מדף הספרים של עמליה ארגמן-ברנע
"הכל, לבד מהמילים הכתובות, יכול ללכת לאיבוד", אומרת עמליה ארגמן-ברנע, שהרומן התיעודי שלה ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר. ארגמן-ברנע כותבת על הקריאה כעל חומר אילחוש, ומונה בין חיבותיה הספרותיות את אדריאן ריץ', דליה רביקוביץ' ושפרה הורן
מסכת אבות
זוהי גירסא דינקותא שלי שלעולם אינה משתכחת. זוהי מסכת שעוסקת בענייני מוסר, במידות טובות ודרך ארץ. בשונה ממסכתות אחרות, מסכת אבות אינה פוסקת הלכות, ובשל כך היתה חביבה עלי יותר משאר הספרים התורניים שהקיפו אותי בילדותי, אלא מתווה דרך, פוקחת עינים ומרחיבה את הלב. מעין מורה דרך לקיום האנושי, מן סדנה בפסיכולוגיה של הדת.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא - באופטימית, "והוי דן את כל האדם לכף זכות" – שיעור ראשון במתן אימון באנשים, או אל תתיאש מן הפורענות" – גישה מעשית , זהירה, מנחמת, ומרגיעה.
עת הזמיר, חבלים, לפני המקום - חיים באר
ספריו של חיים באר זיכו אותי בחוויה כפולה. בקריאת יצירותיו של אחד הסופרים החשובים שלנו , ובמסעות אל מחוזות ילדותי ונעורי, שכן הביאוגרפיה של באר נושקת בשלי, החל משכונת הולדתו בגאולה שם נולדתי גם אני, דרך בית הספר הדתי מעלה וכלה בשירות הצבאי ברבנות הצבאית שאת עלילותיו הוא פורש בספרו "עת הזמיר" שגם את מבוכיה זכיתי להכיר.
"חבלים" ממש פרם את נפשי ,בסיפור העצוב על אמו שהסתירה את סוד אבדן ילדותיה שנאבקה בשכול ומצאה כוחות למרוד גם מול מסורת חשוכה וחיי נישואין עלובים. וכך גם ספרו האחרון "לפני המקום" אותו אני שבה וקוראה בכל יום כיפור מאז ראה אור, והוא שהחליף את מחזור התפילה שלי.
ילוד אשה - אדריאן ריץ
ספר המשלב קטעי זכרונות והתנסות אישיים כיוצרת, כאם ורעיה, שנכתב על ידי המשוררת האמריקנית רבת התהילה עוד בשנת 1976 ומאז הפך לאבן יסוד בהגות הפמיניסטית בת ימינו. הספר הזה , למרות שנכתב לפני ארבעים שנה הוא עדיין התחקיר הרגשי והאנתרופולוגי המקיף ביותר על מוסד האימהות, אשר חורץ את גורלה של האשה לשבט ולחסד.
השילוב בספר זה בין עדות אישית במחקר, בשיחות עם מאות נשים, היה נר לרגלי בכתיבתי העיתונאית ארוכת השנים. ספר של אשה שהוסיפה ללמוד, להרהר לפעול ולכתוב, ועדיין לא מצאה את כל התשובות.
פחד חמישים - אריקה ג'ונג
אריקה גונגהסופרת האמריקנית היהודיה שכתבה את "פחד גבהים" שהזניק אותה למרומי התהילה ככוהנת סקס, שכאן, מנקודת המבט השלווה יחסית של חמישים פלוס, מגלה הפעם, באומץ ובשנינות את עולמה הפנימי של האשה הפמיניסטית היוצרת בת לדור ההורים שלעולם לא נניח את דעתם , אשה שהפילה ברשתה גברים רבים ועתה מסתגלת אל גילה המתבגר, אשה ויוצרת שלא מתכחשת למגרעותיה והופכת אותן למחוות אינטימיות ולהתקשרות בלתי אמצעית עם הקוראים, שהן ברובן קוראות. ההומור והאירוניה העצמית מצליחים גם הם לפרק את הפחד הסמוי או הגלוי.
מאבקינו המתמיד בתעתועי הזיכרון ופחד השיכחה מביא אותי אל ספר של משורר נפלא שכל משפט פרוזה שבו היא שירה. ברנשטיין עוסק ביכולתו של הזיכרון שלנו להשיב לעבר שהתפוגג, לכל מה שאבד לנו, את מידותיו הנכונות, הנסבלות, שעוותו עם השנים. הוא יוצר פסיפס של זמנים מאורעות וקטעי עבר ומאדיר את כוחה של הסיפרות לתרגם את החיים למילים, חיים שהספק בהם מרובה על הוודאי.
אל תזוזי - מרגרט מצאנטיני
אנג'לה, בתם המתבגרת של עיתונאית מצליחה וכירורג בכיר, מובהלת לבית החולים שבו עובד אביה כשהיא פצועה אנושות בראשה. בעוד עמיתיו נאבקים על חייה יושב האב, טימוטיאו, בהמתנה מקפיאת דם בחדר סמוך, מדבר אל בִּתו, מדבר אל עצמו, ובמשך השעות הוא חושף סוד המייסר אותו זה חמש-עשרה
בגילוי לב נוקב וחושפני מתוודה טימוטיאו על האהבה הטרגית שטילטלה את חייו הנינוחים, הסטריליים, ותוהה אם הגורל בא לתבוע ממנו עתה את מחיר חטאיו, את מחיר שפלותו. ספר זה של הסופרת ילידת דאבלין מתאר מצב של סיוט ההופך ליצירת מופת הלופתת את הגרון.
דליה רביקוביץ – כל השירים עד כה
בעיני רבים, דליה רביקוביץ הייתה גדולת המשוררות של דורה. אחרי שזכיתי להכירה מקרוב, לא ידעתי עוד את מי אני אוהבת יותר, אותה או את שיריה, כי רביקוביץ לא היתה ולא רצתה להיות סך כל שיריה. כפי שבשיריה משרטטת רביקוביץ את היגון האנושי היא עצמה, כפרדוקס עצום,
היתה לי מקור נחמה. כמו שבשיריה היתה מקוננת גדולה כך בחייה, לפחות בשנותיה האחרונות היתה מתפרצת מתוך בדידותה תאוות חיים ילדותית וסוחפת.
רביקוביץ, עד אחרון ימיה היתה קדם כל ילדה יתומה. בשיריה ידעה להתקלף ולהשיל את השכבות של הציניות, האדישות, הרוע, ולהגיע לעומק נדיר, שבו, ורק בו, ניתן לתהות, להרהר ולערער על אמיתות יומיומיות, על אותו מצב הקרוי "מציאות", שנוהגים לחלוף על פניו מבלי לעצור, להביט ולחשוב. כלי העבודה של רביקוביץ היא הכנות. כיצד ניתן לשייף ולעבד כנות, באופן הבונה אמירה חברתית ופוליטית מחד, ויצירה אמנותית מאידך, וכן, בתוך המציאות הזו, ביקשה רביקוביץ שנפתח סדנאות כתיבה לפיליפינים.
שתהיי לי הסכין – דויד גרוסמן
דוד גרוסמן הוא בעיני לבה הפועם של הספרות הישראלית שהולם במילים הגורמות לי להימצא במצב נפשי רגשי מנותק מהיום יום כל עת הקריאה. "שתהיי לי" הוא רומן התכתבות בין יאיר למרים, שאיש אינו יודע עליו ובשל כך הם משוחררים מהחוקיות השולטת בחיים בכלל וביחסים בין גברים ונשים בפרט.
מרים ויאיר יוצרים חוקים אחרים, מקום ושפה שמתאימים וטובים רק להם, כעין חיים סמויים שמחוץ לחיים. בזכות החוקיות הזו הם מתירים לעצמם להתערטל נפשית, מפני שאין בעצם שום דבר במציאות שמקשר ביניהם. כך, נוח להם לחשוף את הנשמה במופע חשיפה מילולי החושף מצבים שבהם הם חורגים מעבר למילים מחד, ונמצאים בהן יחד מלופפים בקורים של הסיפורים הנבדלים שלהם מאידך.
רומן זה נגע לליבי גם בגלל שמצאתי בו דמיון בין הכתיבה האינטימית של האוהבים, לבין מעשה הכתיבה של ספר, בין כותב לקוראו הסמוי.
המנון לשמחה - שפרה הורן
פחד חיי וחיינו מפני פיגועי הטרור הבלתי צפויים האורבים לנו ולילדינו בדרך לעבודה או לבית הספר, המצב הקיומי הבלתי נגמר שבו מדממת הארץ הזו, מונצח פה ברומן עדין ויפה עד כאב המהווה ניגוד גמור לתופת הקיומית. בכישרון מוכח לדקויותיה של השפה.
הורן מספרת סיפור בוגר ואמיתי, ובתיאורים בוחנים כליות ולב היא מלווה את הגיבורה שחוותה טראומה ומנסה להיחלץ ממנה, גם בעזרת האהבה. המציאות הישראלית הקיומית המשורטטת כאן מנצחת את כותרות העיתונים הגדולות הצבועות צבעי דם.
ספר חדש יחסית של הסופרת הספרדיה ילידת 1966 שחיברה את "אהבה פרוזאק סקרנות וספקות", שלושה רומנים נוספים וספרי שירה, ועסקה גם בעיתונות. נקודות ציון גם במסלול כתיבתי שלי.
הספר כתוב במתכונת של מכתב אם לבתה העומדת להיוולד, ובו היא מגלה לה מיהי באמת זו העומדת להיות אמה.
"...הרי בינינו, לא מתי ברעב, לא נולדתי בתאילנד ואבא שלי לא מכר אותי לבית זונות בבנגקוק תמורת כמה מאות דולרים, ולא נולדתי בניגריה ששם יכלו לסקול אותי על ניאוף, ולא בסומליה ששם היו קוצצים לי את הדגדגן בגיל אחת עשרה, ולא באפגניסטן ששם אפילו לא היו נותנים לי להראות את הפרצוף שלי בגלל הבורקה הבלתי מתפשרת. כלומר, הצרות שלי ניתנות לטיפול ..."
ואז קראתי, שהסימן בכתב הסיני שמסמל את המילה "משבר" הוא שילוב של האותיות "סכנה" ו"הזדמנות". מסכימה.
נא להמתין לטעינת התגובות
