ראשי » תרבות » טלוויזיה

במלון "פארק" כיבו אתמול את הטלוויזיה

במקום שבו נרצחו בליל הסדר 30 ישראלים ב-2002, לא צפו בשובו של גלעד. על הקיר תלויה תמונתו של בעל המלון, שנהרג באותו פיגוע מחריד

את ביקורת הטלוויזיה על חזרתו של גלעד שליט אני פותח במקום שבו לא הייתה אתמול בבוקר טלוויזיה. בעשרה לשמונה נכנסתי אל הלובי של מלון "פארק" בנתניה. חיפשתי מסך פתוח, ולא מצאתי. המשכתי קדימה באותה קומה אל אולם האירועים שדלתותיו זכוכית מסוגננת, עדיין מסתירות את מה שהתחולל שם בליל הסדר של 2002. אני פותח את הדלת לרווחה. שקט שורר באולם הריק שאירח את אותו ליל הסדר לפני תשע שנים, שנקטע במרחץ דמים של 30 הרוגים.

יצאתי משם ועליתי חצי קומה אל חדר האוכל. גם שם לא מצאתי טלוויזיה פועלת, רק את אריאל זילבר שקולו נשמע ממיקרופון נחבא בקיר, ושר: "הנה ברוש לבדו, מול אש ומים, הנה ברוש לבדו, עד השמים, ברוש לבדו איתן. לו רק ניתן ואלמד, את דרכו של עץ אחד".

את חדר האוכל במלון הקודר הזה מתחזקת עדיין קורין חממי, אלמנתו של מנהל המלון עמירם, שנרצח בפיגוע. לא, היא לא רואה טלוויזיה ביום הזה, והיא גם לא רוצה לדבר. על הקיר הצמוד לקבלה פינת זיכרון קטנה עם תמונתו של עמירם: נולד בפסח 1958, מת בפסח 2002.

שעה אחר כך אנחנו בקניון השרון, עוד מוקד פיגועים מוכר, אבל הפעם בדרך לאולם למכירת מסכי טלוויזיה. מול המסכים הפועלים עומדת נרעשת זהבה, צעירה חרדית, ואיתה שניים מילדיה. בבית אין לה טלוויזיה. "אני לא צריכה בבית ילדים שיהפכו לעיתונאים מגיל אפס", היא מסבירה. "זה מכניס רק דיכאונות ובעיות. יש מחקרים על זה". אבל היא מרוצה לראות עיתונאי עם כיפה (עמית סגל) ועיתונאית עם שביס (סיוון רהב-מאיר).

הילד הקטן שלה מביט בקלסתרונו של קושמרו שממלא כל פינה באולם, ותוהה: "אמא, זה ראש הממשלה? " כולם צוחקים. הם יוצאים לסיבוב של חצי שעה וישובו לאקשן.

אנחת הרווחה הראשונה, לאחר שעות שידור עצלות, נשמעת כשעולה הכותרת "בישראל מאשרים: גלעד במצב טוב". אבל אז טורפת הטלוויזיה המצרית את סדר היום כשהיא מנצלת את העובדה שגלעד נמצא על אדמתה והפקיעה אותו לצרכים התעמולתיים הפנימיים שלה.

זה התחיל בתמונה הלא פשוטה שבה גלעד, עדיין על תקן של "חבילה" שנאספת ומועברת הלאה, כחוש והמום מהמון האנשים שקטעו פתאום את דממת השבי הבלתי נגמרת, נשלף מהטנדר במסוף הגבול, ומובל שלוב זרוע בהליכה מהירה, ספק גרירה, כשמאחוריו

מפקח על התכשיט היקר שלו מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי.

כשגלעד מוצא מהרכב, נוטל אותו אליו בחור כבד גוף במכנסי ג'ינס, שנראה אחד משלנו, אבל הוא מצרי. אף אחד באולפן לא יודע להגיד במי מדובר. ואז הצילום הבא הוא המשך ההליכה הדרמטית הזאת, רגע לפני ההעברה לצד הישראלי. זה הרגע המפחיד ביותר ביום הזה, מטלטל, מסוכן כל כך. המון חמושים מקיפים אותו, צמודים לגבו. תרחישי אימה משתוללים בראש. רק אללה יודע היכן מסתתר משבית השמחות התורן.

רגע לפני שהוא אצלנו מגיע הראיון לעיתונאית המצרית שהירה אמין, שעם כל הציניות וחוסר ההתחשבות במצבו של גלעד, היה בו סוג של תקיעת סיכה, שלא לומר מסמר, במפרשיה של התקשורת הישראלית, ואולי מכאן המצוד אחרי הראיון הבלעדי הראשון יישכך מעט עכשיו.

שהרי קיבלנו את מה שרצינו לדעת לפחות עכשיו - שדעתו של גלעד לא רק שלא השתבשה, אלא צלולה כבדולח, שהוא קר רוח למרות כל מה שעבר, שגם עכשיו הוא חושב כמו שכל ישראלי הגיוני צריך לחשוב, ושעצביו לא בוגדים בו גם כשהארץ המובטחת מחכה מעבר למחסום הבא. הושט ידך וגע בה.

ודומה שאפילו שטף האירועים המרגש והבלתי אפשרי נבלם בין כל תחנת מעבר, בצנזורה מידתית של צילום, שבלמה את יצר המציצנות האין-סופי והתחשבה בצנעתם של גלעד ומשפחתו. זה היה יומם הגדול של צילומי הסטילס שקפאו בשיא עוצמתם על המסכים, נותנים לנו לעכל את הבעות הפנים של מי שחזר מן הכפור. הנה פרקי אצבעותיו של נועם, איש חזק גם בלי שרירים, ננעצות בגבו של הבן; הנה הוא במשקפיו החדשים, מדבר בפעם הראשונה עם אמא. מה הן המילים אם לא שתיקה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...