מדף הספרים של יוסף עוזר
המשורר יוסף עוזר, זוכה פרס ראש הממשלה לשנת 1993, עורך את הגליון הנוכחי של משיב הרוח ומשתתף בפסטיבל ימי אהבה לשירה של "משיב הרוח". עוזר כותב על ספרים יקרים לליבו, לאו דווקא על ספרים חשובים
התנ"ך
הוא מוגדר אצלי כ"ספר שימושי מאוד", "הספר השימושי של היהודים והתרבות המערבית". הוא שימושי לכל כיוון, כדי לגייס את אלוהים כנגד היהודים... ככזה מאחורי גבו של התנ"ך נערכו בשמו המפורש מלחמות עקובות מדם ודרו בשלום ובהשקט עם הפסוק: "לא ישא גוי אל גוי חרב וכו'". הספר השימושי הזה מפרנס את האומנות ואת הפילוסופיה, את השירה והציור, את חולמי החלומות ואת הבועטים בכל חלום. איתו מתקוטטים גדולי ההוגים וממנו מביאים ראיות ניצחות המטורפים והנאבקים על שארית השפיות האחרונה.
קולה של מצרים - אום כולת'ום - וירג'יניה דניאלסון
אום כולת'ום, הלא היא הגברת פאטמה איבראהים אל בלטאגי. בחרתי בספר זה משום שרציתי ספר אחד לפחות שיהיה לי מייצג תרבות שמעניק לי משהו מעומקה של ההויה העלומה ממני, הווית תרבות, אותה נטשו הורי כפליטים מעירק.
ישנה חוכמה קטנה והתנשאות משפילה להיות בארץ ישראל ולהתחבר ליצירה הספרותית העולמית ולא להיות בקומוניקציה מינימאלית עם העמים הגובלים אתנו. והנה בספר מסתחררת דמות אומנית מיתולוגית כוחנית, משפיעה על שליטים והיא גם דמות בודדה וטראגית שבתחתית ארמונה הנציחה את חדר הולדתה בכפר ושם היתה מסתגרת.
בספר מתבהרים הזרמים הסוחבים את המזרח אל מה שהוא ואת המערב לקצה האחר. חוסר ההבנה של החוקרת מעלה לעיתים חיוך, הורי שהיו מצטטים משיריה ידעו לספר כיצד פעלה להרחיק כל מתחרה שעלולה היתה לגזול מהדומיננטיות שלה. בסיום הספר המרתק הזה אתה שואל על האומן, על האומנות, על מזרח ומערב, על התשוקה לחקוק את עצמך בהיסטוריה, על הבדידות, על קיומנו התלוי על חוט השערה של הגאוניות והשגעון.
מדרש רבה
מדרשי רבה לספרים השונים מיוחד עולמה של ספרות ישראל הקדומה - המדרש מיוחס לרב אושעיא רבה. המדרש נסדר בארץ ישראל. המדרשים והטקטיקה הספרותית שלהם פולשים לתחומים שונים - דרשות, אגדות ומשלים סביב פסוקי התורה.
לעיתים קרובות המדרשים הם בעלי מעוף והפתעה. הלשון שלהם מרתקת. תבונת הדורות הארוגה בו במשלים והגדים יכולה היתה להועיל לנו הרבה במציאות שלנו בארץ לו היתה כלולה בתוכנית הליבה של כל בתי הספר. למשל - רבי יהושוע שמנע מישראל לערוך מרד ברומאים [בראשית רבה פרשה סד]:
ניסו חכמים למנוע את הקיצוניים מלמרוד ולא שמעו. בקשו מרבי יהושוע לדבר אל העם.
עמד ואמר להם משל על הארי והרחם: אריה טרף טרף ונתקעה עצם בגרונו. אמר: מי שיוציא אותה, אתן שכרו. באה קורה מצרית, שמקורה ארוך, הכניסה מקורה והוציאה את העצם. אמרה לו: תן לי שכרי. אמר לה: לכי וספרי, שנכנסת ללוע הארי ויצאת בשלום. כך אנו, דיינו שנכנסנו באומה זו ויצאנו בשלום. שמעו ישראל והתרככו.
וזרח השמש ובא השמש - צ'סלב מילוש
ספר שיריו של המשורר הפולני בעל פרס נובל, הקול המוסרי של המאה העשרים. זכיתי לקבל מצ'סלב מילוש שיר שכתב לי באופן אישי כתוצאה משיחת טלפון [וחלופת מכתבים] שהיתה בינינו. הוא ידע שהשיר יראה אור בגליון "משיב הרוח" שערכתי.
מילוש כתב לי על הילדים בתלמוד התורה טרם מלחמת העולם השניה. היה צריך שיר זה להרעיש את קהלית הספרות טהורת הלב שלנו. אבל הלב שלה קבל התקף. בשבילי צ'סלב הואמשורר שכותב מתוך הזדהות עם הגורל היהודי. דבר שקשה לי גלותו בשירה הישראלית החדשה.
משורר שמביט באומץ ובקסם שירי במשבר התרבות המערבית מתוך הגורל של אירופה בדור האחרון. השמות "וארשה", "ליטא", "קראקוב" ישרטטו את ההזדהות הזו:
זָכַרְתִּי אֶת קַמְפּוֹ דֵּי-פְיוֹרִי
בְּוַרְשָׁה לְיַד
בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,
לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.
אֶת מַטְּחֵי הַיֶּרִי בַּגֶּטוֹ
עִמְעֵם הַלַּחַן הָעַלִּיז.
הפתיעה והדהימה אותי הפתיחות שלו - המדבר ישירות לסנה הבוער הפועם בלב "צעיר יהודי" (בשיר בן אירופה הוא מנסה לכוון: כבד את הדעת שנרכשה, הו בן אירופה,/ יורש הקטדרלות הגוטיות, כנסיות הברוק/ ובתי הכנסת מהם עלה בכי העם שהיה לעולָה... ). בלב שלי פעמו דברים שונים ומשונים והלימוד בישיבה לפעמים רק הגביר את הבערה [אחת מהן - השנאה של החרדי האירופי ליהודי המזרח]. מי אתה, אדון צ'סלב מילוש, הרי לא הכרתי מבט רחב ומרגש כזה. במילים של מילוש: כך הוא מתריע בשיר "בוַארשה": "הניחו למשוררים רגע של שמחה,/ פן יאבד עולמכם..."
הנסיך הקטן - סנט אכזופרי
ספר אגדה ששבה לב מיליונים. אגדה היתה חיה בעולם הקדום והיתה תשתית של תרבויות רבות. היא נעלמה עם "העלמו" של אלוהים מהתרבות. וכשהיא נעלמה נעלם האימון בטוב ובפשר של הקיום. הייתי צריך את ויקטור פרנקל עם מסקנותיו הלוגוטרפיסטיות מהשואה כדי שאשוב לאלוהים דרך החתחתים והעיוועים של השואה.
הנסיך הקטן נולד בערסה הרע של מלחמת העולם השניה כשכל האימון בתרבות וביכולתו המוסרית של החינוך קרס. האגדה אודות הנסיך הקטן משיבה את האלוהים דרך הילד התמים כמו שאברהם אבינו היה בן שלוש בבואו מהכוכב שלו אל האנושות והביא לנו את פרח האמונה והחרדה מהמוות כקטליזטור למאבק ברוע.
"יפה שקיעת שמש ללב עצוב" אומר הילד שסימל לי את הילד האבוד שבתוכי – כמו שאברהם בן נחור בכה כשעל פי האגדה היהודית שקעה השמש והוא דימה שהאלוהים נגוז. כשארגיש שבגדתי בעצמי [משהוא בגד בי] אלך אל הספר והילד הנסיכי יאמר לי שוב: "בני אדם היושבים על כוכבך זה, יכלו למצא את מבוקשם בשושנה אחת ויחידה, או במעט מים..."
כוכבים בחוץ - אלתרמן
גדול המשוררים במאה העשרים יושב אצלי בסלון ליד מילוש הענק באותו המדף. אלתרמן הוא המשורר ששר ביהודית את החורבן והתקומה: כך בארבע מילים הוא מסכם את החורבן: "גבהו בימינו האש והמים" אתה גומר לשיר את השורה ומתחיל לבכות.
לא בהתלהמות גרינברית הוא רושם את ההיסטוריה של המדינה הצעירה, שמחותיה ומצוקותיה. המוטיבים, השפה והמוסיקליות נוכחים בכל שורה. שירה שניתנת לציטוט ולכן היא גם חיה בין האנשים: "ואם פעם תהיי צוחקת בלעדי במסיבת מרעיך תעבור קינאתי שותקת – ותשרוף את ביתך עליך", "עוד חוזר הניגון שזנחתי לשוא והדרך עודנה נפקחת לאורך", "באור ובגשם העיר מסורקת/ היפה באמת - היא תמיד ביישנית"... חוכמתו המדינית-חברתית.
אם הייתי צריך לבחור שורה אחת שהיא ברמת דיבור כבת קול משמים כנביא, שורה בה מתלכד כנוסח תנכי היגד על הנפש תוך הזדקקות לעובדה פיסיקלית פשוטה, אני יודע בדיוק מה הייתי בוחר מכל הכוכבים, הנה זה מופיע כאן: "הנה הזגוגית - שמה צלול משמותינו/ ומי בקִפאון הרהורה יעבור?/ על קו מפתנה, כעל סף נשמתנו,/ הרעש נפרד מן האור" – אלתרמן, מזקק האמת.
הולדת הטרגדיה - ניטשה
באוירה הקודרת שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ספר זה הצליח לעורר בי את השאלות הרדומות אודות טיב הקיום ומשמעותה של התרבות. אם פניתי מהחילוניות לחיוב הקיום בדרכה של יהודיות אקטיבית, הרי שלספר זה יש חלק בכך.
דבריו המתפעלים מהתנ"ך והסתכלותו על הברית החדשה כהתפתחות "ספרותית" נחותה, הביטוי שלו שיש שני כוחות עיקריים עליהם ניטש מאבקה של התרבות ושמם: רומי וירושלים, עוררו בי בימים ההם הערכה רבה ותמיהה מה יהודי בצידנית הישראלית.
ניטשה חייב אותי לראות בשתי הכוחות הנאבקים בהיסטוריה - הנצרות ל עומת היהדות את עצמי ואת החברה הישראלית.בימים ההם קראתי את ב"אור התכלת העזה" של עמוס עוז. התרשמתי מדבריו על שאינו מסתייג מהתבוללות שתעלה יפה. שאלתי שאלה למה לנו להתאמץ בעברית? נטשה מרתק אותי גם היום. אני חייב לו את סיועו להוביל אותי אל ההכרעה בדבר היהדות מול רומי...
ספר הפרשיות של אליהו כי טוב
יצירה רבת היקף בפרשנות התורה. אבל זוהי יצירת ענקים של איש אחד. על הספר הזה לא יכתב דבר בספרות העברית אף על פי שזוהי יצירה עכשווית בת דורנו. היצירה נושאת באשמה לא קלה: היא באה מבית היוצר של עולם יהודי.
בסינתזה מעוררת השתאות המחבר מערה את מכלול המחשבה היהודית מהמדרש, האגדה וההשקפה ומתקבל רוחב התבוננות מפליא. הלשון העברית מחליקה וחפה מלשון עילגים ממנה אולי חוששים לפעמים ובצדק, בסוגות ספרותיות כאלה.
ענייניה של כל פרשה מפרשיות התורה נפרשים תוך שהמחבר מעניק לקורא את מה שכדי להגיע אליו היה צריך לפתוח ספרים רבים אחרים. המארג הלשוני הקולח וההבעה של המחבר עושים את הספר ליצירה בפני עצמה ואתה נפעם לחשוב כיצד הכיל את ההיקף הזה ללא כלי עזר טכנולוגיים. כאילו הוא אומר בלשונו של נתן יונתן לתורה עצמה: "אשוט אליך במפרש געגועים...".
גליקל מהמלין
ספר זכרונות מדהים שכתבה גליקל, אישה יהודיה תמימת אמונה, במאה השבע עשרה. דרך הספר עומדים על מרקם החיים של העולם היהודי סביב טירוף המערכות בימי שבתאי צבי. דרך כתיבתה אנו עומדים על רגשותיה, אמונותיה, בכתיבה מרתקת כסופרת מופלאה. נפלא בעיני הספר "גליקל" שההדירה והקדימה לו מבא מאלף – חוה טורניאנסקי שמובא בו גם הנוסח המקורי באידיש – דף מול דף בעברית.
גליקל מספרת על איגרות שהתקבלו בעירה אודות ההתכוננות לצאת לארץ הקודש "לבשו את בגדיהם הטובים ביותר וסרט משי ירוק – המלבוש של שבתאי צבי...מכרו מסכנים את כל אשר להם רק קיוו שיגאלו חמי שלח אלינו חביות גדולות ובהן אפונים שעועית בשר שיובש... יותר משנה עמדו החביות בביתי לבסוף לא זה היה רצונו של האל העליון ואילו היינו צדיקים שלימים..."
סדקו רוצה לחיות -קרל ברוקנר
זהו ספורה של ילדה יפנית קטנטונת, אבל זהו גם ספור הפצצה האטומית הראשונה שמרחפת בקלילות מתוקה כפרפר, ובסבלנות מוליך אותנו המחבר אל חיי הילדונת ביפן, חיי הדיגים המטילים חכה וממתינים לדג, בעוד הפצצה הבלתי מזוהה ממשיכה בנחיתתה הרכה וזמזום המטוס הרחוק נמוג בשמים הכחולים.
זהו ספר הנקרא בנשימה עצורה. ספר שאינך מופתע מלהרגיש שיש קשר בין התרגשות אמיתית מספרות כשהיא נושאת ערכים חברתיים – מוסריים. כולם תמימים: הטייס, מטיל הפצצות שלמד ללחוץ על כפתורים, והקורא שעולמו הריגשי מפרפר עם כושר הסיפור הנהדר של המחבר. בכל פעם שאנו משאילים ספר זה למישהו אנחנו רושמים על לוח הספריה בכרטיס מי הוא המשאיל ומזהירים ומשביעים אותו שהספר יחזור אלינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
