אמנות שמרכיביה צפויים: על התערוכה של בועז ארד
בניגוד לתערוכות קודמות, בתערוכה הנוכחית של בועז ארד, שמוצגת בימים אלה בגלריה רוזנפלד בתל אביב, נדמה שהכל קל מדי. ארד רוכב בשאננות על כנפי ההצלחה ונותן טעימה מכל מה שאמן יכול להציע - מיצב, וידאו, ציור ופיסול וגם התייחסות לתולדות האמנות ולפסיכולוגיה. סוג של פרובוקציה? אולי פשוט בדיחה
למעשה, במשך הרבה שנים לבועז ארד בכלל לא היה קל לעשות אמנות. האופן שבו התנהלה הקריירה שלו עשוי ללמד משהו על קריירות בעולם האמנות: הוא התחיל את דרכו כצייר שלא זכה להכרה. אחר כך הלך ללמוד בסמינר החדש לאוצרות ותיאוריה בקמרה אובסקורה, וזכור לי שאמר פעם בראיון שהלימודים בקמרה היו נקודת המפנה מבחינתו. הוא למד, והבין. ואז הוא חזר לעולם האמנות כאמן וידאו. והפעם הצליח.
בצדק, לטעמי: הוא יצר עבודות וידאו קצרות, שנונות, מצחיקות ומפתיעות, שעשו שימוש נכון במדיום, היה בהם שילוב מדויק בין רעיון לבין אופן התגלמותו בווידאו. ארד עצמו הופיע בכל העבודות, בוטה וחושפני. העבודות נגעו בטווח עניינים שווה לכל נפש וגם לדוברי השיח: זהות, יהדות, אשכנזים-מזרחיים, זוהר ארגוב וגפילטע פיש, דיבור ודיבוב, אישי ופוליטי. והקלף המנצח: היטלר. והכל בצילום פשוט, ביתי, ישיר ואישי. בהמשך זה גם הוכיח את עצמו מצוין בתערוכות קבוצתיות בחו”ל – אמן ישראלי עושה צחוק מהיטלר, מאשכנזיות, מיישיר מבט לאיזורים אסורים.
בדיעבד אני רואה שהתערוכה הגדולה במרכז לאמנות עכשווית בקלישר בשנה שעברה (”ווזווז”) הייתה אות אזהרה ראשון, אם כי לפני שנה עוד הייתי מסונוורת מחיבתי לעבודות הוידאו. ומחיבתי לבועז ארד, האמן והאדם. העברתי לעצמי בסלחנות את בובת היטלר השרועה על הרצפה כמו שטיח (”החדר של צייד הנאצים”), ואת ציורי צלב הקרס כמופשט גיאומטרי. תחכום בהפוך על הפוך, כך זה נראה.
ובאשר לציור – מופשט גיאומטרי בכל זאת מתעתע ביתר קלות מאשר ציור פיגורטיבי… שהוא הבטן הרכה של האמנות, המקום הכי חשוף. בתערוכה ברוזנפלד – שעיקרה ציורים פיגורטיביים - התרסק משהו בצופה שבי. פתאום הכל נראה קל מדי, רוכב בשאננות רבה מדי על גלי ההצלחה. ובמילים אחרות: לא כל אחד יכול לשייט בוירטואוזיות בין וידאו, ציור, פיסול, מיצב.
הציור של ארד הוא שילוב של מעין קוביזם רך ואקספרסיוניזם. יש אומרים שאין עכשיו מותר ואסור בציור, שכל ציור יירצה. אומרים שהכל אפשרי אם רק מציגים את זה בהקשר הנכון, וגם ציור לא טוב נהנה מן ההפקר, בין השאר בחסות הלגיטימציה שמעניקה אסכולת לייפציג לציור פיגורטיבי, באשר הוא.
אם ניאו ראוך עושה מה שהוא עושה, וכריסטוף רוקהברלה, או אפילו TAL R וכל האחרים, עושים ומצליחים, אפשר כנראה לעשות ציור פיגורטיבי ככל העולה על הדעת, בלי לעשות חשבון לאף אחד ולשום דבר. (הבהרה: ראוך, TAL R ורוקהברלה יודעים מה הם עושים, זה ברור, ויש להם כשרון טבעי לציור, גם זה ברור).
ובעצם, שאלה שמגיע לה מקום מחוץ לסוגריים: איך זה ברור? מה הראיות? האם אפשר להסביר מה בציור של האמנים שהזכרתי מכיל עוצמה ציורית, ובאיזה אופן הציורים המוצגים עכשיו ברוזנפלד מסורבלים, חסרי חן ונטולי כריזמה ציורית? לרגעים נדמה שכל אלה הם עניינים ניתנים להסבר. אם כי, כמובן – מיד יצוצו הסניגורים אשר יטענו שמה שבעיני עילג הוא בעצם מכוון, ואולי זה בכלל פארודי, או אודות ציור רע. ובעצם זה הטוב החדש.
מה שאמור לתמוך בציורים, אם לא ממש להציל אותם, אלה התכנים. אלא שהתכנים הפעם שחוקים ומתישים, ומושכים את הציור עמוק יותר למטה. הטקסט הנילווה לתערוכה לא עוזר אף הוא: קלישאות במקום רעיונות. דיוקנאות גדולים של פרויד, רפי לביא, ון גוך ועגנון מייצגים אבות תרבות גבריים, בטקסט מדובר על הנוכחות העקיפה והטפילית של ארד בציורים, בין השאר דרך דמות הכלב שלו (חובש כיפה סרוגה).
באחד הציורים ון גוך ופרויד משחקים קלפים לפי ציור של סזאן, בציור אחר מתואר רפי לביא, בטנו כאבר מין נשי, ומתוכה בוקע זוג רגליים (לידה, לביא כאבא-אמא, נכתב על זה כבר לא מעט), בציור אחר גבר בן דמותו של ארד אוכל ציפור שחוטה. אווירה שמזכירה את הציור הרע של שנות השמונים - מיתולוגי, נרטיבי, ציטוטים ישירים מתולדות האמנות.
בנפרד, בקומת הכניסה, תלוי דיוקן קטן על פי דיוקן אשתו של ג’ף וול כפי שצולמה ב- Picture
ג’ף וול נוכח בעבודות הוידאו של ארד לא אחת בעבר, ותמיד באופן מעניין (דיבור מהבטן, דיבור בקול לא-לו, יחס בין מספר למסופר, בימוי של סצנות שנראות לא מבוימות), אבל הציור הקטן שכאן דל מדי וקל מדי כדי לנהל דרכו דיאלוג בעל משמעות עם הצילום ההגותי של וול, ועם הרפרנטים שלו ל”בר בפולי ברז’ר” של מאנה.
בכלל, הלקח מהתערוכה הוא, כאמור, שלא בקלות אפשר להתנייד בין מדיומים, ולא כל תנועה בתוך תולדות האמנות מייצרת אוטומטית רבדים של עומק. מה שעובד בוידאו - הברקה, רעיון בודד מצחיק - לא בהכרח עובד בפיסול או בציור. אלה מתנהגים אחרים, דורשים דקויות מסוג אחר.
בכניסה לגלריה עומד פסל ורדרד בדמותו של בועז ארד, על כתפו תוכי. אפילו להגיד את המשפט המתבקש - “פרפרזה על “נמרוד” של דנציגר“, או “פרודיה”, או “מחווה ל”נמרוד” - נשמע לי מביך. כמה מחוות אירוניות ומנפצות מיתוסים על נמרוד עוד נראה, ומה אומרת הפרודיה המסוימת הזאת, מלבד היותה בדיחה ויזואלית שאמורה להצחיק. מצחיק? אותי זה לא מצחיק. פסל דמוי בובה, מזכיר את פסלי הבובות של אורי קצנשטיין בדמות עצמו, ואת הבובות של זויה צ’רקסקי, על מה ולמה?
לא מצחיק כי אם מדכדך. אני חושבת על דושאן, אבי אבות ההצחקה באמנות, על משחקי המילים והגגים הויזואליים שלו, והררי הטקסטים שנכתבו עליהם, ושואלת: איפה טעינו? איך קרה שמורשת דושאן הובילה לאמנות של מופעי סטנד אפ. מהן האיטריות של זויה צ’רקסקי, הדבוקות על קירות רוזנפלד (באפריל השנה), אם לא סוג של מופע סטנד אפ ויזואלי? הברקות שנועדו להחזיק בדיחה אבל מתפתחות לתערוכה שלמה. מדכדך לחשוב על תפקידה המפוקפק של האמנות המושגית בשיבוש הגבולות בין בדיחה לאמנות.
שנים אני הודפת טענות של המטילים ספק באמנות המושגית ומטילים בה את האשם על כל מה שסתמי או שרלטני באמנות, חשוב לי תמיד להדגיש את ההפרדה בין שרלטנות לבין מהלכים רציניים של עולם האמנות. אלא שהגבולות הרבה פחות ברורים ממה שהייתי רוצה להאמין. לפעמים נדמה שהאנשים המוכשרים וחדי התפישה שפועלים היום בעולם האמנות, מבינים מהר מאוד איך זה עובד, ומכאן קצרה הדרך לייצר אמנות העונה על דרישות תקן מסוימות: שנינות, קריצה למביני עניין, תחכום אינטלקטואלי (אמיתי או מדומה), הסתמכות על הוגה דעות צרפתי זה או אחר. הברקה, רעיון אחד מצחיק, זה מספיק. לא יכול להיות שלכאן הובילו אותנו דושאן, וורהול, מרסל ברוטהארס, ג’ון בלדסארי.
בקומה התחתונה ברוזנפלד (”המרחב הקריפטי של הקומה התחתונה”, כלשון הטקסט) מוצגת עבודת הוידאו I Hitler, דומה עד מאוד לעבודות וידאו קודמות של ארד על היטלר, לא ברור למה היה נחוץ להציג אותה. כמה עוד אפשר לסחוט את הפרובוקציה/זוועה/טלטלה ממראהו של ארד עוטה מסכת היטלר, ונואם נאום שלו בגרמנית.
אפשר לדבר על אובססיה ביחס להיטלר, אבל אפשר גם להודות שכיצירת אמנות העניין מוצה. אחרי שראינו את העבודות הקודמות של ארד, וגם עבודות של רועי רוזן, וגם של תמי בן תור, כולן היטלר והאובססיה סביבו, להגיד שוב היטלר היטלר זה כמו להגיד מילים גסות כדי להביך את הגדולים.
ואפילוג מטיף בשער וטרחני לסיום: לא כל רעיון משעשע הופך לעבודת אמנות מוצלחת. ויש דבר כזה ציור לא טוב. ויש מצב שבו נמאס מתכנים מסוימים. לא כל בובה היא פסל מעניין, ולא כל ציטוט הוא מתוחכם, ולא כל טקסט המכיל את מילות הז’רגון הנכונות יכול לזרות חול בעיניים. לא יכול להיות שכל כך קל לעשות אמנות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם