אהד פישוף נושא הגיבנת
אהד פישוף עומד שוב מול מיקרופון וצורח. מילים. בעברית, ואלה חדשות מצוינות. אבל אל תעזו לומר שהוא חזר להיות מוזיקאי, כי אלה בדיוק התיוגים והציפיות שגרמו לו לברוח מכאן לעשור. מצד שני, זה הפחד שלו מפני התיוגים שהפך אותו לעוף מוזר
אני עומד מול הדבר הזה, שניים-שלושה מטרים גג, בסוף הבית השלישי של השיר "ושלנו", ומרגיש משהו משונה באזור החזה. אולי רשרוש. אולי התקף לב קטן. אולי עולל בן 37 שצווח-משווע לאוכל, מים, חום, מין ומחסה שגורם לי לייצר בשבילו חלב. חלב אב.
היום הוא יום רביעי, 24 בספטמבר, והאפלולית הכבדה משכיחה שבחוץ אפילו לא חמש וחצי. אנחנו בתחילת התצוגה המקדימה של אירועי ה"ART TLV", באתר רפאים שהיה פעם בר הבלקוני בנחלת בנימין, אנשים שמקובצים במתחם הרב תחומי שאצר הפישוף. לפרויקט שלו קוראים "MEMO", ויש פה חשמל שמוזרם היישר לוורידים מעבודות סטטיות ומהווידאו הנע של נועה צוק, זוגתו של פישוף.
אבל מה שמאיים לחרוך נתיכים ולהתיך הכול בפנים אלה ההופעות החיות: אחת קצרה של אורי קצנשטיין, שישב תלוי על מדף גבוה בפינה ושר גבוה עוד יותר, בנוסח אנתוני של הג'ונסונס; אורי ליכטיק, שהתופים שלו התחרעו על עור התוף במשך כמעט עשר דקות ועדיין דופקים בראש; וכמובן: "בני המה", בבכורה על הבמה.
ישי ("אוש") אדר הארוך מאחור, מוגבה, אמון על הלפטופים וההקשות והעניינים, ומלפנים: פישוף, פרוקטולוג של הנפש. פרפורמר פנומנלי, נוטף פאתוס, רווי תוכחה, רעב, בוער, שואג ומיילל, מתנה אהבים למגפון צעצוע עם אורות אדומים, נכנס בחסות החשיכה אל מתחת לעור, מטווח את המוח במטחי מילים מטמטמים, מתווך עם מקומות קמאיים, עם התחושות הכי שורשיות בחוויה האנושית המייאשת.
בסך הכול, לא עניין שנמשך יותר מחצי שעה. חמישה שירים שנכנסים ומסרבים לצאת. הופעה שמתחילה כמעט ללא תנועה ואור עם המילה "ויהי", ומסתיימת בתוהו ובוהו, צמצום אישונים, ואדר ופישוף שמתפרקים פיזית ומוזיקלית בקול גדול.
מבקרי הופעות במשרה מלאה אוהבים לכנות את הצלילים הללו "מפלים של רעש" וכל מיני קלישאות. לי זה מרגיש בעיקר כמו גמירה באוזן. ואפילו ששני השירים האחרונים לא ממש משיגים את אותו מתח גבוה שנרשם בהתחלה, הסיבה טובה: השלישי בתור הוא גרסה חדשה ל"האלוהים שלי עייף". גרסה אלקטרונית ברוח ההתגלות כולה, אבל מפעימה לא פחות מההיא של פעם - כשמאחורי פישוף עמדה להקת "נושאי המגבעת" המיתולוגית בהרכב מלא-אולי אפילו יותר. הלחלוחית בעין אמרה שיותר.
שישי בצהריים, מסעדה איטלקית במרכז תל אביב. זאת הפעם הראשונה בעצם שאני ופישוף מדברים. אפשר לקרוא לזה פנים אל פנים, אם כי הוא די ממעט להביט בי בעיניים הכחולות, הגדולות והאינטנסיביות שלו, מה שאני מפרש כעצבנות שלא קשורה אליי אישית. פעם ראשונה, על אף שיש בינינו סוללה מכובדת מספיק של מכרים משותפים, ואחרי מספר פעמים לא מבוטל שהופיע אצלי בביקורות.
"תראה", הוא מטיח בקוצר רוח, "אני אגיד את זה בצורה מאוד פשוטה. לרוב, כשמראיינים אותי עיתונאי מוזיקה אין להם שום סקרנות. אני לא מדבר על איזו השכלה או הבנה, אלא על סקרנות פשוטה לגבי שאר העיסוקים שלי. כל האופק שלהם מצטמצם לשאלה: 'אז מתי יהיה האיחוד של נושאי המגבעת?', וזה מאוד משעמם אותי. אין לי סבלנות לזה. פשוט אין לי. שוב, אני לא רוצה להכפיש ציבור שלם, אבל לפעמים עיתונאי מוזיקה נוטים לצרות אופקים ולשמרנות".
למי שפספס, להלן תקציר האירועים: בתחילת שנות ה-90, אחרי אלבום בודד וסופר מדובר, תלה פישוף את המגבעת - הרכב שכלל את אדם הורוביץ (שהחליף את אדר כשהלה התגייס), אלון כהן, תמיר אלברט ורם אוריון. עם הפירוק, העיתונות מיהרה להספיד את הכותב המחונן
משם זה רק הלך והידרדר: פישוף עזב- ברח, יותר נכון- ללונדון, לעשור, שבמהלכו החל להתמקצע ולהתמקד במחול. אלא שהנפשות הטהורות בארץ הקודש לא יכלו להניח לו. מאחוריו נותר שובל שלם של עיתונאי רוק מריירים, מעריצים שרופים מפויחים והכי גרוע: השילוב הרעלני של השניים. הם ראו בפישוף את שבתאי צבי של הסצנה האלטרנטיבית, הבוגד האולטימטיבי, והפכו את הקינה עליו לריטואל תקשורתי שנתי, עורג אבל הורג, מפרגן אך נבזי ("התחושה הייתה שננטשתי ואפילו לא קיבלתי מכתב פרידה... כמו במקרה של התאבדות, אני הרגשתי כמו האדם שנשאר מאחור עם סימני שאלה מציקים...רציתי לתפוס את פישוף, לדרוש ממנו את מה שחשבתי שמגיע לי", כתבה דנה קסלר בתרבות מעריב בספטמבר 1998).
אתה מבין שנוצר כאן מהלך אבסורדי. דווקא עכשיו, כשאתה שוב במגבעת של זמר, כמו שהם ביקשו לראות אותך, דווקא עכשיו החלטת שיראיין אותך מישהו שכותב בעיקר על אמנות פלסטית.
"כן, אבל זה בדיוק העניין. מי שבאמת מתעניין במוזיקה ואוהב אותה, יבוא אליה ממילא. מי שעסוקים בלהג ובתדמיות, בלכתוב איזו היסטוריה בקלישאות, גם ככה לא כל כך מקשיבים. הם יותר קוראים או כותבים, מתעסקים במשהו שכבר לא קשור אלינו כיוצרים. לעומתם, יש כאלה שבאים לתערוכות, באים למחול שאני מעורב בו, באים להופעות".
אתה בעצם התממשות הפנטזיה של כל יוצר, ומאידך גם התגלמות הפחד הכי עמוק שלו. כלומר, יצרת גולם. צריך המון משאבים כדי להכניע דבר כזה, עיתונאים שמספידים לך את הקריירה בגיל 21.
"זה שלא חייתי כאן עשור עזר מאוד. אבל בתכלס זה גם לא כל כך משנה, התבניות האלה. הרעיונות, התשוקה, המפגשים, הגילויים, אלה הדברים שמהם מורכבים החיים היצירתיים. השאר הוא במין מאה דרגות מתחת. ואתה יודע, הרבה פעמים אתה פשוט יכול להרחיק את עצמך מזה. אנשים משליכים עליך ובונים סביבך ואתה בכלל כבר לא שם".
אז איפה אתה היום? מה הם "בני המה" מבחינתך?
"הם קודם כול המרכיבים הפשוטים ביותר. אלה שירי פופ אלקטרוניים רועשים, משהו כזה, ובעברית, שזה גם חלק מהעניין. אלה העובדות היבשות".
בוא נרטיב אותן קצת. איפה "בני המה" באבולוציה שלך כיוצר? זה נכון שזיהיתי שם סוג של פיוס עם העבר? כלומר, בצעקות שפלטת שם היה משהו אחר. אלה לא היו זעקות שבר, אלא צרחות שלם.
"זה מעניין, ואני מניח שזה נכון. כן, אנחנו פשוט מאוד שלמים עם הפרויקט, בינתיים הוא בדיוק מה שאנחנו רוצים. מבחינתי זאת אפיזודה מאוד מוצלחת כי אני חושב שאני מתחיל לאחד את כל המרכיבים השונים של החזון שלי. החזון האמנותי. המקום שבו מוזיקה וסאונד וחלל ומיצב וכו', כל סוגי המדיה השונים שאני מתעסק בהם, פתאום מתחילים להפוך לחוויה טוטאלית, לדבר שלם.
זה המקום שאני מרגיש בו טוב. 'MEMO' היה ההזדמנות לעשות דבר כזה, וגם התהליך עם המעורבים בו היה מדהים. זה פרויקט עם המון רמות של שיתופי פעולה. משיתוף פעולה לגמרי סימביוטי עם מישהו שאתה שותף וחבר שלו מהילדות כמו אוש, דרך אורי (קצנשטיין) שאנחנו משתפים המון שנים פעולה, ועד לאנשים שהזמנתי ושזאת הפגישה המקצועית הראשונה שלנו. בעיניי זה אחד הדברים הכי משמעותיים לתוצאה, וזה מה שנשאר איתך אחר כך".
ומה יישאר פיזית? טכנית, אנחנו מדברים על 12 הופעות. מה יראו מכל זה כשהריאיון יתפרסם?
"אחרי הסבב הזה 'MEMO' ייפתח מחדש כתערוכה, עם איזשהו אינסטליישן על הבמה, שארית כזו של משהו שקשור ל'בני המה', ויהיו עוד שתי עבודות של סיגלית לנדאו. חוץ מזה, קשה לי להתחייב, הדברים מאוד נזילים".
ולאן ההרכב ממשיך?
"אה... אין דברים מתוכננים כרגע. הרעיון היה להתחיל. אני לא אוהב השקות חגיגיות ופרמיירות גדולות. טוב, לא יודע אם לא אוהב, אבל לפחות ל'בני המה' מאוד לא רצינו שהדבר הזה ייוולד בצורה כזאת. בינתיים הוצאנו רק קטע אחד לאוסף שערכתי ל' סטודיו' (גיליון שבו פישוף היה עורך אורח), אבל כרגע אנחנו לא כל כך חושבים בכיוון. בשלב מסוים יהיה אלבום, אבל אני כבר לא יודע מה זה אלבום בימינו. אם זה בכלל קיים. כרגע אנחנו רוצים להמשיך להופיע, יש לנו חומרים לערב שלם. השירים קיימים, פשוט צריך להכין אותם. הדבר הבא יהיה להאריך להופעה שלמה ולהופיע, להופיע עוד".
מאיפה הביטחון שזה יקרה? מי שעוקב אחריך אמור לדעת שבכל רגע אתה עלול לפרק את החבילה.
"עזוב אותך. לפרק את החבילה? וואלה? לא חושב. או-קיי, נטייה להתפזר זה משהו שקיים אצלי באישיות. אבל המקרה של 'בני המה' הוא אחר. השורשים של זה עמוקים. זה חיבור כל כך משמעותי ועמוק, שאני רואה אותו ממשיך הרבה זמן. ויש לי הרבה ניסיון בזה, אני יודע לזהות מתי משהו יחזיק ומתי לא. יש בנו משהו שלגמרי מאפשר לי להיות אני, ועונה על איזה צורך, איזה חלק בי, אפילו אם אותו צורך הוא רק לעמוד על הבמה ולצעוק".
אגב, יש לך הסבר למה הם כבר לא צועקים, הזמרים שלנו? נראה שהיום כולם גונחים, נושפים, מתנשפים, שרים מהתחת ולא מהאשכים.
"אמרת 'הזמרים שלנו'. אתה באמת מרגיש ככה, שזה שלך, שלנו?".
אין לי בעלות עליהם, אבל כן, הם חלק מהתרבות שלי, מהנוף הכללי שלה לפחות.
"שמע, אני כל כך לא חלק מהעולם הזה. זה לא העולם שלי ואף פעם לא היה. דברים קורים במקומות אחרים. יש סוגים אחרים של התרחשויות. כל הזמרים-זמרות של המיינסטרים, הפס ייצור הזה, כבר כל כך לא רלוונטי לשום דבר. מילא מבחינה תרבותית, אבל אפילו כלכלית זה כבר לא מעוגן בשום מציאות.
לא יודע, זה עולם מאוד שונה. אנחנו עב"מים במובן המקומי, ואני מאמין שנמצא את הדרך שלנו, נמציא אותה תוך כדי התקדמות. והלוואי שהיינו יכולים להריץ משהו כמו 'MEMO' פעמיים בשבוע במשך שנה. אני לא צריך יותר מזה. אני מניח שנופיע גם בתנאים אחרים, וזה בסדר, אני מאמין שזה יעבוד. כי בסופו של דבר אנחנו פרפורמנס. זה מה שתמיד עשיתי, הופעות זה הדבר הכי...זה להיות בתיאטרון מבחינתי".
שם בעצם התחלת.
"נכון. הרי המגבעת נפגשו במגמה לתיאטרון של תיכון לאמנויות. וכן, זה תמיד נמצא בכל העיסוקים שלי. כיוצר מחול או כפרפורמנס או כמוזיקאי, או כמי שעושה הרבה פסקולים למחול, שזה אחד העיסוקים המרכזיים שלי. אני כבר 20 שנה מבלה בתיאטראות חשוכים. וזהו, שבמוזיקה אין לך הרבה הזדמנויות ליצור תמונה כל כך מדויקת. הבמה, התאורה, האווירה".
דווקא הייתי רוצה לדבר איתך קצת על מילים, אתה בעניין?
"אפשר. קשה. קשה, אבל אפשר לנסות".
היה לך משבר אמון בהן?
"לא באמת. לא. בסך הכול יש לי מחברות שאני תמיד מסתובב איתן. הן בעצם הדבר היחיד שאני אוסף בחיים. אני מוצא את עצמי חוזר אליהן כי יש שם הרבה רעיונות לעבודות, כל מיני דברים שמשמשים אותי. ובמחברות האלה אף פעם לא הפסקתי לכתוב טקסטים. אז לא, אני לא יכול להגיד שזה היה משבר אמון. גם קצת מלאכותי לעשות את ההפרדות האלה של גופניות לעומת מילוליות. אנחנו בסופו של דבר יותר מורכבים מזה".
אפרופו איסוף, אתה חושב לפעמים מה תותיר אחריך?
"לא, אני עוד לא שם, ממש לא. לא במובן של מה יישאר בהיסטוריה, זה ממש לא מעסיק אותי. אבל כן יש מחשבות על איזה הדהוד העבודה משאירה. על זה אני חושב הרבה. ושירים זה דבר מדהים בהקשר הזה. הם קיימים משחר ההיסטוריה, ואחת התאוריות היא שאנשים שרו קודם כול כדי לזכור. עוד לפני שהיה כתב, זאת הייתה הדרך של תרבויות לשנן את המורשת, ההיסטוריה והערכים. ויש משהו בפורמט הזה, קול אנושי ומנגינה, שיודע להפוך ולקבל צורה ולהיות כמו בלופרינט של הרגע והמקום שבו נוצר. וזה כמובן קשור בזיכרון גם בעוד מובנים. הרי רוב הזמן שאנחנו מבלים עם מוזיקה, זה לאו דווקא הזמן שיושבים ומקשיבים לה, זה הזמן שהיא מזדמזמת בראש, חוזרת ומתנגנת שוב ושוב בזיכרון".
"מהבחינה הזאת, שירים מרתקים אותי כי הם נצחיים. שיר ערמומי מסתנן אליך, הוא ויראלי, מתמקם, חודר. כל אחד מכיר את התחושה ששיר שהוא שונא נתקע במוח ואי אפשר להוציא אותו. שירים הם כמו הנעצים האדומים ששמים על מפה והם נקודות ציון בחיים שלך. גם ב'MEMO' יש משהו שקשור בזמן ובזיכרון. אבל העניין הוא החיבור בין המרכיבים. אני לא אוהב שמנתקים בין הטקסטים למוזיקה, למרות שזה מה שמבקרים מרבים לעשות. גם בביקורות שהיו על הרכב אחר שלי, הפה והטלפיים. ואני אוהב מילים, מתעסק איתן, אבל טקסטים הם בעצם הזדמנות לשיר. לכן, מצד אחד, טקסטים נורא חשובים, מצד שני הם בכלל לא. הם חשובים כמו כוריאוגרפיה. אתה לא הולך לראות כוריאוגרפיה, אתה הולך לראות ריקוד".
תגיד, איך זה שלא ראיתי אותך לא בתערוכת שנות ה-90 במוזיאון הרצליה ולא בזאת של האלפיים במוזיאון ישראל?
"מי אני בכלל? אני לא חלק מהרצף הזה או מההיסטוריה הזאת".
אני חייב לחלוק עליך.
"אבל זה קשור ליכולת שלך לראייה רחבה, לזהות דברים ולא לעשות את ההפרדות בין העיסוקים שלי. בתחום המגודר של אמנות פלסטית, אני לא באמת בתוך הרצף".
בוא נדבר על עולם האמנות. איך אתה תופס את המרחב הזה?
"תראה, אלה הכללות רחבות. בסך הכול אנחנו מדברים על משהו נורא נורא אבסטרקטי. אתה יודע, מה זה עולם האמנות? יש הרבה עולמות והכול מורכב מאנשים, חללים. במובן הרחב ביותר, מהחוויה שלי, הוא עולם פלורליסטי שבאופן מסורתי מאפשר ומקבל יותר מאחרים שהם יחסית ממודרים ושמרניים. העובדה שאני מין מולטימדיה או היבריד כזה, שעושה גם זה וגם זה, מתקבלת בקלות ובטבעיות יותר בעולם האמנות מאשר בעולמות אחרים".
"הדברים שאני רוצה לעשות בעבודות, האופן שבו אני חושב וחווה ומדמיין הוא גם במוזיקה וגם בריקוד וגם באמנות. הוא כל הדברים האלה וזה מצב מאוד טבעי בשבילי להיות בו. ועדיין, לפעמים אני מרגיש כמו הבדרן של אירוע האמנות. זאת אומרת, זה שמשעשע, מספק את האקשן הבידורי של הערב. אני לא באמת יודע עד כמה אנשים קולטים את הדבר שיצרתי. וזה משהו שתמיד היה, אגב. גם עם מה שאני ואוש עושים. תמיד היינו פופיים מדי בשביל האוונגרדיסטים ומדי מוזרים בשביל הפופיסטים. אני איפשהו במקומות האלה שהם בין העולמות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם