אורנה בלי דץ: אין אין אין חגיגה
סרט כמו "אורנה בלי דץ" שהוקרן אמש בערוץ 2 היה צריך למצוא את עצמו באחד מערוצי הבידור הישראלי. לא היה כאן שום דבר שלא שמענו בסרטים מביכים כאלה מהעבר - הגילוי העצמי, החששות, הפרידה. גיל ריבה מצליח לעטוף את כל אלו בעטיפת טראש שהפעם חצתה את גבולות הצהוב
אורנה בלי דץ, ערוץ 2
מוזר למצוא פתאום בערוץ 2 יצור כמו "אורנה בלי דץ". סרט כזה לא אמור לצוץ כך סתם, תלוש מכל הקשר. לא כחלק מתוכנית מגזינית כמו "עובדה", לא כי יש לו אחיזה כלשהי באקטאוליה. סתם, כאילו נוצר חור שצריך לסתום על ידי הורדה מהמדף של משהו שהתחיל לצבור שם אבק. מקומו הטבעי של "אורנה בלי דץ" הוא ערוץ הבידור הישראלי. שם, יודעים לעשות כבוד ליצירות טראש ארוכות שכאלה.
זו נקודת פתיחה שמכניסה את הצופה לכוננות ספיגה מפני מבוכה רבתי, תחושה שקיבלה חיזוק גם בפרומואים שמהם נשלפו במניפולטיביות קטעים שבהם נראתה אורנה דץ כשהיא מכנה לכאורה את הגרוש שלה "שתלטן", ושאר מחמאות (בסרט התברר שהציטוטים הם לא שלה, אלא נלקחו מתוך כתבת ארכיון שהיא אחזה בידיה והקריאה). מכל מקום, הפרומואים בנו ציפיות שליליות לקראת ערב צהוב עמוק, שראוי
מנגד, בדרך כלל לא כדאי לחמוק מפרויקטים שבהם מעורב גיל ריבה, שעומד מאחורי "אורנה בלי דץ". ריבה הוא אמן הטראש: מפסל ומצייר בזבל יצירות הרבה יותר מורכבות ומתוחכמות ממה שהן נראות על פניהן. האם "אורנה בלי דץ" היא כזאת? בערך. כלומר, לא בדיוק. הפעם נראה שריבה חצה-מעד בלי משים את הגבול הדקיק שבין טראש כאמנות, לסתם ג'אנקיאדה רכילותית.
חמוש במצלמת חובבים, ליווה ריבה את הדצה במשך "השנה הקשה בחייה", קרי התקופה שבה נפרדה בגירושים מתוקשרים ומסקרנים מבעלה, ננטשה על ידי חלק גדול מחבריה וניסתה להשיק קריירת סולו כזמרת רצינית. זה אמור להיות קילוף אכזרי של שכבות האיפור של הסו-קולד חיי זוהר. אורנה, אכן לא מאופרת, מדברת אל מצלמתו של ריבה כמו אחרונת המתמודדות בתוכנית מציאות בשלב הטסטימוניאלס, אותם וידויי בדד מצולמים.
בדיוק כמוהם, הטלטלה האמיתית של חייה מצטיירת באור אפור, שטחי ומוכר עד זרא. זאת הבנאליה של הפרידות הכואבות ושל ההארה העצמית: לא הייתי שם בשביל עצמי, תמיד הובילו אותי, הייתי חייבת את זה בשביל אורנה.
אולי זה שוב אחד מפגעי מגיפת הריאליטי. אנשים מרבים להתוודות בטלוויזיה על חולשותיהם, להסביר למה השאירו מאחור את ילדיהם, למה הם היו צריכים את הסיוט הזה. הריאליטי שיטח את פירמידת הידוענות: עברנו את אותו תהליך ביחד עם נעמה קסרי מ"הישרדות", למשל , אז למה שנתרגש מאורנה דץ. בטח ובטח, עם כל הכבוד וכו', כאשר לא מדובר באושייית תרבות שווידוי חושפני שלה אמור לגרום ללסתות שלנו להישמט בתדהמה.
אז אורנה גרה בדירה שכורה. והאלבום שלה, שכתבה בדם ליבה, נדחה על ידי חברות תקליטים. ויש לה בעיות עם חשבון הבנק שלה (בנקודה הזו טומי לפיד קטן לוחש בתוכך: אז תמכרי את הג'יפ, אולי?). מי שחשב שהסלבס חיים בעולם שכולו אושר ועושר, שאינם קמים לעתים עם דיכאון קיומי, מוזמן להזדעזע. היא כן מצליחה לגעת כאשר היא מדברת על אחיה שהתאבד, או על החברים שנטשו אותה בגלל הגירושים. מאידך, שאלות חשובות הוזנחו מבחינה עיתונאית: איפה ילדיה? ומה יש לגרוש לומר להגנתו? בשלב הזה, כנראה, ריבה היה עסוק בלחבק את אובייקט הסרט שלו.
הניצוצות הריבאיים הקלאסיים נמצאים שם, בכל זאת. בשילוב האירוני, בדיוק בקטעים הנכונים, של שירי הילדים הדביקים של האקס-צמד. או בבחירה המעניינת לסיים את הסרט, ואז להמשיכו כאשר אורנה דץ מצולמת כשהיא צופה בתוצאה המוגמרת. אך כל אלה לא מספיקים: הסרט צהוב אבל לא מרתק ורכילותי ולא מסעיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
