתי מתפשרת, את סיפור ילדותה, את סיפור חייה דרך הדימומים הבלתי פוסקים, ההתמוטטות, הטיפול שנמשך שבע שנים, ההחלמה וההגשמה האישית.
מארי מכנה את כל שמתחולל בתוכה בשם "הדבר".
מיד כשסיימתי לקרוא את הספר, כתבתי למארי קארדינאל מכתב, ושיתפתי אותה בכמה היה לי הספר משמעותי. קיבלתי ממנה זכויות וברכת דרך, למקרה שארצה להמחיז את הסיפור שלה ולהעלות אותו על הבמה. ברכת הדרך בידיי, המחזה עדיין לא...
רומיאו ויוליה - ויליאם שייקספיר
סיפור אהבתם הטראגי של רומיאו מונטגיו ויוליה קפולט. מה לא אמרו כבר על שייקספיר, את כל הכתרים כבר שזרו לו ואת כל השבחים כבר חלקו לו. ואולי בשל כך תמיד פחדתי ממנו. כשניגשתי למחזות שלו, הרגשתי כאילו אני נושאת בידיי כלי יקר במיוחד, כלי כזה שאם לא אדע איך לשאת אותו, הוא יפול ויישבר...
לפני כמה שנים יצרתי מפגש תיאטרון שמטרתו היתה לקרב בני נוער למחזאות קלאסית. במסגרת המפגש הגשתי סצינה מתוך "רומיאו ויוליה" - הפעם בלי פחד, התמסרתי בקלות ובפשטות למילים, לפיוט, למשקל, והמילים התגלגלו ואפילו הגיעו עד אותם בני נוער שרחוקים ממנו, משייקספיר, מרחק שנות אור.
גלות המשוררים, מבחר שירים 1956-1914 - ברטולד ברכט
שיריו של ברכט, שהתחיל את דרכו כמחזאי והפך במהירות לאחד מגדולי המחזאים במאה העשרים, פורסמו אחרי מותו. אני כל כך אוהבת את ברכט המחזאי, אבל את ברכט המשורר אני אוהבת עוד יותר. אני אוהבת את הצבע בשירים, את החספוס, את הישירות, את הסלנג הקברטי, ומעל כל אלה את הביטוי הכל כך חזק בשירים לדיעותיו הפוליטיות והאישיות.
וישנם כמובן השירים הליריים, שירי הטבע המופלאים שמבטאים בצורה כל כך יפה את העצב והבדידות של האנשים בגלויות: "אנחנו מתחבקים/אני אוחז בד עשיר/ את בד דל/ החיבוק מהיר/ את יוצאת לסעודה/ מאחוריי באים התליינים/ אנחנו מדברים על מזג האוויר ועל/ ידידותנו הממשכת. כל השאר/ היה מר מדי."
וזרח השמש ובא השמש ושירים אחרים - צ'סלב מילוש
הסופר והמשורר הפולני זוכה פרס נובל לספרות 1980 הוא בעיניי גדול המשוררים של זמננו. הוידויים האוטוביוגרפיים בשירה שלו, הדרך שבה הוא גורם לך להרגיש בצורה כל כך חיה את הנסיון הנואש בהתמודדות עם החיים הרצחניים, הדרך שבה הוא מבטא את ההשפעה של הנסיונות האלה על מהותו ועל נפשו של האדם - כל אלה חוברים בתוכי לסיפור חייהם של הוריי לפני, בזמן ולאחרי מלחמת העולם השנייה.
רמת הכתיבה שלו, טכניקת הכתיבה, הרגישות הנדירה לפרטים הקטנים ולסבל האדם, הופכת לי את הבטן כל פעם מחדש, כמו בפעם הראשונה שקראתי אותו בשנות השמונים. מתוך "קמפו די פיורי": "אולם אני אז הרהרתי/ בבדידות של האובדים/ בכך שבעלות גורדנו/ על פיגומי המוקד/ לא נמצאה לו בשפת אנוש/ מילה ולו רק אחת/ להפנותה אל האנושות/ אותה אנושות שנותרת".
פו הדב - א.א.מילן
עד היום אנחנו קוראים בו בבית. אני וילדיי שגדלו מאוד מאז הפעם הראשונה. כי תמיד הוא מרחיב את הלב, עושה נצנוצים של אושר ושמחה בעיניים, מצחיק ומרגש. וכשמתכרכמים לי הפנים אני פותחת ישר בעמוד 29 ומהמהמת בסגנון דובי ביחד עם הכתוב: "טרא-לא-לא,טרא-לא-לא/ טרא לא-לא,טרא-לא-לא/ רום-טום-טידל-אום-טום/ טידל-אידל,טידל-אידל/ טידל-אידל,טידל-אידל/ רום-טום-טום-טידל-אום". כמו קסם תמידי שעובד,הפנים ישר מתחייכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
