מדף הספרים של מיכל זמיר
מיכל זמיר, שספרה "מתקנים ואטרקציות" ראה אור בהוצאת חרגול, מספרת על אהבותיה הספרותיות. מגוסטב פלובר דרך ניסים אלוני ועד האנחה האנושית הפשוטה של צ'כוב
מכתבים - גוסטב פלובר
"החינוך הסנטימנטלי" הוא בעיני הרומן השלם ביותר ופלובר הוא הסופר המושלם. קשה לי לנמק את הקביעה הזו, שנשמעת לי נכונה כמו האמירה של עלי מוהר, שפרנק סינטרה הוא קולו של האדם הלבן. אולי מפני שברומן הזה יצר פלובר את האיזון המדויק שבין האישי לחברתי, בטרם היות הפסיכולוגי פרוידיאני, ובעיני, זהו קולו של הרומן.
משום כך, אי אפשר להאמין לבדל רעיון הנישא בחללו של הרומן הזה, כלומר בפריז של אחרי 1848 – מגדל בבל של שפות ואידיאולוגיות פוליטיות שונות ומשונות, ואי אפשר להתייחס בלי שמץ אירוניה לסיפור האהבה המיוסר של פרדריק הצעיר, שעזב את בית אמו בדרכו ללימודים בפריז, ומאדאם ארנו הנשואה, המבוגרת ממנו, ברת הלב והמגוחכת בעת ובעונה אחת.
כי ברומן הזה התוכן מתבטל מאליו, השיפוט המוסרי מתנדף לו, ומה שנותר זה קונטרפונקט מתמיד מתוזמר היטב שנצרר אחרי שלושים שנה כמעט במילותיהם של פרדריק ודילוריא, הרֵעים הישישים: "אלה היו ימי חיינו היפים ביותר". כי כפי שכתב פלובר באחד ממכתביו: "יש ללמוד את החברה הטובה וגם את הרעה. האמת מצויה בכול. הבה נבין הכול ולא נוקיע דבר, זוהי הדרך להבין הרבה ולהיות שליו, ולהיות שליו זה דבר גדול, זה כמעט להיות מאושר".
המתופף בחוצות-משה לייב הלפרן
קצת אידיוטי לבחור במשה לייב הלפרן, כלומר בתכשיט משה לייב, שנחשב ממילא לגדול משוררי היידיש, ואף על פי כן, אני לא יכולה שלא. אולי בגלל שהייתי רוצה לאמץ אל תוכי את סתירותיו, עממי-כאילו, אירוני ומתוחכם, חותר תחת הסוגות, פסימיסט, ניהיליסט, דכאוני, ובכל זאת אוהב חיים, לועג וכּמֵהַ, מקולל ונישא, מתפלל וכופר, שהלוואי ויהיה בי האומץ שמקצת תפילתו תתגשם גם בי:
"עזרני אל/ שדברי יעירו שאט/ כפגר חתולים בזבל,/ מקום שבו אציג רגלי/ שם ישררו שממה ואבל./ עזרני, הו, עזרני, אל".
קולהאס ואחרים - היינריך פון קלייסט
"בעיר מ..., עיר חשובה בצפון איטליה, פרסמה המרקיזה האלמנה פון או..., גברת בעלת שם מצוין ואם לכמה ילדים מחונכים למופת, מודעה בעיתונים, שנאמר בה כי הרתה בלא ידיעתה..."; "באמצע המאה השש-עשרה חי על גדות ההָאפֶל סוחר סוסים בשם מיכאל קולהאס, בנו של מורה, אחד האנשים ישרי הדרך ביותר וגם הנוראים ביותר בדורותיו"; "בסנט יאגו, בירת ממלכת צ'ילה, בדיוק ברגע שהתחוללה רעידת האדמה הגדולה של שנת 1647, שאלפים רבים נספו בה, ניצב צעיר ספרדי בשם חרונימו רוגרה, שהואשם בדבר עבירה, סמוך לאחד מעמודי בית האסורים שנכלא בו, וביקש לתלות את עצמו" –
הפתיחוֹת המופלאות של קלייסט, שמהן לעולם תיוולד קטסטרופה, תוצאה של עקביות יתרה, נאמנות, רדיפת צדק, שאיפת שלמות, תו ההיכר הגרמני כל כך שסופו שהתגלם במציאות באופן מבעית פי כמה.
האומץ לשוב שוב ושוב למקום הפשע – הנשף בקזינו העירוני בטי. ביץ' – אל הרגע שאינו חולף לעולם – הרגע בו מייקל ריצ'רדסון, ארוסה של לולו ולרי שטיין, יוצא לעד מן האולם ומחייה של לולו בחברת האישה הרזה לבושת השחורים שפגש באקראי באותו ערב ממש.
פעם ועוד פעם, לשחזר עד כדי שעמום, עד כדי שיגעון, עד כדי הנשמה מלאכותית של הכאב, "לחוש בעונג את הגירוש המיוחל שלה עצמה", לחפש את הדיוק, את המילה שתבטא את הרגש החד פעמי, המילה שהיא הדבר עצמו, ש"מקלקלת את כל יתר המילים, מזהמת אותן... איך הן נמצאו, כל המילים האחרות? באיזו חנות יד-שנייה של הרפתקאות דומות לזו של לול ו. שטיין, חנוקות בתוך ביצה,
קול צעדינו- רונית מטלון
כשרומן הוא כל כך טוב, אין הרבה מה לומר, מסוג הספרים שצריך לקרוא, כי הם מתנגדים לכל ניסיון לדבר עליהם דיבור מלומד. לא רומן מכונן או חשוב, וגם לא התבוננות מחודשת בנרטיב הציוני, כי אם ספרות אמיתית, מורכבת, שנוגעת בשאלות עמוקות מכדי שיידונו באופן פרוגרמטי.
מטלון מביאה את קורות משפחה אחת המתגוררת בצריף אחד של עמידר בשנות החמישים, תמונות-תמונות, רצף של זיכרונות המצטרפים לאחדות סיפורית מופלאה. במרכז עומדים האימא, הצריף, האב שבדרך כלל נעדר, הסבתא, האח, האחות והילדה-המספרת, שלא שכחה שום דבר, שהתבגרה בינתיים, שיודעת לנוע בחופשיות בין הזמנים והשפות ונקודות המבט, לחזור אל הרגע ולהשתקע בו שוב ושוב, לשחזר דיבור, להבין באיחור את מה שלא הובן בזמנו, לספר סיפור חכם, מצחיק ועצוב.
זלמנאים - משה קולבאק
הגיבורה האמיתית של הרומן המצחיק-עצוב הזה היא חצרו של ר' זלמלה, חצר יהודית שוקקת בווילנא, שבעצם ימי המהפכה הקומוניסטית שנעשתה בתוקף הנסיבות קולחוז. אט אט מזדחלת הקדמה פנימה, החצר מוארת באור חשמל, הדורות הצעירים נפתחים אל העולם, דירות חדשות נבנות ושלל מילים חדשות וזרות נכנסות לשימוש – אלא שדווקא חידושים אלה מסמנים את הסוף, את חורבנו של עולם יהודי ישן, חצר זלמנאית, שזלמנאיה "במרוצת הדורות טיפחו... ריח משלהם – מין בושם רך של שחת שהויה ועוד משהו".
לא רק החידוש והמהפכה, גם הזמן כדרכו קוצר ללא רחם, ובסיומו של הרומן עומדת החצר בעצם ימיה האחרונים, ואף על כן, הזלמנאים – זלמנאים הם. "אותם ימי הקיץ החמים היה זלמנאי מביט אל זלמנאי בעיניים מביעות תחנונים, ביקש לדעת, מה עושה הלה, בעצם, שם בבית האפלולי, מתחת לפיגומים. אך ללא הועיל. אין זלמנאי אוהב שיידעו מה הוא עושה. עמדו השידות, מקושרות בחבלים, דליי הפח היו מלאים כרים, בין כמה אודים עשנים עוד היתה עוממת אש זלמנאית, אש משעממת, שעליה מתבשלות כופתאות של דגים".
האיש הקטן מארחנגלסק - ז'ורז' סימנון
השאלה האמיתית בנובלות של סימנון איננה מי הרוצח, כי פתרונה של תעלומת הרצח אינו נושא עמו שום הקלה. גם כשהפרטים נחשפים בזה אחר זה, נותר העולם אפל כשהיה, בני האדם צייקנים, אכזריים וצבועים, ורק התהייה שתוהה בינו לבין עצמו ז'ונאס, בעל חנות הספרים במרכז השוק הישן, שאשתו הצעירה ז'ינה נעלמת לה יום אחד, היא שממשיכה להדהד בראש "האם עוד יוכל להמשיך ולחיות אחרי מה שנודע לו על עצמו ועל זולתו?", והשאלה מציקה גם אחרי שהוא עצמו כבר הכריע ושילם בחייו על פשע שלא ביצע.
על מה נענש? אולי על תמימותו, הסתגרותו, התנשאותו הקדושה? "אילו הקשיב למה שאמרו והציג כמה שאלות, היה יכול בלי קושי לדעת את שמות כל המאהבים שהיו לז'ינה מאז היתה בת שלוש-עשרה והחלה להתחכך הגברים". אלא שהוא לא שאל ולא דרש ולא חקר. ואולי משום שלא הבין את מקומו, "לא אמר שהוא יהודי, גם לא הסתיר זאת", ולא ידע שעם נישואיו המביישים לז'ינה, עם מנהגו האלטרואיסטי כמעט, "בן לילה חזר והיה לזר, בן שבט אחר, שבא לאכול את לחמם ולקחת לו אישה מבנותיהם".
הינשוף – ארבעה סיפורים - נסים אלוני
"בלילות הירח, כשאבק הרחוב עירפל את האור החיוור, סיפרו במגרש השכונה סיפורים. בסוף הרחוב, בבית הקפה של אדון פינטו, ישב השטן ולגם אראק מתוך נאד עשוי עורות עטלפים. ביערות של שכונת התקווה סובבו אריות שהפילו סוס במכה. בעליית הגג שבביתו של סאלאמון קאבילי גר ינשוף בן אלף שקילל את כל המעז לקרב אליו. סאלאמון ראה אותו".
בגלל העברית המושלמת, המדויקת, הטבעית, שאין בה ייתור וסלסול, שהפיוט טבעי לה ממש כמו המציאות עצמה, שהסיפור בה מתגלגל מאליו, כמו רגע נדיר של חסד, כמו אור של פנס רחוב על אבני מדרכה אפורה.
הרחוב - ישראל ראבון
בית כבר אין לו, משוחרר מארבע שנות שירות בצבא הפולני, אימי המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה, מאחוריו, ולפניו, הדבר הכי בלתי מתקבל על הדעת – חיים. בלתי מתקבל על הדעת כמו תמונת התלייה במסדרון המרתף הטחוב, כשהסנדלר המטורף הוא המלך הפולני, ילדיו של העגלון – מפקדי הצבא, ואילו פביאנק החלש, שרגליו מוכות רככת, צאצא עלוב של סגן גרמני שחי עם אמו בזמן הכיבוש, פביאנק כשהכול הפליאו בו מכותיהם, בידיים, באגרופים וברצועות, פביאנק, "מעין תולע אדם, שעליו להימצא תמיד בפינות עמומות, במקומות נסתרים, בסדקים נעלמים", פביאנק הוא הקיסר הגרמני וילהלם.
בלתי מתקבל על הדעת כמו נדיבותה של האישה במגבעת הקש, שכיוון שלא נשדדה, מוכנה לתת כל אשר לה, רק מתוך אסירות תודה על כך. בלתי הגיוני כמו הרעב, הלאומנות, האנטישמיות, האימה מפני אובדן האנושי. סיוט. קרקס של זוועה מצחיקה. מודרניזם בשיאו, פסגות של יצירה יהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם, סופר שרק מעטים כמותו, שנולד ב-1900 ונרצח ב-42' על ידי הנאצים, והוא מרחף גבוה מעל למכונת ההרג הנאצית, ברקיעים של נצח ואלמוות השמורים לגדולים שבגדולים.
'חדר חולים מס' 6' בתוך "הנזיר השחור" - אנטון צ'כוב
הקול שלו, של צ'כוב, שאין לזהות את הטון שלו לעולם, פיכחון או היתממות, חמלה או לעג, שמעיר בבת אחת רגשות סותרים כל כך, ואף על פי כן יש בו אמת – כזו שאפשר לחוש בה, אבל אי אפשר לבטא במילים, אמת שאין עמה נחמה, שהיא גוררת לכל היותר אנחה אנושית פשוטה, קול שהוא תמיד חידתי.
אנדרי יפימוביץ', רופא ומתקן עולם, מגיע לבית החולים העירוני המזוהם והמטונף. אלא שאנדרי יפימוביץ' לא היו בו נחישות ואופי, ולא היה מסוגל "לצוות, לאסור, לעמוד על שלו, כאילו נדר נֶדר לעולם לא להרים את קולו או לנקוט לשון ציווי".
סופו של אנדרי יפימוביץ' שנכלא בשאול תחתיות – חדר חולים מס' 6 – השמור למשוגעים בלבד. אל שגעונו התגלגל יפימוביץ' באורח שפוי ונאור. ודווקא השיגעון נושא עמו התפכחות, כמובן מאוחרת וחסרת תועלת, המלמדת עד כמה שפוי היה איבאן דמיטריץ', ממשוגעי האגף, בטענתו שהכול שרירותי. אני, על כל פנים, משתדלת לזכור, שמי שמחזיק באמונות תמימות, אל יחולל מהפכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
