תלו לעצמכם מתנה לחג: תערוכה חדשה ביפו
בסוף השבוע תיפתח ביפו תערוכה חדשה, שמרבית המציגים בה הם אמנים מהזן המוכר והמצליח. לשם שינוי, כל העבודות שיוצגו שם יחולקו - בחינם - למבקרים. בצד עבודות מסורתיות, תמצאו שם גם פרחים סרוגים, עטיפת דיסק, הזמנה ליום כיף עם האמן ואפילו תחתונים משומשים (כחולים, לגבר). מאחורי כל זה, אגב, מסתתר דיון נוקב ביותר על הקשר שבין כסף לאמנות
במקרה שכמה מבקרים יחשקו באותה יצירה, תיערך ביניהם הגרלה והזוכה המאושר יחזור לביתו עם מתנה שקיבל מהאמן. ולא סתם אמן. חלק ניכר מתוך 38 האמנים שיציגו שם שייך לזן המוכר והמצליח (עיין ערך יאיר גרבוז, רועי רוזן, בועז ארד, אורי גרשוני, מיכל נאמן, אסי משולם ועוד ועוד).
אוצרת התערוכה (הקרויה למרבה ההפתעה "מתנה"), רקפת וינר עומר, בוגרת המדרשה לאמנות ובוגרת התוכנית ללימודי ההמשך של בצלאל, היא אמנית ואוצרת מיוחדת במינה; העבודות שהיא מייצרת פרובוקטיביות תמיד, מעוררות מחשבה ורגשות מעורבים. הרקורד שלה מאופיין בחוצפה ובתעוזה ובמהלכים שניחוח קבוע של חתרנות אנטי ממסדית עולה מהם.
כשהייתה סטודנטית במדרשה לאמנות היא הציגה מודעות סקס בוטות בסגנון "דרושים", שהופיעו לאחר מכן בכתב העת של המדרשה. לאחר הלימודים, היא כתבה ספר אמן ובו מתפרסם מניפסט הקורא לנשים לסרב ללכת לעבודה ובמקום זאת לעסוק באמנות. היא ציירה על חוברות פורנו של גייז ונשים עירומות על דלתות שמצאה בעיר מגוריה, ראשון לציון, ולאחר מכן הציגה אותן בתערוכת יחיד. את היצירה שלה היא מגדירה כ"פאנק-פורנו שיק, אבל זה לא רק שיק...זה מה שמעניין אותי ומעורר בי השראה".
בתערוכה "מתנה" היא מציגה, לכאורה, מראה פנים רגוע יותר. האמנים שאותם הזמינה לעבוד איתה אינם נדרשים אלא להציג משהו שיינתן לאחד המבקרים בתערוכה. מהצופים היא מבקשת לא להזדעזע, אלא לבחור יצירה שירצו לקחת, ולרשום על פתק מדוע הם רוצים דווקא אותה. ובכל זאת, עצם העובדה שהיצירות אינן מוצעות לקנייה, לא בצורה מובהקת, כפי שהן מוצגות בגלריות מסחריות, ולא בצורה סמויה, כפי שקורה בחללי תצוגה מוזיאליים ובגלריות לא מסחריות, מעלה את החשד ששוב מדובר במהלך שובב מצד אחד, וכוחני מצד שני. מהלך שגם אם הוא מחלק מתנות, אינו מתבייש לנסות ולהאיר את מה שהכלכלה הקפיטליסטית עושה לעולם האמנות.
כיצד נולד הרעיון לתערוכה?
"באופן קונקרטי, חזרה מחופשה בפריז אל הקיץ בארץ, בשילוב פתיחת עונת התערוכות המתקרבת, ויריד האמנות הגדול ורב התקציב בתל אביב (ART TLV), שהוציא הודעות לעיתונות כמה פעמים בשבוע, בחודשים האחרונים. החגים המתקרבים והגורל הבלתי נמנע של ביקור צפוי בקניון כדי לקנות מתנות לחמות ולדודן הביאו חשק לתערוכה שנותנים בה מתנות.
באופן ציבורי, השאלה של אמנות כמתנה היא שאלה שלא מפסיקה לנקר, ובכל זאת אין לה פתרון. בשביל אמנים זה בלתי נסבל שהאמנות שלהם היא חלק משוק הסחורות, מיריד. שהיא מתומחרת ונסחרת. זה מצב אבסורדי וחסר מוצא מכיוון שאמנים זקוקים לכסף, אפילו עוד יותר מאחרים, כדי לממן פרויקטים וגם כדי לחיות.
להימכר טוב זה מצוין ועוזר מאוד, אך בו זמנית זה סותם את הגולל על מה שלשמו התכנס האמן בסטודיו שלו, כביכול. כדי ליצור את מה שאין לו מחיר, את מה שאי אפשר לתמחר ואי אפשר למכור ולקנות. את רוחו, כישרונו, עולמו. ובכל מקרה, במהלך האמנותי, אמן ממילא נותן איזו מתנה, לעולם ולחברה, כך שיש צד בנתינת עבודות אמנות כמתנה, שיש בו מחאה מסוימת, פואטית".
נראה שמרכיב הכסף נעדר בתערוכה הזאת. העבודות לא מוצעות למכירה, גם לא באופן פוטנציאלי.
האם הכסף באמת נעדר?
"להפך, הוא כמעט הנושא של התערוכה. בתערוכה משתתפים אמנים פעילים, שכמעט כולם מציגים בחללי תצוגה מקובלים והם עמוק בתוך המשחק הקפיטליסטי שהאמנות משתתפת בו. פה הם ייתנו מתנה לקהל, אבל במהלך העונה הקרובה רובם ייקנו וימכרו, יציגו בירידים וישתתפו במכירות פומביות. אולי שאלת המינון היא השאלה המרכזית, ואליה המחאה יכולה להיות מופנית. אין כאן מחאה על אכזריותו הכללית של העולם ושל מערכות הכוח, אלא על ההרמטיות של הכוחות הקפיטליסטיים. על חוסר האיזון הבלתי מספק בתרבות, על מחסור בעוד אפשרויות מספיק רציניות ואטרקטיביות".
הציירת גבריאלה קליין, שמשתתפת בתערוכה, רואה את נושא הכסף מזווית אחרת: "נראה לי שלא כל דבר צריך להיות קשור בכסף, בעיקר באמנות. לא נכנסתי לאמנות בשביל לעשות כסף. אמנם צריך להתפרנס, אבל יש גם רצון שמישהו ייהנה מהעבודה ושההנאה שלו לא תהיה קשורה בשאלה אם יש לו או אין לו כסף. כיף שהעבודה הולכת למישהו שבאמת רוצה את העבודה ללא קשר לערך הכלכלי שלה, אלא פשוט כי הוא אוהב אותה".
האם ניתן למסד מסורת אחרת של אמנות שאינה קשורה בכסף?
"יכולה להיות מסורת אפשרית שכדאי לטפח וקשורה לכסף, אבל לא למסחר פרוע. נדמה לי שככל שמדינות הן יותר סוציאליסטיות ויותר מטפחות את מערכת החינוך שלהן, את איכות החיים של האנשים המבוגרים, את המרחב הציבורי כפמיניסטי, יש יותר סיכוי לסצנת אמנות שאיננה וולגרית.
סצנה שמטפחת את כל הדורות שלה, שמשמרת, שעוסקת במחקר, שהמוזיאונים לאמנות עכשווית בה לא נראים כמו לונה פארק נירוטי של תשוקות וגחמות, שגלגלו הרבה
אז איך ממשיכים?
"אני יודעת שזה נשמע כמו מבוי סתום, אבל מבוי סתום הוא מקום מצוין לדיבור פואטי. ובנתינת מתנה לקהל יש בעיקר הצעה פואטית. ובאופן אישי, אורח חיי דומה במידה רבה למניפסט שכתבתי, משום שכאמנית אני אישה מוחזקת וממומנת ברוח המניפסט וברוחות אחרות. . . כך שהשאלות של מתנה וקבלה הן שאלות מרכזיות גם בחיים שלי, שבהם אני צריכה לקבל מתנות עצומות ונדיבות ממי שקרוב לי כדי שהאמנות שלי תקרה. ואיכשהו, גם אני, עם הגרוש וחצי שיש לי כאמנית, בנאדם נדיב מאוד".
היצירות שיוצגו בתערוכה הן מגוונות ומפתיעות. הצלם אורי גרשוני, למשל, סרג פרחים בעבור הקהל. רועי רוזן ערך מוזיקלית ועיצב את עטיפתו של דיסק בשם "חינוך נמוך" ובו טרקים נדירים. קרין מנדלוביץ' מביאה עציץ ענקי שנשאר מהמעבר שעשתה גלריה ג'ולי M. הצלם אוהד מטלון מעניק שובר ליום כיף אינטנסיבי עם האמן ואילו רועי צ'יקי ארד נותן את תחתוניו הכחולים (והמשומשים, כמובן) ובכך, לדבריו, יהפוך את גופו הגברי למכחול.
לדברי האמנית הינדה וייס, היא הסכימה להשתתף בתערוכה הזו "מכיון שהיא מרעננת וצנועה". והיא מוסיפה: "הצילום הזה מתאים לתערוכה מכיוון שהוא לוקח ממשהו את השימושיות שלו וכך הופך אותו לאמנות. הוא דל, חושפני, ובכל זאת, כיף".
המתנה של אורית אדר בכר היא פגישת קואוצ'ינג. לדבריה, "אני מציגה הצעה כתובה שתיתלה על הקיר. ההצעה מופנית לאמנים מתחילים, אך גם לאמנים מנוסים יותר שמעוניינים בפגישת קואוצ'ינג איתי. הקואוצ'ינג נועד להוציא את האמן מתקיעות מסוימת שבה הוא נמצא במהלך עבודתו. לפעמים אנשים תקועים במשך שנים, למשל, בעקבות ביקורת רעה שקיבלו. זאת הסיבה הקלאסית להיתקעות. לפעמים צריך מישהו שיעזור להם לצאת משם ולחזור לעבודה, מתוך עבודת עומק שיש בה רפלקסיה עצמית".
פתיחת התערוכה "מתנה" תיערך במוצאי שבת, בגלריה ארטופיה - החלל של אורה ראובן, במתחם נגה, ביפו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם