מדף הספרים של אורי לשמן
אורי לשמן, מלחין ומנצח, שאהבתו לשירה העברית הניבה לחנים ליצירות שנכתבו על ידי משוררים עבריים, מנצח בימים אלה על סדרת מפגשים מוזיקליים בצוותא "במה להמתיק ימים אם לא בשירים". לשמן מספר על אהבותיו הספרותיות, בהן מככבים עליסה בארץ הפלאות, דוקטור פאוסטוס ובטהובן
עשרים אלף מיל מתחת למים - ז'ול ורן
הורי מספרים לי שהמילה הראשונה שאמרתי הייתה "מים" ושמשחר ימי נמשכתי לים כמו מגנט. הים עבורי תמיד היה מאוד משמעותי והספר עשרים אלף מיל מתחת למים משלב בין שתי אהבות ראשונות שלי המים ומדע בדיוני. ההרפתקאות המופלאות ומסמרות השיער שעוברות על קפטן נמו והצוללת שלו נאוטילוס הדהימו אותי כילד, פתחו בפני עולמות בדיוניים מרהיבים עליהם, הייתי מדמיין במשך שעות רבות.
עליסה בארץ הפלאות - לואיס קרול
אפשר לומר שהספר הזה השפיע מאוד על חיי. הוא עוסק בעצם בבעיית הזהות. אליס שמשתנה כל הזמן בארץ הכאוס, היא ארץ הפלאות, שואלת כל הזמן מה הופך אותה להיות מה שהיא. אני שמדלג בין עולם המוסיקה הקלאסית האירופאית לעולם המוסיקה הישראלית, בין הניצוח לקומפוזיצייה ולהפקת ערבי שירה, יודע שהכל זה אני. שוב מדובר בספר מז'אנר הפנטזייה והאפשרות שאליס יכולה לגדול ולקטון, שארנבון יהיה לבוש בבגדים אנושיים וישתתף במסיבת תה, שקיפודים ישמשו ככדורים במשחק קריקט ועופות פלמינגו יהיו המחבטים ועוד ועוד, לימדו אותי שאין גבולות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הדמיון.
דוקטור פאוסטוס - תומאס מאן
את דוקטור פאוסטוס קראתי בנעורי וימים רבים התהלכתי כמו שיכור. בעיקר אהובה עלי דמותו של המורה למוסיקה המגמגם קרצ'מאר. האופן שבו הסביר מוסיקה השאיר בי חותם עמוק. גם היום אחרי שיש לי דוקטורט במוסיקולוגיה אני יכול לומר שמעולם לא קראתי או פגשתי מישהו שיכול לדבר על מוסיקה באופן שעושה זאת תומאס מאן ובעיקר בספר מופלא זה ובספר נוסף שלו "הר הקסמים"
העולם של אתמול – סטפן צווייג
"ימים שלווים יחסית באירופה- בתודה אזכור אותם תמיד- היו השנים 1933-1924, עד שבא האיש ההוא והימם את עולמנו". כך מתחיל הפרק "שקיעה" בספרו של סטפן צוויג "העולם של אתמול". זהו ספרו האחרון של צוויג לפני שהתאבד עם אשתו מיואש לנוכח זוועות הנאצים. התקופה שעליה מדבר הספר, החצי הראשון של המאה העשרים, היא מן התקופות המרתקות, הפוריות אך גם המפחידות ביותר בהיסטוריה.
יהודים כפרוייד, שנברג, איינשטיין, אלזה לסקר שילר, קורט וייל, צוייג עצמו ועוד רבים אחרים הובילו בכל שטחי התרבות והמדעים של מדינתם, גרמניה. איך קרה שזו, במקום להודות להם ולהעלות את שמם על נס בחרה להקיא אותם מקרבה ולבסוף גם רצתה להשמידם. אני שואל זאת כאמן שעוסק כל יום במוזיקה ובתרבות הגרמנית ויותר מכך כישראלי, בן לדור שלישי לשואה.
בטהובן - פאול בקר
אחד הדברים הקשים ביותר לטעמי הוא לדבר (דברי טעם) על מוזיקה. אם סיפרתי קודם על דמותו הבדיונית של המורה למוזיקה, קרצ'מאר, בספר דוקטור פאוסטוס והאופן המופלא שדרכו תומאס מאן מדבר על מוזיקה הרי שההמשך לכך מבחינתי הוא פאול בקר בספרו על בטהובן.
הספר המרגש הזה אותו קראתי בנשימה אחת בצעירותי מתאר את בטהובן ומנתח את יצירותיו באהבה עצומה וללא פחד להיות "לא מדעי" ובכך גדולתו. אנו לומדים בספר על המלחין הענק הזה שאמנם הפסיד בקרב בחייו היומיומיים והתחרש אבל לא בחייו האמנותיים שם ניצח את הגורל, ואיזה ניצחון זוהר.
כל השירים – אמיר גלבוע
אמיר גלבוע הוא באמת משורר יחיד במינו. השירה שלו היא אישית מאוד, רוחנית כשכל מילה חצובה בסלע ובעיני הוא אחד מגדולי המשוררים שקמו לספרות העברית. למרות שקשה להלחין אותו אני הלחנתי חלק משיריו וביצעתי אותם לאחרונה בסדרה שאני עורך בצוותא. שורות שלו כמו "לא לשורר, לא לשורר- לעורר" נמצאות עמוק עמוק בתוכי.
חיים גורי – השירים ובייחוד מחזור השירים "יריד המזרח"
יש אנשים שיש להם גורו. לי יש גורי. פגשתי לראשונה את המשורר חיים גורי באופן אישי בערב שנערך לכבודו בתיאטרון צוותא שם הושר שיר שלו שהלחנתי שנקרא "חשבון עובר". מאז הלחנתי שירים רבים שלו. גורי הוא איש שאפשר לדבר איתו על הכל והפגישות שלנו, אם בביתו בירושלים או בבתי קפה תל אביבים, יקרות לי מאוד.
אני מאוד אוהב וקשור לשירתו ובימים אלה אנו עובדים יחדיו על השלמת דרמה מוזיקלית חדשה לזמרים, שחקנים ותזמורת שנקראת "יריד המזרח". היצירה מורכבת מטקסטים מספרים שונים ומתקופות שונות שכתב גורי למוזיקה מקורית שכתבתי במיוחד והיא מתוכננת להיות מבוצעת עוד השנה.
יונה וולך היא אחת מהמשוררות האהובות עלי ביותר והספר "תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" מכיל את מיטב יצירותיה. "כעת על סיפון דמו" היה אחד הניסיונות הראשונים שלי להלחין שירה ומאז הלחנתי עוד רבים מאוד משירה. על יונה נאמר כל כך הרבה אבל אם בכל זאת מישהו ישאל למה דווקא היא - בגלל הקול הכל כך ייחודי שלה, ההתעסקות עם הנפש, החיפוש העצמי, הכתיבה הוידויית, הארוטיות, העדר הפחד לכתוב ולדבר על הכל וכמובן - המוזיקליות הנהדרת שלה.
"שבעת חטאי המוות" של קורט וייל וברטולד ברכט
למרות שזו אינה יצירה ספרותית טהורה (ברכט אפילו ביקש להשמיט אותה מרשימת יצירותיו) אלא יצירה מוזיקלית, הרי ששבעת חטאי המוות היא אחת היצירות שהכי השפיעו עלי. הקדשתי לה חלק ניכר בעבודת הדוקטורט שלי וניצחתי עליה פעמים רבות.
מצד אחד, היצירה הזו שנכתבה ב-1933 מהווה סוג של רקוויאם לעולם של אתמול, למוזיקה האירופאית, ובמובן רחב לכל התרבות האירופאית אותה אהב כל כך ושהיה תוצר שלה. מצד שני זוהי יצירה רלוונטית לכל תקופה (וביתר שאת לתקופתנו) המספרת על אמנים ועל המלחמה הפנימית שלהם בין הרצון ליצור אמנות גבוהה לבין המציאות הטופחת על פניהם בצורך להתפרנס.
סימפוניה מס, 41 ק.551 (יופיטר) של וולפגנג אמדאוס מוצרט
אם כבר הרשיתי לעצמי במסע הקטן הזה לדבר על "שבעת חטאי המוות" שאינה יצירה ספרותית אז לסיום אני מוכרח לדבר על מוצרט ועל סימפונית יופיטר שלו. כמובן שמאות פרטיטורות של מלחינים רבים מהוות חלק בלתי נפרד ממדף הספרים (המוזיקליים) שלי אבל רציתי לדבר על יצירת המופת הזו ודווקא בהקשר אחר.
לאחרונה גיליתי את הסימפוניה הראשונה של מוצרט, כן זו שכתב כילד. נדהמתי לגלות שבפרק השני שלה הנושא המוסיקלי הוא אותו נושא המסיים את הסימפוניה האחרונה שכתב, סימפוניית יופיטר. כלומר מוצרט כותב כילד את הנושא שאיתו בעצם יסיים את "חייו הסימפוניים" ובמידה מסוימת גם את חייו. הפרק האחרון של סימפוניית יופיטר הוא מפסגות המוזיקה הגבוהות ביותר ולי תמיד הוא נשמע כמשהו הקרוב לשירת מלאכים, מוזיקה המבטיחה כמעט שיש משהו מעבר...
נא להמתין לטעינת התגובות
