"זהו-זה" הקדימה את זמנה
הסיפור מאחורי זהו-זה הפתיע לטובה, כי במקום דבק נוסטלגי קיבלנו מבט עומק וגם כמה תובנות על השיקולים שמאחורי הפורמט שנזנח והפורמט שהגיע בעקבותיו. וגם: איך הפסידו המאמות בקרב הסכינים נגד סטפן ואיך זכו הצופים בפרסומת מתמשכת ל"אסם"
ולא אחרת הסיפור מאחורי זהו-זה, ערוץ הוט בידור ישראלי
כל עיסוק ב"זהו זה", או בטלוויזיה הלימודית של פעם, גולש מהר מאוד למחוזות הנוסטלגיה הדביקה, הריקנית. הנה, פעם ידעו לעשות טלוויזיה, לא כמו הג'אנק הזה שבו מאכילים אותנו היום. איזה כיף היה להיות ילד של שנות ה- 70. איפה הימים, איפה, וכו' וכו'.
אפילו לא צריך לציין תאריך עגול כלשהו: כשאין משהו מיוחד לומר או לשדר, די במילות המפתח "חביתוש", "'קישקשתא" או "יאצק" כדי לסחוט מאיתנו את תגובות הבטן הכמעט לא רצוניות האלה. איפה הימים, איפה, אנחנו אמורים להיאנח, ולצפות בשקיקה ב"אח הגדול" כאילו כלום.
אבל שני החלקים של "הסיפור מאחורי זהו-זה", ששודרו במוצ"ש ושלשום, הפתיעו לטובה משום שחרגו ממעט מהנהי הרגיל על אובדן הילדות התמימה של פעם. לראשונה, הובאו בהם גם קולות של האנשים שעמדו מאחורי התוכנית, וגם קטעים מהתקופות הקדומות, הזכורות פחות.
צפייה בקטעים מתוך התוכניות הראשונות מפתיעה: דווקא הפורמט שנזנח אחרי שתי עונות בערך, נראה מודרני ונועז להפליא. השיחות המשוחררות שניהלו מוני, בר-אבא ודליק ווליניץ הצעירים
אפילו למי שנחשב לאבי השיטה, MTV, לקח עוד 15 שנה בערך כדי להגיע למשהו דומה. והשיחות עם הוגי הפורמט (הזפזופ התזזיתי ביניהם מיותר: היה ראוי לערוך את התוכנית ביד עדינה יותר, תיעודית יותר) מעלות שהכל היה מתוכנן. נדמה שמזמן לא יכולנו לומר, בלי מסך של דמעות שליש נוסטלגיות, שפעם ידעו לעשות טלוויזיה וגו'. ואיפה הימים.
מהחלק חלק השני של "הסיפור מאחורי", שעסק בתקופת המערכונים, שנותיה הגדולות ביותר של "זהו-זה", ואחר כך הדעיכה וההורדה מהמסך, ראוי להזכיר דברים שאמר אבי קושניר. במעבר ל"תוכנית בערוץ 2", הסביר קושניר, החליטו מי שהחליטו שצריך להשתנות, להכניס יותר ממה שנתפס כחומרי ערוץ-2 יותר ראיונות, יותר יחסי ציבור לאמנים. וזה לא הלך.
לקח בערך עשר שנים, המשיך קושניר, עד שנזכרו שבערוץ 2 יש מקום לתוכנית שבנויה רק ממערכונים שמשלבים בידור וסאטירה, "ארץ נהדרת" שמה.
סטפן מפרסם קרב סכינים: המשימה, ערוץ 10
התוכנית הראשונה של מותג המשנה של "קרב סכינים", שבו נשלחים השף סטפן ועמיתיו לבשל ולהתחרות בכל מיני מקומות ברחבי הארץ, ממש מתחננת להסתלבטות תפלה מהסוג העדתי. סטפן ושות' נסעו לשדרות, שם התחרו בשלוש בשלניות ביתיות ממוצא מרוקאי.
מתבקש מאליו להתחכם פה על חשבון הצירוף הבעייתי של סכינים, מרוקאים, וקרב שבו יש מפסידים (כן, הן הפסידו. לא ברור איך זה לא נגמר ב"דפקו אותנו רק כי אנחנו מרוקאיות"). ועוד מתבקש, לדבר על כך שיש המון חוסר הגינות, וגם ביזוי של הפורמט המקורי, בכך שהמטבח העילאי מעומת עם המטבח העממי-ביתי.
אך למרות הפיתוי, ולמרות החן שבו סטפן התמודד עם הסיטואציה, אני משאיר את הדברים האלה בצד. כי "קרב סכינים" של אמש היתה בעלת ערך של פמפלט פרסומי שנושר מעיתוני סוף השבוע. זו היתה פרסומת לגמרי לא מוסווית ל"אסם", ולאירוע שהיא עורכת בשדרות.
שמענו סיפורים על המצאת הפתיתים על ידי "אסם". ביקרנו במפעל. המוצר הנבחר היה, איך לא, פתיתים של "אסם". ואפילו הודעות החסות ביציאה לפרסומות היו של - לא תנחשו - "אסם". אפילו לא אכפת לי אם זה עומד או לא בכללים של הרשות השנייה. אין, ולא אמור להיות לנו חשק לצפות בפרסומת מתמשכת, שבין לבין מופסקת בשביל פרסומות אחרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
