ראשי » תרבות » ספרות » מדף הספרים

מדף הספרים של ציפי גון-גרוס

ציפי גון גרוס היא פסיכולוגית, סופרת, עורכת ומגישת התוכנית "ספרים רבותיי ספרים" בגלי צה"ל. ספרה ה-12 "אף פעם לא מלכה" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער לשנת 2007. . גון-גרוס מספרת על אהבותיה הספרותיות: מאלתרמן ועד מירה מגן

ציפי גון-גרוס | 19/10/2008 15:51

אף פעם לא מלכה, ציפי גון-גרוס צילום: כריכת הספר

כוכבים בחוץ - נתן אלתרמן
המורה שלי לספרות בכתה י' היתה המשוררת יאירה גנוסר. "עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות, עוד אצניח אלייך ידיים..." קראה בדרמטיות ביום הראשון של שנת הלימודים. חלק גדול מהמילים לא הבנו אז אבל שמיכת הזהב של אלתרמן נפרשה על הכתה. עבורי נפתחה בכך לראשונה דלת הקסמים ל"כוכבים בחוץ", ולשאר אלפי המילים והחרוזים של נתן אלתרמן. בימים אלו משננת נכדתי בת השנה וחצי את "האריה שאהב תות" של תרצה אתר, ביתו האהובה של אלתרמן.

מאה שנים של בדידות - גבריאל גרסיה מארקס
התלבטתי שעה ארוכה איזה מן הספרים של מארקס לכלול ברשימה הזאת. את "כרוניקה של מוות ידוע מראש", את "מאה שנים של בדידות", או את "אין לגנרל מי שיכתוב עליו". אצל מארקס, רב אמן, יש ריאליזם פנטסטי שמזמין אותך לטנגו מטורף כשהמציאות נשענת על כתף אחת שלך, הדמיון על השנייה, וההומור מציץ מעליהם. הגבולות בין בידיון לאמת מתגמשים והופכים מיותרים.

"נוצות" של חיים באר, ולימים אחיו הצעיר ב-20 שנה "חבלים"
"כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום". במילים האלה פותח חיים באר את ספרו "נוצות". סיפור ילדותו של הילד חיים בירושלים של שנות החמישים, דיוקן הוריו, חשבון נפש רגיש ומטלטל עם עברו ועם העבר של כולנו.

ב"חבלים" אמא של הילד חיים, שהיא הגרעין ממנו נבטו שני הספרים הללו אומרת לו "החיים שלי הם ספר ... אתה חייב לדעת את הכל. אולי תעשה מזה יום אחד משהו." וחיים באר – רכלבסקי אכן "עושה מזה משהו". הוא כותב את הספר המצוין "נוצות", וכעבור 20 שנה משלים את המעגל ושוב "עושה מזה משהו" – מדייק ומעמיק את הסיפור ביצירתו "חבלים".

שני ספרים שכל אחד מהם והדיאלוג ביניהם לא מפסיקים להעשיר ולרגש אותי.

35 במאי או דני נוסע לים הדרומי - אריך קסטנר
כשהייתי בת 10 פגשתי לראשונה באריך קסטנר. "אל תאמינו לאלה האומרים לכם כי הילדות איננה אלא אושר וצחוק. גם לילדים יש קשיים וצרות בחיים," כתב אריק קסטנר בהקדמה ל"הכתה המעופפת" ואני הרגשתי שהוא מדבר ישירות אלי. שאני היא המפליגה איתו ועם דני שלו אל הים הדרומי ב-35 במאי; שההפתעה של מציאת האחות התאומה על ידי אורה (הכפולה) עשויה להתחולל גם בחיי, למרות שהורי מעולם לא התגרשו. אפילו התחפשתי בפורים לאורה הכפולה, יחד עם בת כתתי שגרה בבנין הסמוך. אז פינטזנו שאנחנו אחיות אבודות ומאז ועד היום אכן אבדו עקבותיה.

ספר דובנא
הפגישה השנתית של יוצאי דובנא היתה להורי טקס קדוש, שאף פעם לא החמיצו. מעין יומולדת- אזכרה לבני העיירה שהושמדו ביער, ולקרוביהם ששרדו. מסע במנהרת הזמן אל נעורים אבודים. כשהופיע בתחילת שנות השבעים ספר העיירה "דובנא" , שאבי היה בין יוזמיו, בקעו מתוכו הזכרונות, הטעמים, הריחות של המקום הרחוק ההוא, שירת הנערים במקהלת בית הכנסת, ואיתם תיאור מפורט של האקציות האכזריות. הדברים שאמא לא סיפרה עליהם מעולם, ורק בספר דובנא כתבה באידיש ובעברית את מה שניסתה לחסוך מאיתנו, ילדיה.

פרידה מן ההורים" - פטר וייס
"לעיתים קרובות ניסיתי להתמודד עם דמויותיהם של אמי ואבי ונטיתי פעם אל ההתמרדות ופעם אל הכניעה," כותב פטר וייס בפתיחת סיפרו. מילים שהיוו בשבילי סימן שאני זקוקה למילים הכתובות כדי להיפרד. ספר קטן השייך לקבוצה של ספרים שיש בהם פרידה מן ההורים, על גלגוליה השונים. מכתיבתו של חנוך ברטוב על הוריו, שירי התפוררות הגוף של אורי ברנשטיין, שירי יוסי הדר, ושירי הפרידה שדליה רביקוביץ' הקדישה לאמא מיכל. מהם שאבתי את האומץ לכתוב על מותה של אימי בסיפרי "כבר לא ילדה של אחד". מהם למדתי שכל נתיבי הפרידה מובילים לאותו מעיין של בכי. שבכתיבה - הפרטי ביותר הוא גם הנוגע ביותר.

לקסיקון אופק לספרות ילדים - אוריאל אופק
חברתי המנוחה שרהל'ה דורון היתה עורכת ומגישה של תכנית הילדים השבועית "מקהלה עליזה" בגלי צה"ל. מידי שבת בתשע בבקר, לפני עידן "ערוץ הילדים" הקדישה לילדים שירים וסיפורים, ובירכה אותם ליום הולדתם. קראה את הסיפורים בקולה הצרוד בעברית ללא רבב, תמיד מתוך כבוד גם לילד המאזין וגם לסופר או למשורר. כשנפטרה לפני 17 שנה והוטל עלי לפנות את חדרה בגלי צה"ל הענקתי לעצמי מתנה מתוך ארונה – שני הכרכים של "לקסיקון לספרות ילדים" שכתב אוריאל אופק. ספר ששימש אותי מאז עשרות פעמים, ובכל פעם התרגשתי כשעיני פגשו בעמוד הראשון את כתב ידה "שייך לשרה דורון".

ציפי גון-גרוס צילום: יח''צ

עיין ערך אהבה - דוד גרוסמן
ברונו שולץ, הסופר היהודי שנרצח בשואה; אנשל ווסרמן, מחבר סיפורי הילדים, שהקצין הנאצי הר נייגל לא מצליח להרוג, ומנסה כל ערב מחדש; קאזיק, תינוק אסופי שעתיד לחיות 24 שעות בלבד; וכמובן הילד מומיק וכל השאלות שהוא מנסה לפענח מאז שהאמבולנס הביא אליהם במתנה את סבא אנשל, בחודש שבט של שנת תשי"ט, שזה בלועזית 1959. "מי

זאת החיה הנאצית?", שואל מומיק, "האם החיה הנאצית יכולה לצאת מכל חיה, אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים?"

מומיק, ברונו שולץ, אנשל וסרמן, קאזיק, כל האנשים האלה מאכלסים את סיפרו של דוד גרוסמן "עיין ערך אהבה". ספר שקראתי כמה וכמה פעמים, ובכל פעם אני מגלה בו עוד אוצרות, עוד נקודות למחשבה.

נשים קטנות - לואיזה מיי אלקוט
ארבע הבנות העניות של משפחת מארץ', שבראה לואיזה מיי אלקוט, היו לאלפי בנות דורי משפחה מורחבת. התרגשנו ובכינו מהמורה של בן השכנים העשיר שהתאהב במג, אחת האחיות; מהטיפול המסור של ג'ו באחותה הגוססת אליזבת; מאיימי הצעירה והמפונקת שחלמה להיות ציירת.

העובדה שכבר במאה ה-19 כונה הספר "רומן למשרתות" לא הפריעה לאף אחת מאיתנו להזדהות עם הנשים הקטנות, במיוחד עם גו' המרדנית, שחלמה להיות סופרת, והרחיקה עד ניו יורק כדי להגשים את חלומה.

כפתורים רכוסים היטב - מירה מגן
קובץ הסיפורים של מירה מגן, שבמשך תקופה מסויימת היה לי מעין ספר פולחן. ספר שלקחתי איתי במסעות לחו"ל, וקראתי אין ספור פעמים את המילים המוכרות. כמו דיסק שאתה משמיע לעצמך במכונית שוב ושוב, עד שבתום שיר אחד מתנגן באוזניך כבר השיר הבא. לימים, נוצר גם חיבור משולש –ביני לבין מירה מגן, וממנה אל הסופר המקסים, איש ירושלים והיידיש יוסל בירשטיין. אדם מרתק, חם, מצחיק, חכם ומפרגן שליווה את כתיבתה והיה הד מפרגן גם לכתיבתי.