ויצמן מצלם את הבלתי נראים
הצלם הישראלי יונתן ויצמן תיעד במשך שנתיים את מסעם של הפליטים הסודנים מדרפור לישראל. עדשת המצלמה שלו קלטה את כל מה שאנחנו מתעקשים להדחיק: הזוועות בגבול, המעצרים הליליים והמיתות בדרך. תערוכה חדשה של צילומיו כובשת כעת את צרפת. ראיון
העיניים מביטות אלינו מהתצלום, במבט ספק מאשים ספק מתחנן לעזרה. אלה עיניהם של האנשים השקופים, של הפליטים שבאו לכאן כדי לחפש מקלט מזוועות רצח העם בדרפור. הפליטים שמדינת ישראל עושה הכל כדי להרחיק מהעין ומהלב.
את התמונה שמעטרת את השער צילם יונתן ויצמן, צלם ירושלמי בן 30. ויצמן בילה בשנתיים האחרונות לילות רבים בגבול ישראל-מצרים, בסיקור התופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.
תמונותיו נבחרו לתערוכת "וורלד פרס פוטו", המוצגת בימים אלו בפסטיבל צילומי העיתונות היוקרתי "ויזה" בפרפיניאן שבדרום צרפת ובעקבות הופעתו בה החלו גורמי תרבות רבים להתעניין באמן הצעיר.
"בפעם הראשונה שעצרו קבוצה של עשרה פליטים ב-2006, הביאו אותם לכלא מעשיהו", נזכר ויצמן, שהגיע לצלם ויצא עם פרויקט אישי. "הבנתי שיש כאן סיפור לא רגיל. נסעתי לגבול שלושה לילות בחודש וחיפשתי את הפליטים".
את הלילות הוא העביר בהמתנה, בהאזנה לקשר הצבאי. חיילי צה"ל שמסיירים על הגבול יודעים שהפליטים המסתננים בלילות לא אמורים להיכנס לישראל, אבל הם גם יודעים שזה הסיכוי היחיד שלהם לחיים. כשהם עוצרים את המסתננים הם לא יורים, רק מגישים עזרה רפואית.
לעומתם, החיילים מן העבר השני של הגבול פחות מתחשבים בפרוטוקול או בחוקי האו"ם שמגנים על הפליטים. "מתוך שישה פליטים שעוברים את המדבר, לפחות שניים לא חוצים את הגבול לישראל", אומר ויצמן,"30-40 אחוז מהפליטים נפצעים, נעצרים או נהרגים בצד המצרי. אף אחד לא יודע מה קורה להם".
הקהילה הבינלאומית הכירה ברצח העם שמתמשך כבר שנים בדרפור שבסודן אבל העובדה שהוא רחוק כל כך מטרדות היום?יום שלנו כנראה משכיחה את קורבנותיו. ויצמן קיווה לחדור דרך האמנות את הקליפה שעטה על עצמו העולם כדי לכפות על הצופים בעבודותיו להביט ללב הסכסוך האלים בין השבטים האפריקנים לבין אלו המגדירים עצמם ערבים, סכסוך שגבה עד כה את חייהם של מאות אלפי בני אדם ויצר מיליוני פליטים.
המעורבות הישראלית גדולה במיוחד משום שהקרבה הגיאוגרפית של ישראל לסודן (המדינה היחידה בתווך היא מצרים) ויחס השלטונות של אומות אפריקה, גרמו לאלפי ניצולים לבקש מקלט בין הים והירדן.
ויצמן היה יוצא מדי ערב לשטח, מצלם ככל שהוא יכול. באחת התמונות המרכזיות בתערוכה ניתן לראות תמונה של פליטה עם שלושת ילדיה ברגע חציית הקווים הבינלאומיים. "בנה הבכור של האישה, בן 23, החזיק את אחותו הקטנה בידיו. הוא נורה בראשו על ידי המצרים ממש על הגדר. החיילים הישראלים פינו אותו במסוק לבית החולים, אבל הוא מת מאוחר יותר".
ויצמן מצא את קברו של הבן במקום היחיד בארץ שמסכים לקלוט את גופות הפליטים האפריקנים - בית הקברות בקיבוץ חצור. "יש שם 19 תלוליות שמסומנות'אלמוני סודני', למרות שחלקם בכלל לא מסודן", הוא מספר.
ויצמן לא הסתפק בביקורים בגבול אלא המשיך עם הפליטים גם אל התחנה הבאה במסע הדמוני הזה -
לאחר הליך זה הם משוחררים לתור את גורלם ברחובותיה הדרומיים של תל-אביב. ויצמן בילה ערבים רבים בתחנה השלישית של הפליטים הסודנים בארץ הקודש, כדי לנסות ולגלות אם יש סוף שמח למסע הזה.
"ראיתי אנשים שיוצאים מהכלא, אין להם אוכל, אין להם בית. הם ישנים במקלט שנותנים להם ארגונים חברתיים יחד עם עוד מאה פליטים נוספים ומחכים לקבל אישור עבודה. הם לא עובדים בלי האישור". אלה שהצליחו להשיג את החותמת משתקמים לאט?לאט. "הם חיים בדוחק. הדירות בדרום תל?אביב לא זולות, אבל אחרי שנה או שנתיים בארץ הילדים כבר מדברים עברית. הם מצליחים איכשהו להסתדר".
ברחוב, התגובות שמקבלים הפליטים לא תמיד מחממות את הלב. "הרבה אנשים אומרים 'מה אנחנו צריכים אותם, הם לא יהודים'", מסביר ויצמן, "צילמתי הפגנות שארגנו למענם, כשעוברי האורח צועקים להם 'תחזרו הביתה'".
לעומת זאת, ישנם אנשים שמגיבים אחרת. המדינה לא מספקת לפליטים האפריקנים דבר מלבד המינימום - לא לסלק אותם למ ?קום אחר. "כל הפליטים נתמכים על ידי גופים ואנשים פרטיים. בין אם זה המעסיקים שלהם, בין אם אלו ארגוני הצדקה והסיוע". ויצמן מספר על רשת מלונות פתאל שמעסיקה כ-300 פליטים באילת, "אלו שהצליחו להגיע לשם הם הכי מאושרים", הוא מוסיף.
דרך התערוכה, אליה מגיעים גדולי המקצוע מכל העולם, מתפרסמת כעת הדילמה הגדולה שניצבת בפני השלטונות בישראל, שאינה יכולה לקבל על עצמה את משימת שיקום פליטי אפריקה.
אם תתפשט השמועה, חוששים בישראל, ינסו יותר ויותר ניצולים להסתנן לכאן. אבל המדינה שרבים ממייסדיה היו גם הם פליטים, זו שהוקמה בעקבות מלחמת העולם השנייה, לא יכולה להפנות את גבה לאלו שזקוקים לאותה התמיכה. רק 60 שנה עברו מאז שאנחנו היינו במקומם. אין ספק, ההכרעה היא קשה.
גם אחרי שנתיים של מעקב, ויצמן לא מחזיק בדעה ברורה. "יש שני צדדים לכל מטבע", הוא מנסה, "זה בעייתי שכזאת כמות של פליטים יכולה לעבור בחופשיות את הגבול ולהתקבל כאן. מצד שני, גיליתי שמדובר באנשים טובים, עם הרבה מוטיבציה. הם יהיו אזרחים טובים, אפילו טובים יותר מחלקנו".
בתערוכה שלו מנסה ויצמן להביא את הדילמה הזו לקהל הרחב. "אני מרגיש שתרמתי", מסכם הצלם, "זה נושא שחשוב שיהיה במודעות הבינלאומית. זהו סיפור על אנושיות מדהימה, על זרים שדואגים אחד לשני למרות שהם לא באים מאותה ארץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם