מדף הספרים של דפנה כהנא
דפנה כהנא ורוני קינן התרגשו מהרומן "ויקטוריה" של סמי מיכאל וביקשו להפוך אותו למונודרמה. בחודש הבא תעלה ההפקה על הבמות, ותציג את ויקטוריה הלשה בבצק וגולשת תוך כדי כך לזכרונות והתחבטויות. כהנא, בתפקיד הראשי, מספרת על אהבותיה הספרותיות
דפנה כהנא מגלמת את ויקטוריה צילום: יח''צ
בגלל הריח הנעים והדוחה, בגלל הצבע האדום העז והלובן המסנוור, בגלל הטעם החמוץ, המר, המלוח, המתוק. בגלל הנשיות המגולמת בויקטוריה, בשקט וברעש שלה, באנאלפבתיות ובחוכמת החיים, בחולשה שבה ובה בעת בחוזק שלה. על השפה של סמי מיכאל דיברתי? הדימויים, המטפורות, הקילוח השוטף של המשפטים שכמו שטיח נארגו: "חוט ועוד חוט, חוט ועוד חוט..."
הסביבה בה נולדה וגדלה ויקטוריה, המזכירה לי את ביתי מקום הולדתי - צפת, על סמטאותיה וצפיפות חיי יושבי בתיה וביתי. העליבות שבבדידות והדחייה, האושר והסיפוק הגופני, גילוי האהבה על כל מפרציה, כל אלה ועוד ועוד שאבו אותי לאותה מנהרת אור, שלאחריה השיבה להוויה היתה כמו לידה מחודשת עבורי.
ספר השירים - פנחס שדה – בלילות הגשומים, הקרים, אותם חורפים של גיל ההתבגרות שלי, היו השירים של פנחס שדה קתרזיס. בכיתי. כאבתי. צרחתי את עצמי דרך שירתו. אני לא בקיאה במונחים הספרותיים. אני אוהבת להרגיש שיר: "הה חכמת החיים! מהי חכמה והחיים מה המה!/ אם חלום הם החיים – הלא אנחנו ישניו/ ואשרי הישנים ואין חכמה/ כי ככה שנתם נעמה..."
בחרדת קודש התקשרתי אליו, בהיותי סטודנטית, לשמוע ממנו על "החיים כמשל". הוא חש שאני מחפשת והיה סבלני ואנושי כלפיי. היה אדיב והתייחס לכל שאלותיי. בעיתות של דחק ומצוקה אני קוראת ומיטהרת.
הדת קמה על יוצריה - ירון ידען
קראתי ושוב קראתי, אבל, גם סיכמתי. זהו ספר אמיץ של אדם שהעמיד מול עצמו ומולנו מראה ענקית, מגדילה, של האמונות הטפלות שעליהן גדלנו בזיקה אל הדת. אחת לאחת, פרם ירון ידען עין ועוד עין מהסוודר של חיי. ירון פרם לי את הצורך באלוהים ובדת.
בספר הזה , 'מתווכח', ירון ידען עם הדת בבית הפרטי שלה. הוא נחשב אוטוריטה בעיני, כי שימש כרב, כראש כולל. הספר נתן לי את הלגיטימציה השכלתנית להבין ש:"אלה תולדות אלוהים ביום ברוא אותו האדם. ויאמר האדם: נעשה אלוהים בצלמנו ובדמותנו, בדמות אדם נעשה אותו..."
הספר הוחרם על ידי חנות ספרים בטבעון. שמעתי על כך וכאות הזדהות עם הסופר קניתי את הספר ונשביתי.
נקמתו המתוקה של פיקאסו - אפרים קישון
עונג גדול, ענקי! לקרוא על כל מה שקשור לפוזה, לפלצנות, כאשר היא - הפלצנות - מבקרת אמנות מסויימת. ממש בבחינת המלך הוא עירום... האמנות המודרנית והפסאודו הבנה של הקהל, הצופים, המבקרים בתערוכות... שפת המבקרים, ה'מומחים', שאינה מובנת אפילו לעצמם. פשוט ספר כייפי !
אמנות האושר - הדאלאי לאמה
בשפה כל כל פשוטה, אמיתות חיים כל כך בסיסיות וכאילו נראות פתאום מאוד מובנות – אלה הדברים שמשכו אותי לקרוא בספר זה, שבהתחלה חשבתי: "נו , עוד ספר מתכונים אחד", אבל לא! הדאלאי לאמה מראה לנו איך להביס את החרדות, את חוסר הבטחון, את התסכול , הייאוש, ולכוון את עצמנו למטרה שלשמה נוצרנו, כל עם, כל דת, כל עדה: לחפש את הטוב ביותר בשביל עצמנו. כל הזמן.
על העיוורון - ז'וזה סאראמאגו
יצאתי בת אדם אחרת מהקריאה בספר. כל כך הרבה מצבים המתוארים בספר, היו מוכרים לי, הם היו בפוקוס מוגדל ולא הניחו לי, אלא, לא להפסיק להרהר במשמעותם של המצבים האלה, כן, אני יודעת שזה נשמע פלצני, אבל הסופר המעולה ירה בבטן הרכה שלי. לעיתים קרובות אני מרגישה שמשתלט עליי העיוורון אבל עושה מאמצים לפקוח את 'העיניים'. לעיתים אני זקוקה לזכוכית מגדלת, לעיתים למשקפי הקריאה שלי ולעיתים אני באמת לא מצליחה לראות דבר.
ויקטוריה, דפנה כהנא צילום: יח''צ
לקרוא את הספר, ללמוד אותו, לעשות מאמץ להבינו, מקפיץ לכמה וכמה מעלות את היחסים הבינאישיים ומרחיב את 'תוך- האישי' שלנו. רק בספר הזה הבנתי במוח ובלב מהי הכלה. מהי הכלה אמיתית! הדימוי שוירג'יניה השתמשה בו כדי לתאר מצב של יכולת ואי יכולת הכלה הוא הקדירה.
כאשר הקדירה מלאה היא לא מסוגלת להכיל דבר. כאשר יש בה עוד מקום, היא מסוגלת להכיל את האחר, היא לא מוצפת והיא פנויה לזולת. בהיותי מנחת קבוצות תקשורת בינאישית ותוך אישית, לימדתי את המשתתפים להשתמש בטכניקות המועלות בספר, כדי להכיל את עצמם ובכך להכיל ולקבל אחרים.
החיים אבידות הכרחיות ויתורים גורליים - ג'ודית ויורסט
זהו אחד הספרים המשמעותיים עבורי. זהו הספר שגרם לי לחשוב על הויתור של האובדן כמקפצה לצמיחה. אובדן לא במובן הפיזי, אלא הפסיכולוגי. למשל, אנחנו מאבדים לא רק בגלל המוות, אלא משום שאנחנו עוזבים או ננטשים. אנו מותרים וממשיכים הלאה... אובדן של הציפיות הבלתי אפשריות שלנו, אובדן של איזה שהוא דימוי צעיר שלנו, אנחנו שחשבנו שלעולם לא
נזדקן, שאנחנו לא פגיעים.
הספר היה עבורי נקודה התחלתית ביותר 'לוותר' על אמא שלי. להתנתק מגופה והווייתה כדי להיות 'נפרדת' (ספרציה) ובעלת אישיות בלתי תלויה משל עצמי. בסופו של דבר לחבק, לאהוב ולנשק את אימי מכוח זה שהיא ואני מופרדות זו מזו. כשהבנתי איך התגובות על האובדן עיצבו את חיי, התחלתי להתקדם לקראת שינוי לטובה.
שירים שמכבר - נתן אלתרמן
כמובן, איך לא ? בן זוגי היקר מכיר כל אות ואות, כל שיר בע"פ מתוך עשרות רבות של המשורר הגדול הזה. כל פתקיו, מכתביו של בעלי אלי - מצטטים שורה או יותר מהשירה הנהדרת הזו של נתן אלתרמן. החריזה המקסימה שנארגה כמלאכת מחשבת, בפשטות, ללא אילוץ, הדימויים המיתיים שהפיק.
"ללא מראות וצל שעה בעיר עוברת./ עורב על הגדר. סמטה. חלון דועך./ /אם גם אותך האיר בפנסו הערב,/ זה אות כי הוא רעב לנצח לראותך". ('תמצית הערב') זה, למשל, קטע משיר שציטט בעלי עבורי. הוא מופיע על גבי כריכתו הפנימית של ספר בישול שקנה לי.
אופרה - שלמה הד
בביתי בילדותי, שמעו מוזיקה ערבית- מזרחית. אהבתי את אום-כולתום ולימים גם למדתי לשיר את שירה המפורסם: "אינתא עומרי". יחד עם זאת היתה בי משיכה גדולה למוזיקה הקלאסית ובעיקר לאופרות, לאותו קול ש'צעק' את עצמו, דרך חלונות הבתים של עולי רומניה שבסביבת מגוריי בצפת.
אני חולה על אופרות. קניתי את הספר שמספר את סיפורן של 120 האופרות הגדולות, כדי להשלים לעצמי 'חורים' ופערים. אני הופכת בו והופכת בו כל עת שאני שומעת אופרה זו או אחרת ונהנית יותר.(אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי : "היי, את אדם פתוח , את מכירה גם טעמים אחרים שלגמרי לא גדלת עליהם...")
נא להמתין לטעינת התגובות
