עוד חוזר הניגוב: כלבוטק על החומוס
רפי גינת מנסה לשדר תחושת יציבות הנושקת לאלמוות, באמצעות תחקיר החומוס המחודש בכלבוטק. השידור הראשון של העונה החדשה סיפק זווית הומוריסטית אך הצליח להפיח תקווה שתוכניות כמו כלבוטק, שומר מסך ועובדה יישמרו כאיים בודדים של עיתונות בים גואה של ריאליטי. וגם: על "נמלטים" כקומיקס ממכר
כלבוטק, ערוץ 2
לא שחשבנו אחרת: הגרגרים הם אותם גרגרים, והקולי הצואתי הוא אותו חיידק קטן וממזר שמביא את ארומת בית השימוש לתוך הצלחת שלנו. להפך: היינו מתאכזבים אם חגיגות ה-20 לתחקיר הקוליפורמים בחומוס היו מניבות תוצאות מצוינות. זה פשוט לא היה זה.
רפי גינת מודע היטב למעמדו האלמותי של הקולי הצואתי. לכן, קשה היה שלא להבחין בנימה הרבע משועשעת שבה טיפל בבדיקה החוזרת, 20 שנה אחרי, שהציג בתוכנית הראשונה של העונה החדשה שלו. מהארכיונים נשלף טוביה צפיר, המחקה את גינת באחת מתוכניות הבידור הגדולות של הערוץ הראשון בימיו הגדולים. כותרות העיתונים המיושנות של פעם, אות הפתיחה העתיק והחורק - כולם גויסו.
גינת נידב כמה פרטים עסיסיים על החומוס ומעמדו בחיינו (מהפה שלו, הטענה כי מדובר במזון בריאות נשמעה משכנעת מאוד), ואפילו מתכון. גם את הטענה הרגילה ששולפים החומוסאים, שהקוליפורמים הם הרכיב הסודי של כל חומוס מצוין (ואכן, טבלת החומוסיות המטונפות, בסדר הפוך, היא טבלת המקומות שנהנים מהכי הרבה באזז חומוסאי) גינת נטרל מראש.
אם כן, קל לפסול
יש תחושה, ימים יגידו עד כמה היא מחזיקה מים, שכלבוטק וגם המתחרה שלה "שומר מסך" תפסו את עצמן לפתע. כאילו הבינו, שהן משמשות כסוג של קו הגנה אחרון. יש אותן, את "עובדה", את "מבט שני"-וזהו, בעצם. אלה הביצורים שמתוכם מנהלת העיתונות המסורתית, בעלת הסבלנות ואורך הנשימה, את קרב המאסף שלה כנגד כל מה שמציף את הטלוויזיה הפופולרית.
בתוכנית הפתיחה של "כלבוטק", בדומה ל"שומר מסך" שעלתה בתחילת השבוע, לא היו תחקירים מהסוג שגורם לך לומר בזלזול "נו, שוב פעם נטפלו לאיזה עבריין צעצוע וניפחו את הסיפור". הנימה המבדרת הונמכה בכמה סנטימטרים משמעותיים. נראה שאחרי כמה שנים שבהן התחרות סחפה את הז'אנר למקומות נמוכים מדי, תוכניות התחקירים מתאפסות על עצמן. בסך הכל, הן כבר לא חייבות להתפלש במי האפסיים של הטלוויזיה: רבים ולא טובים כבר עושים את זה במקומן.
נמלטים, ערוץ יס סטארז 2
באיזשהו אתר בידור אמריקני מצאתי השבוע ש"נמלטים" דורגה בחמישייה הפותחת בטבלת ה"קפיצה מעל הכריש" של עונת השידורים הנוכחית ("קפיצה מעל הכריש", על שם סצנה מתוך "ימים מאושרים", היא כינוי לסדרה שבוצעה בה תפנית עלילתית קלושה במיוחד).
זה לא מפליא. ב"נמלטים", שהעונה הרביעית שלה החלה אצלנו אמש, קופצים הגיבורים מעל להקת ענק של כרישים, בכל פרק ופרק. למשל, החזרה מהמתים של שרה - אחרי שראשה הכרות הוצג לראווה - היא השטות המחוצפת ביותר מאז החלום של סו-אלן ב"דאלאס".
ואיכשהו, אין בעיה עם זה. "נמלטים" ממשיכה להיות קומיקס ממכר, והצפייה בטלטולים ותפניות השרירותיים לגמרי. וויסלר, דמות מפתח בעונה הקודמת, מזדכה על עצמו על ההתחלה. גרטשן, עוד דמות מרכזית, מחוסלת-אבל מי אמר שהיא מתה.
במהלך חסר הגיון, כל החבורה העליזה-בליק, מהון, סוכרה וכמובן טי-באג-מתאחדת למרדף אחר כרטיס זיכרון שתכולתו תמוטט, סוף סוף, את "החברה" המרושעת (אגב, מישהו צריך לעדכן אותם שם, שכרטיסי זיכרון באים היום במידות הרבה-הרבה הרבה יותר קטנות מהבלטה שהם מטלטלים שם). זה כל כך מפגר. וזה כל כך מעורר חשק להיכנס, כאן ועכשיו, למרתון צפייה של כל העונה.
נא להמתין לטעינת התגובות
