מדף הספרים של מיכאל בר-זהר
ספרו של מיכאל בר-זהר "באשמת רצח" יוצא בימים אלה לאור בהוצאת מגל. בר-זהר, סופר, היסטוריון, ביוגרף וחבר כנסת לשעבר, מתוודה על אהבתו לרומנים היסטוריים ומשתדל להציג מדף ספרים שלא עושה רושם

אבל כשאתה חושב על זה קצת, ומעיף מבט על המדף שמאחוריך, אתה מקבל תמונה שונה לגמרי. אף אחד לא מבקש ממך להעביר כאן קורס בספרות העולם ולעשות רושם בידע שלך בספרות. אלא, פשוט, להעביר במוחך מעין מצגת-שקופיות ספונטאנית על הספרים שאתה מחזיק קרוב ואוהב לפתוח מחדש ולהתבשם מהם, ככה סתם.
ככה סתם, ובראש ובראשונה, אני מתמוגג מכתבי אלתרמן. כל הכתבים, מכל הסוגים, (למען האמת מן המחזות קצת פחות). אך שירי הילדים, והשירים הרומנטיים, ושירי הרחוב, ושירי הקרקס, ושירי ארץ-ישראל, וחרוזי הנחושת של "הטור השביעי", אתה קורא עוד ועוד ואינך יכול לרוות את צמאונך, וכשקצת מועדת הברך, אתה מתחזק, ידידי, מ"צילומים ישנים" או אוזר עוז מדברי האם ב"הנה תמו יום קרב וערבו" ושואב מוסר ואנושיות מ"על זאת" ומתלהב שוב מ"מגש הכסף" (טוב, מגש הכסף זה באמת לא חכמה). ואתה רואה איך האיש הזה היה אוצר של תבונה, ואמר לנו את המשפט החשוב ביותר בספרות העברית החדשה: "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו." תודה לנתן החכם.
וכל עוד אנו עוסקים בספרות ישראלית, איך אפשר שלא להתפעל שוב מהמסע אל תום האלף של א.ב. יהושע. רומן היסטורי מדהים, אשר נשען על מחקר מעמיק, שמתאר את המסע המופלא של אותה ספינה בה מגיע הסוחר הצפון אפריקאי, על נשותיו, לצרפת של סוף האלף הקודם. מהו הספר הזה? סיפור הרפתקאות, מסמך הסטורי, מחקר חברתי על ריבוי נשים (רבנו גרשום טרם הסעיר את העולם היהודי ב"חרם" שלו על כל מי שנושא יותר מאשה אחת), תאור מפורט של המנהגים והאורחות של אירופה, וצרפת במיוחד, באותם ימי חרדה וחוסר בטחון של סוף האלף. וכל זה מצטרף לסיפור מרתק יותר מכל מותחן – ועם זאת טעון בכישרון ספרותי מרהיב, המעלה את הקורא לפסגות. מישהו החליט לעשות מזה גם אופרה. תשכחו מהאופרה. הספר מספיק.
אני אוהב רומנים הסטוריים. לפני כעשר שנים הוענק בפאריס פרס גונקור היוקרתי לספר של פטריק רמבו "המערכה" (La Bataille). הספר מתאר קרב שכמעט נשכח, אחד מקרבות נפוליאון באירופה; זוהי המערכה על אסלינג באוסטריה. מה מיוחד דווקא במערכה נשכחת זו? היא מסמלת את הטבח הראשון בתולדות המלחמות המודרניות.
באסלינג נהרגו למעלה מ-40.000 איש ונפצעו קשה 11.000. זהו למעשה סיפור כשלונו הראשון של נפוליאון וגם סיפור על הציניות והאדישות של מנהיגים, שהקריבו ללא היסוס רבבות אנשים צעירים במלחמות-שווא ובקרבות חסרי תקוה. (אחר כך זה כבר נהפך למנהג שהגיע לשיאו במלחמת העולם הראשונה.) הספר, שמתאר את זוועות המלחמה, גם רוקם עלילה מרתקת לפני הקורא, בה משובצים סטנדהל, המרשלים לאן ומסנה, מרגלים ושחקניות, נסיכות וחיילים, וכמובן נפוליאון עצמו. הספר נחתם בתמונה מצמררת, כשבדרכו חזרה מן הקרב עובר נפוליאון לרגלי רמה עגומה וקודרת, ומישהו שואל: "מהו המקום הזה?" והתשובה, טעונה סמליות לעתיד, אומרת: "וואטרלו."
את הספר הזה קניתי בחנות בפאריס, ששם היה מונח, בין עשרות ספרים אחרים, ספר אחר שלא שמעתי דבר אודותיו. צילה של הרוח, מאת קרלוס רואיז צפון. השם מצא חן בעיני. כשקניתי אותו לא ידעתי דבר אודותיו. אך הוא כבש אותי בעלילתו האכזרית והמתפתלת, בילד הצומח בין דפיו ומפתח עם הספר, בתאורי ברצלונה שאחרי מלחמת האזרחים, ובדמיונו המרקיע של המחבר, שראוי לכל אותות ההוקרה ולו רק על המצאתו הגאונית: "בית הקברות לספרים נשכחים".
ואם בדמיון אנחנו עוסקים, איך אפשר להתעלם ממלכוד 22 של יוסף הלר, ספר אבסורדי, מטורף, שבו נושבות רוחותיהם של קפקא וירוסלב האשק (החייל האמיץ שוויק), של ראבלה ודיקנס ומיקי מאוס. הספר מהווה אנדרטה לטמטום של הביורוקראטיה הבא לידי ביטוי ביצירתו של מלכוד 22.
הלר מגולל בפני קוראיו את ההוויה ההזויה של חבורת טייסים אמריקאיים באיטליה בסוף מלחמת העולם השניה, והולם בקורא שוב ושוב בדיאלוגים ותאורים נשכניים, מלאי הומור שחור וקודר, המגיעים לשיאם כאשר חבורת הטייסים מפציצה במתכוון את בסיסם שלהם.

אבסורד מסוג אחר מתגלה בספר פחות ידוע, מלחמתו של צ'ארלי וילסון, שהפך גם לסרט הוליבודי מצליח. זהו ספר תעודי, המתאר כיצד חבר-קונגרס בלתי חשוב ובלתי ידוע בוואשינגטון הצליח להפוך את כל המדיניות האמריקאית באפגניסטאן, ולהזרים מאות מיליוני דולרים ללוחמי ה"מוג'הידין" שנלחמו נגד הפולשים הסוביטיים בשנות השמונים. צ'ארלי וילסון הצליח במלחמתו הפרטית; בעזרת כמויות הנשק העצומות שידע להזרים למורדים האפגניים, הביא לגירוש הסובייטים.
אך דווקא אותם מורדים, על מנהיגיהם, שטופחו באהבה כה רבה בידי צ'ארלי וילסון ובעקבותיו על ידי כל הממסד האמריקאי – הפנו אחר כך את נשקם נגד האמריקאים, והקימו את הטאליבאן שנלחם בהם בשנאה ללא גבול. כך, שוב פעם, ירתה ארצות הברית לעצמה ברגל, בתמימות ובחוסר הבנה טוטאלי של מה שמתרחש מעבר לגבולה.
הסובייטים, והמלחמה הקרה, חוזרים אלי שוב ושוב בספריו של ג'והן לה קארה, בעיקר בטרילוגיה המדהימה המרגל שחזר מן הכפור, החפרפרת ו-כל אנשי סמיילי. לה קארה הכניס מימד חדש במותחני הריגול והפך אותם לספרות מן המדרגה הראשונה, אשר טוותה עלילה מתוחכמת וריאליסטית, דמויות מרתקות (ובראשן ג'ורג' סמיילי, איש שירות הריגול הבריטי) וניתוח מפוכח של החברה הבריטית, המנהלת את המלחמה הקרה מול הסובייטים.
ספריו של לה קארה היו עליית מדרגה מסיפורי ההרפתקאות המשעשעים של ג'יימס בונד, והקורא חש, בפעם הראשונה, שהוא חודר עמוק לתוך אותו עולם עכור, עגמומי של הריגול, וזוכה להכיר את עולמם הפנימי
לה קארה תיאר את המלחמה הקרה, אך כמי שהתעניין עמוקות בתולדות ברית המועצות, לא מצאתי ספר טוב יותר מאשר ספרו של סימון סבאג מונטיפיורה, סטאלין, חצרו של הצאר האדום. הסופר היהודי-בריטי הצליח להגיע לתיקי הק.ג.ב. על סטאלין ומביא לנו מידע בלתי רגיל. מספרו מצטיירת דמות מצמררת של סטאלין: אדם מקסים, כריזמטי, הכובש את כל הפוגש אותו בקסמו ובחוש ההומור שלו, אינטלקטואל שבלע כמויות אדירות של ספרים, חובב אמנות ותרבות.
אותו איש נחמד ומקסים היה יכול להפוך בן-רגע למפלצת נוראה, וללא ניד עפעף חיסל מאות אלפים ומיליונים, כולל גם את חבריו הקרובים ביותר שחיו סביבו תוך פחד מתמיד. מעניין מה היו אומרים אנשי מפ"ם ו"השומר הצעיר" על גיבורם הנערץ "סטאלין שמש העמים" לו קראו את הספר המדהים הזה.