לא מחובר: איך קרה שדורון צברי מביים ריאליטי שידוכים?
המהפכן של תעשיית הטלוויזיה והקולנוע, היוצר של אבני דרך כ"בית שאן: סרט מלחמה", "המדריך למהפכה" ו"מחוברות/ים", עובר לביים ריאליטי שידוכים בערוץ 2. פיתול כזה בעלילה גם מספר סיפורים עילאי כדורון צברי לא יכול היה לחזות
לצברי, טיפוס שחושב בגדול, היה חשוב שכל אנשי "מחוברות/ים" יפנימו את התובנה הזאת. הוא שאף לקעקע אותה על לוח ניאון בוהק ולהציבו בחדר העריכה של אולפני JCS. לבסוף נאלץ להסתפק בנורת פלורוסנט פשוטה ובשלט מקרטון. המסר עבר גם כך. צברי בחן את האנשים שמסביבו ובדק אם הם מסוגלים לנחש את המהלך הבא בסיפור הדמויות. כשצדקו, הבהבה הנורה והאירה את המילה "הבנת". כשטעו , נותר השלט בודד באפלתו.
את הטוויסט הנוכחי בעלילה לא בטוח שאפילו צברי, בחושי מספר הסיפורים החדים שלו, היה חוזה. כשנה אחרי ששחרר את "המדריך למהפכה", מסמך דוקו-אקטיביסטי מיליטנטי ואמיץ על המתחולל בחללים המרקיבים של רשות השידור, ורגע לפני שהתמסר למעורבות אינטנסיבית במחאה החברתית, חתם צברי על חוזה טאלנט בזכיינית קשת, כלוב הזהב של התעשייה.
הפרויקט הראשון בבימויו הוא תוכנית הריאליטי-היכרויות "שלוש", שהושקה לפני שבועיים וזכתה לרייטינג גבוה ולביקורות מעורבות. במרכזה עומדות קים בוסי (צעירה מפולפלת), שרית גומז (אלמנת צה"ל דתייה) ומיה רובין (דוגמנית מתבגרת), שעולות על קרוסלת ספיד דייטינג מרושתת במצלמות בתקווה לצאת ממנה עם אהבה.
זאת לא הנחיתה הראשונה של צברי בלב הפריים טיים של ערוץ 2. קדמה לה העונה שביים עבור "אמא מחליפה" לפני כשנתיים. אלא שהפעם לא מדובר בפרויקט מזדמן, עבודת פרילנס של שלושה חודשים, אלא בהתקשרות ארוכת טווח. ההיטמעות של צברי (47) בממסד מפתיעה משום שעד היום הוא נתפס כמורד - דימוי שאותו צבר אחרי שנים של מאבקים בכמה חזיתות, לעתים תוך התנגשות בבוסים.
כבר כשעזב את עיתון "חדשות", התחנה הראשונה שלו בתקשורת, פרסם גילוי דעת יוצא דופן על הכשלים בהתנהלות העיתון שזכה לכינוי "מסמך צברי". מחוץ לשעות העבודה היה צברי דובר נלהב בעד לגליזציה של סמים קלים (לו עצמו נפתח בעבר תיק על החזקת חמישה גרם מריחואנה); ממובילי המאבק המוצלח נגד חברת הכבלים הוט, על חיובה בתשלום תמלוגים ליוצרים, שבמסגרתו פוצצו צילומי "האלופה" והופלה מרכזיית טלפונים של החברה; מבקר נחוש של הרשות השנייה בסדרה של זירות נקודתיות שנועדו להבטיח שהרגולטור לא יירדם בשמירה; וקודקוד המאבק נגד הקיצוץ בתקציבי הקולנוע, כולל פרובוקציה במהלך טקס האוסקר נגד השר הממונה דאז, נתן שרנסקי. וזה עוד לפני שהזכרנו את כל המכות שחטף במסע הדון קישוטי שלו להבראת רשות השידור.
היסטוריה כזאת מפוארת, ובימים אלה הקולגות בהפקת "שלוש" מוצאים לנכון להחמיא לצברי דווקא על היותו חייל ממושמע. "בניגוד ל'מחוברות', שם הוא היה במאי טוטאלי כמו בגישה האירופית, בקשת הגישה היא הרבה יותר אמריקאית, כך שהמפיק והזכיין הם האלוהים", מסביר גורם בהפקה. "צברי הוא כבר לא האמן הכל יכול והמאסטרו שעל פיו יישק דבר, אלא בורג שצריך להסתדר עם המערכת. זו צורת עבודה לא פשוטה, ואני מכיר מעט מאוד אנשים כמו דורון שהכילו את המעבר הזה בצורה כל כך
מקורב של צברי טוען שאין לבמאי בעיה עם הסופרלטיבים הספורטיביים הללו, להפך. הוא הגיע לקשת כדי ללמוד איך משחקים בקבוצה, "איך מנגנים מוזיקה שהלחין מישהו אחר", כדברי המקורב, ובימים אלה הוא בעיקר נפעם מהמקצוענות של אבי ניר ושל חייליו. המקורב ממשיך ומספר שצברי גם הופתע לגלות עד כמה המנכ"ל מעורב בפרטים: חמישה חודשים לפני תחילת הצילומים של "שלוש" ייסדו ניר וצברי מסורת של פגישה שבועית, ובה צללו לרזולוציות המדוקדקות ביותר של היצירה. גם העובדה שבהפקת ריאליטי מהסוג הזה העורך הוא הסמכות העליונה, "מפקד הטייסת" בז'רגון הצברי שהתנסח בשלל ציוצים שחיבר על "מחוברים", לא מציקה לו. צברי חש הקלה בעמדה מספר שתיים, ולא מתקנא בעומס שמוטל על כתפיו של העורך רועי עוז.
עם זאת, כדי להימנות עם המערך המתוקתק והמתוזמר הזה, הוא נאלץ גם לפשרות. תפיסתו המקצועית היא שהחומרים צריכים לדבר בעד עצמם, ובגלל זה - מספרים גורמים בהפקת "שלוש" - הוא לא התלהב מקטעי הקישור המתוסרטים של המנחה אסי עזר (גם אם לבסוף הכיר בנחיצותם). צברי מכחיש שאי פעם היתה לו בעיה עם הנושא. מהעבר השני, גם קשת מתגמשת.
"גישת הדוקומנטריסט של דורון, שלפיה 'אני נותן לסיטואציה לקרות', לא פשוטה ליישום בערוץ מסחרי", מספר יצחק הרצוג, במאי העריכה בתוכנית. "בניגוד לתוכניות ריאליטי אחרות שיש בהן תמיד 'אח גדול' או מנחה שבצורה כוחנית מזיז את הסיטואציה, דורון בא ואומר: בואו פשוט נצלם שעות על גבי שעות של חומר גלם וניתן לדברים לקרות. זה מקשה מאוד על ההפקה ויוצר עומס בחדרי העריכה, אבל זה משתלם. כשאתה מקבל רגע מרגש אצל דורון, אתה יודע שהוא אמיתי. זה לא כמו כשמתמודד על האי נחתך כשהוא מקלף קוקוס ומצמידים את הבכי שלו לסיטואציה אחרת כדי ליצור דרמה". גורם אחר בהפקה מספר שפרקי האודישנים שפותחים את הסדרה לא מסמנים את הכיוון שאליו היא הולכת. לדבריו, כאשר הבנות תיכנסנה לספירלת הדייטים והתוכנית תצא מהמתחם ביפו, היא תתפוס גוון הרבה יותר דוקומנטרי, לשביעות רצונו של צברי.
אלא שהחיים אינם מורכבים רק מטכניקות עריכה ומזוויות צילום. כמי שהתנצח במשך שנים עם מוקדי כוח, נאבק צברי לא פעם גם בקשת עצמה. חילוקי הדעות היו עקרוניים. "לערוץ 2 אני קורא 'המחלה'", אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות" לפני שנתיים. "וזה הולך ומחריף. עוד חמש שנים נתגעגע לזוועה שרואים היום. כמבוגר, כשאתה רואה 'הישרדות' או טלנובלה יש לך מנגנוני הגנה, אבל מה קורה לילדים שנחשפים פה לעולם המעוות הזה שבו תמיד הרע, השקרן, המניפולטור מנצח, וכל זה כדי למכור טמפונים? מהתיעוב לכל זה צמחו לי ה'מחוברות'. מפאק-יו-ערוץ-2, מההכרח ליצור טלוויזיה אחרת".
צברי נצר את התסכול במשך שנים ובאותו ראיון ל"ידיעות" אמר על ניר: "הוא מין מכונה, גאון שיווק בינלאומי שיכול למכור הכל. ובסוף, במה הוא עוסק? בלפמפם את 'האח הגדול'? את 'כוכב נולד'? כדי למכור במבה. לו איש עם יכולות כמו שלו היה נרתם לדברים אמיתיים, לכל נושא חברתי, היית רואה הבדל של שמים וארץ. שלום הוא היה יכול להביא לפה בחודש". שנתיים אחרי, בראיון לאותו עיתון, היה צברי ידידותי יותר: "גאון בשיווק, גאון באינטליגנציה רגשית. גאון! אבי ניר היה יכול להביא את השלום".
רני בלייר, חבר קרוב ומי שהחליף את צברי כיו"ר איגוד היוצרים, סבור שבטלוויזיה מתרחשות היום תמורות שמקצרות את המרחק בין הריאליטי לדוקומנטרי, ומקלות על יוצרים כמו צברי לעשות את הסוויץ'. " הריאליטי הולך ומשתנה. הוא כבר לא מתבסס על תחרויות ילדותיות כמו ב'הישרדות', אלא פונה לדברים בעלי ערך תרבותי וחברתי. זו תנועה שהתחילה באנגליה ומגיעה לאט לאט לפה. הריאליטי הופך לתוכנית בעלת ערכים. אפילו ב'אח הגדול' מנצחים אלה שטוב לבם כבש את הקהל". ההסבר של צברי עצמו פשוט בהרבה. אם הייתם שואלים אותו, הוא היה עונה שכמות האנרגיה הנדרשת ליצירת סרט קולנוע ישראלי חסרת פרופורציה לרווח שמופק ממנו. "המדריך למהפכה", סיפר פעם, הותיר אותו עם מינוס של 200 אלף שקל. המסקנה מבחינתו היתה שהצלחה כלכלית ואמנותית במדיום בלתי אפשרית כמעט. צברי, שנאבק כל השנים עבור פלטפורמה יציבה והוגנת ליוצרים, מרגיש עכשיו שהטלוויזיה היא הבית.
בתוך כך הוא לא מכחיש ש"שלוש" איננה פסגת שאיפותיו. מדובר בפרויקט שנעשה "על הדרך", כהגדרת מקורביו. קשת זיהתה מזמן שהיכרויות זה לוהט, ומאחר שמדובר במערכת מסודרת שמסמנת טרנדים ונערכת אליהם מראש, יצא ש"שלוש" היא הספתח של צברי במסגרת חוזה הטאלנט שלו. להט יוקד או תשוקה לפורמט לא תמצאו שם. מבחינתו הוא כבר מסתכל קדימה, אל הפרויקט הבא בקשת - ריאליטי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרפראזה על "אמא מחליפה". מה ששמעתם: ישראלי ופלסטיני מחליפים ביניהם מרחב מחיה לזמן קצוב ושורדים כדי לספר. שם זמני: "עושים שלום". מקורביו מספרים שזה האתגר שבוער בו כרגע. היכולת להגיש לעם ישראל את הסכסוך באריזה מושכת, קומית, מציצנית לפרקים, מלב לבו של הפריים טיים בערוץ 2.
צברי , גרוש ואב למיה קאדן (קאדן על שם סבתו), מתגורר במרכז תל אביב. הוא גדל בערד עם אמו אסתר, ספרית, ובעלה השני אברהם באיו, מסגר. כשהיה בן 8 חודשים התגרשו הוריו, ויחסיו עם אביו הביולוגי, יחיאל, היו רופפים. כשהיה בן 11 נותק הקשר סופית, פרט לכמה הבלחות מזדמנות. הוא התגייס כפטריוט בלתי מסויג ושירת כקצין חובשים בנח"ל המוצנח, אך כשהיה במילואים בתקופת האינתיפאדה, סירב לשרת בשטחים. בשל כך נכלא ארבע פעמים, ל-14 יום ול-28 יום .
צברי ניצל את המחבוש לאיסוף חומרים לתחקיר על התנאים הקשים בבתי הכלא הצבאיים שפורסם במקומון "תל אביב", שבו עבד באותה תקופה. כעורך ב"תל אביב" החלה תודעת הצדק המתפתחת שלו להיכרך גם בתחומי התרבות. הוא יזם סדרת כתבות על הקולנוע החברתי של ירמי קדוש וימין מסיקה, ובשנת 1989, כשנתיים אחרי מותו של זהר ארגוב, פרסם עם הכתב אמיר בן דוד פרופיל מקיף על ארגוב. הכתבה היתה לשלד של התסריט לסרט "זהר", שבו אף שיחק צברי בתפקיד קטן.
הממד החברתי, טבול ברוטב הסנסציה, נכח בעבודתו גם כששימש כתב פרילאנס ב"יומן" של ערוץ 1. בין השאר היה אחראי לכתבה "עשיר ועני" על חיי משפחת מובטל משכונה ד' בבאר שבע לעומת חייו של הקבלן אמיל אברמוב מכפר שמריהו. ככתב ב"עובדה" זוכרים לו בעיקר את כתבת ההתלוות ליוסי בניון ולמשפחתו במסע מדימונה לאמסטרדם. בגמר לימודי הקולנוע שלו ביים עם אורי ענבר את "האח של דריקס" (על פי סיפור של אמנון דנקנר). הסרט זכה בשישה פרסי מוגרבי ולביקורות משבחות. בהמשך זכה באוסקר הישראלי על הסרט התיעודי עבור "בית שאן: סרט מלחמה" (עם רינו צרור), ושנה לאחר מכן זכה בקטגוריית הדרמה עם "הבחור של שולי".
לקראת בחירות 1999 גויס לקמפיין של אהוד ברק, וביים עבורו תשדירי תעמולה. "90 אלף דולר קיבלתי עבור שלושה שוטים של עוני, ואני הייתי מוכן לשלם סכום כזה מכיסי עבור המהפכה", אמר לאחר שהתבררו ממדי האכזבה. עם בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה כמעט נכנס לפוליטיקה, אך לבסוף החליט שהוא מעדיף לביים. בתווך ביים עם ג'ולי שלז את "דרומה", סדרה תיעודית בת שישה פרקים שליוותה את עובדות מתפרת עצמאות במצפה רמון במלחמת הקיום היומיומית שלהן. כיוצר חברתי ניתר בטבעיות למהפכת האוהלים, כתומך לחימה מרכזי. הוא עזר לבנות את מאהל המחאה בג'סי כהן והפך את הטוויטר שלו לחמ"ל מחאה. "חוסמים את קפלן-בגין. מי שבסביבה שיבוא", עדכן בעיצומה של אחת ההפגנות.
הטמפרמנט של צברי מפורסם כמעט כמו הטוויטר שלו. מדובר באדם שהטוטאליות שלו היא מהז'אנר הרומנטי של קפה וסיגריות, בחיזוק של ריטלין ומפעם לפעם גם של "אפרים" מסוג אחר. כמעט אין עמו ראיון שלא כולל וידוי על יצירה שנולדה מתוך איזו חוויית סמים נשגבת. לעתים צברי אף מגדיל לעשות ומכנה את עצמו בשמות מעולם הפנטזיה, כדוגמת "שר היער האפל". דמות הגאון המחופף מלווה אותו כבר שנים. מהבחינה הזאת, כל מי שעובד איתו יודע למה הוא נכנס.
בצוות "מחוברות/ים" יש מי שמתארים אותו כטיפוס ממגנט, מעורר השראה, שעובד 20 שעות ביממה ושגורם לאנשיו לעבוד קשה לא פחות. אם תוכיח שאתה מוכן להתאבד בשבילו, הוא יגיש לך את הלב על שיפוד. הוא תמיד קודח מרעיונות ויורה אותם תוך תנועה תזזיתית בחלל - מהכיסא לספה, לשולחן. בין לבין הוא יוצא מגדרו כדי לדאוג לאנשים החולקים איתו משמרות עריכה ארוכות. בהזדמנות אחת קרא למפיקה, צייד אותה ברשימת האמנים האהובים עליו וביקש שתרכוש בכרטיס האשראי שלו נתחים מהדיסקוגרפיה שלהם. כשחזרה לאולפנים עם עשרות דיסקים בשווי אלפי שקלים, חילק אותם בין כולם.
גם את המחוברות והמחוברים שלו עטף באהבה. כשלמירי חנוך נתפס הגב, מיד ביקש שישלחו לה מסז'יסט. כשאנגלינה, החברה הכי טובה של חנה רטינוב ודמות בפני עצמה, נתקעה בלי טלפון סלולרי שמיש, דאג שההפקה תקנה לה מכשיר חלופי ותממן בו את השיחות. כששמע שקרוביו של אחד המחוברים מצויים במצוקה כלכלית חריפה, קרא לאחת המפיקות וביקש שתשלח להם ארוחת צהריים על חשבונו.
אבל יש גם צברי אחר. "לגאונות שלו יש צד אפל מאוד", אומרת עובדת לשעבר. אחרת מסכמת את התקופה לצדו במילה "גיהינום" ומספרת שנעתרה לחזור לעבוד ב"מחוברות" רק לאחר שהובטח לה שצברי לא מסתובב יותר במסדרונות (החליפה אותו הבמאית שלז).
עד לפני בערך שלוש שנים דורון היה סמל למופת וליחסי אנוש תקינים, אבל מאז ההצלחה של 'מחוברות' ההתנהגות שלו הידרדרה", מספר איש טכני שמכיר אותו שנים רבות. "הוא השתמש באנשים כמו מכשירים, וזה הגיע לדרגות התבהמות גדולות מאוד. השתוללויות, צרחות, פיטורים מהרגע להרגע. אנשים שעבדו איתי פתאום התחילו להיעלם אחד אחרי השני". "מי שלא עומד בקצב שלו הולך הביתה מהיום למחר", מוסיפה עובדת ב"מחוברות". "תרקוד איתו את הטנגו במשך שנים, עם אותם צעדים ואותן נשימות, וברגע שתעשה תנועה אחת לא נכונה, תחטוף מנחת זרועו. הוא השאיר אחריו הרבה פצועים, לרוב פצועות".
דוגמאות כאלה, שלא עולות בקנה אחד עם דמותו האחרת של צברי - אביר זכויות העובדים העושה לילות כימים במחאה החברתית - לא חסרות. עוזרת הפקה אחת פוטרה ברגע של זעם לאחר שהתרשלה בהגשת הקפה בשעה היעודה. עובדת אחרת הוזזה מתפקידה אחרי שפישלה בטייק-אוויי. "אלה לא גחמות, אלא סימבולים לכך שהן לא היו מספיק טובות", מסביר מקורב לצברי, "הרי הן ידעו למה הן נכנסות כשהן התקבלו לעבודה ומה הן דרישות התפקיד".
בעיני צברי אלו לא קפריזות כי אם אידיאולוגיה. את ההפקה הוא נוהג להמשיל לשדה קרב, וכל עובד הוא בורג במערכה שצריך לבצע את המוטל עליו. אחת המנטרות הקבועות שלו היא "אני מפקד טייסת, אתם הטייסים, ואני לוקח בחשבון שבקרב הזה 85 אחוז מכם ייפלו". התפיסה הזאת יושמה בלי סנטימנטים. את אחת המפיקות, שעמה היה מצוי בקשרי חברות עוד לפני "מחוברות", פיטר אחרי תקופה קצרה, לא לפני ששיגר לה מייל מפורט המסביר מדוע אינה מתאימה לתפקיד. "זה נכון, ועובדה שאחר כך היא באמת פרשה מהמקצוע", מוסר מקורב לצברי.
מי שמעז לומר לו "לא", מספרים גורמים בהפקה, עושה זאת על אחריותו בלבד. צברי לא מוכן לשמוע "זה בעייתי" או "זה יקר". גורם בהפקת התוכנית מספר שחלק מהבקשות היו מופרזות - שידאגו לו לקיסמי שיניים, שבכל חדר באולפנים יוצב עבורו כיסא-במאי. "לפעמים כשהפרק עדיין לא עומד כמו שצריך או כשהוא לחוץ לפני השקה, העיסוק בשטויות משתלט עליו", אומר הגורם, "פתאום העכבר של המחשב לא בסדר, התרמוס של הקפה לא בגודל המתאים או שהרמקולים לא באיכות מספיק טובה, ואתה מסתובב בכל העיר כדי למצוא את הדגם שהוא חיפש".
בסביבתו של צברי לא מתרגשים. "תפקיד ההפקה הוא להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי", אומר מקורב אליו. "להרים תוכנית כזאת אינטנסיבית זו עבודת פרך, ואם אתה רק רוצה לחזור הביתה בשלום, אין לך מקום בה. כל רגע שדורון לא יושב מול המוניטור ועורך אלא עוסק במנהלות שמסביב, הוא למעשה רגע של בזבוז זמן. לפטר זה אף פעם לא כיף, אבל היתה שם חולשה גדולה במחלקת ההפקה".
"דורון איש מורכב ומוכשר, אבל יש לטעמי סתירה ברורה בין יצירה דוקומנטרית כמו 'המדריך למהפכה' לבין ריאליטי של היכרויות", אומר אורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, "אני מניח שיש לו עניין להיות בפריים טיים, שהוא מעוניין בפופולריות הזאת, וזה מחיר שהוא מוכן לשלם. הוא לא היחיד שהולך לכיוונים האלה, ואחת הסיבות היא שכולנו יודעים כמה קשה להתפרנס מדוקומנטרי. הוא בטח יגיד שהתפיסה שלו היא שהדוקומנטרי צריך לעבור אבולוציה, אבל הטיעון שהריאליטי הוא הדוקומנטרי החדש זה בסופו של דבר כלי להשטחת הביקורת הפוליטית-חברתית, שהיא המהות שלנו. אני מעריץ את דורון על חלק מהדברים שהוא עשה ועל המאבקים שהוא הוביל, אבל לי באופן אישי כואב על הסיבוב הזה שהוא לקח".
לתחושה הזאת יש שותפים נוספים בפורום היוצרים הדוקומנטריים, הגוף שצברי עצמו היה ממייסדיו לפני כמעט 15 שנה. מה שתרם לה היה הניסיון של הוט בחודש מרס לקבל ממועצת הכבלים והלוויין הכרה ב"מחוברות" כיצירה תיעודית, מהלך שעשוי היה לצמצם את ההשקעה בהפקות המקור שלה היא מחויבת על פי החוק. הניסיון נכשל לבסוף היות ש"מחוברות" לא ענתה על תנאי הסף, שלפיהם תוכנית תיעודית צריכה להיות באורך מינימלי של 48 דקות לפרק. רוזנווקס: "אני יכול להגיד לך שדורון התקשר אליי אחרי שההצעה נפלה, טען שהוא בכלל היה נגד המהלך של 'להלבין' את התוכנית, ובטח לא יזם אותו. אני מאמין לו. אבל זה אחד המקומות המסוכנים ביותר מבחינתנו כשבאים עם מוצר כזה ואומרים: 'זה צברי עשה, ולכן צריך להכיר בזה כדוקו'".
"לא תשמע אותי אומר שהוא חצה גבולות", אומר בלייר. "כמו שהיום הוא עושה ריאליטי, ככה אני יכול לראות אותו עוד שנתיים מרים משהו אקטיביסטי. בן אדם צריך גם להתפרנס. אנשים כמוהו, שבמשך שנים פעלו למען אחרים בהתנדבות, לא מחויבים להיות רק האידיאולוגים לאורך כל הדרך. הם עבדו קשה מספיק, ככה שלגיטימי לקחת חופש זמני מהמאבקים ומהקורבנות האינסופיים ולמקם את עצמך מחדש כיוצר ולא כפוליטיקאי. להחזיר לעצמך את הכוחות כדי לחזור להיאבק, ואתה יודע מה, כן, גם להחזיר חובות".
שלז, שמלווה את צברי כבר שנים, טוענת שההתייחסות אליו כאל יוצר אנדרדוגי שסופח למיינסטרים היא מוטעית מן היסוד. "דורון אף פעם לא היה יוצר אנדרדוגי, אלא תמיד שאף להגיע לקהלים רחבים. אתה יכול להגדיר איזשהו מעבר מז'אנר דוקומנטרי עילי לז'אנרים יותר פופולריים, אבל גם בתוך עולם הדוקו דורון תמיד היה דמות מאוד מרכזית".
אורי ענבר, שותפו של צברי לאודיסיאה של "המדריך", אומר: "הוא פשוט נרתם למה שהאפשרויות יוצרות עבורו. דורון הוא לא אחד שיעמוד על עמוד חשמל ויחכה לכסף מקרנות בשביל פרויקט נישתי וקטן ועד אז לא יעשה כלום. יש בו רעב גדול לתקשורת בינאישית ולתקשורת עם הקהל. האישיות של היוצר צריכה להגדיר את צורת העשייה שלו, יותר מאשר חציצות ז'אנריות או חלוקות אחרות. אם ניתלה באילנות קצת גבוהים - כשפיקאסו החליט שבא לו לצייר על צלחות חרס, זה מה שהוא עשה, וההגדרות הז'אנריות השתנו לפיו".
צברי פיקאסו. בום!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם