קדמת עדן
מהילדות בפנימיית "הדסים" ועד הצירים בחדר הלידה. מהסמים והקרחנה בבניין הקומונלי בפלורנטין ועד המדיטציות במנזר בהודו. עדן הראל משיקה את התוכנית "תחנות בזמן", במסגרתה היא חוזרת עם סלבס לרגעים המעצבים והמשמעותיים בחייהם. עכשיו היא נותנת להם דוגמה אישית
"הפרעות אכילה אף פעם לא היו לי. היו לי חברות דוגמניות, אבל מרוב הסמים שדפקנו בשנים ההן לא אכלנו. אבל כמו כל בחורה טובה, גם לי יש עניין עם זה. אני לא הכי רזה. בהיריון אני עולה 20 ק"ג - זה דוחה, אבל בחודשים הראשונים אני רעבה כמו חיה, מקיאה ואוכלת עוד פעם. זה רעב מטורף. גם באמצע הלילה.
דיברתי בדיוק עם
"הייתי חסרת גבולות. הגעתי לשם בגיל 17, כשאתה רוצה לאכול את העולם. היינו אני ואוריאנה (גבעולי, כיום מפיקת טלוויזיה, גבח) ועלמה (הראל, כיום בימאית בארצות הברית) וראובן (כהן, סטייליסט) ואורי (שטרק, איש חיי לילה בדימוס) ומלאני (פרס).
הייתי דוגמנית ודרך אורית (ברקוביץ, מאפרת) הכרתי את שטרק וכל החבורה. התחלתי לברמן ב'אלנבי58'. גם לעלמה היה סיפור משפחתי מטורף, וכולנו התחברנו מהמקום ההוא, הפצוע, המשפחתי. ובואו נקים איזה משפחה אלטרנטיבית.
ראובן ובן זוגו יוסי שכרו בבניין דירה, עלמה היתה בדלת מול אוריאנה. אני עברתי לעלמה, לאוריאנה, הדברים שלי היו בכל מקום. תקופה פרועה. זו הייתה התחלה של סצינת הלילה האלטרנטיבית. בעיקר עשינו אקספרימנטים עם המיינד שלנו. הלכנו מאוד רחוק. סמים, כמו שהם יכולים להיות מדהימים הם יכולים להיות רעים. הגעתי למקומות חשוכים ומוארים.
תקופה קסומה. יכולנו פשוט לקחת איזה טריפ ולשבת ולהסתכל על מה שקורה. היו אודישנים בבוקר, עם הנגאובר, ובערב היינו הולכים ל'אלנבי'. ראובן היה חושב על מסיבות ותמיד היה פן אמנותי בתוך זה. לא היו לי אז ממש שאיפות גדולות, וחשבתי שככה החיים ייראו. אמרתי אני בגיל 27 רוצה לחתוך, כמו קורט קוביין. ואז את מגיעה ל-27 ואומרת כל החיים לפניי ופאק אוף. כיום מיציתי. החוויה של הקלאבינג? לא מוצאת את עצמי שם. נוצר פער".
"הזיכרון הראשון שלי משם הוא שהיה לי שיער ארוך, עד התחת. והגעתי לפנימייה כשכולו מלא קשרים, אז במקום עד התחת הוא הגיע לי עד הכתפיים. הייתי מוזנחת. הדבר הזה גדל עליי כי אף אחד לא גזר אותו. אני זוכרת איך אחותי ישבה איתי על המדרגות בכניסה לקבוצה, מברישה אותי לאט ובעדינות, פותחת לי את כל הקשרים. והיה קר.
הגעתי לשם כי אחותי הייתה שם. אמא שלי הייתה אם חד הורית בלי גרוש על התחת. פתאום אחי ואחותי הלכו לפנימייה והייתי לבד שעות. הבחירה הייתה שלי. כשהגעתי הייתי בשוק. 500 ילדים שבאים מבתים שבורים, מפורקים ומפוררים. אבל זה היה טוב כי הייתי נורמלית סופסוף. לא זו ששואלים אותה איפה אבא שלה.
הקמתי עיתון, שלחו אותי ללמוד צילום. הצוות השקיע בי. כנראה ראו בי משהו שאני לא ראיתי. שנאתי ללמוד. אני חושבת שהייתה לי הפרעת קשב שלא אבחנו. היינו מופרעות, שמשתכרות ומתגנבות לבריכה בלילה. הלכתי מכות עד גיל מאוד מאוחר. לא סטירות. ציפורניים! בעיטות! אגרופים לפנים. עם כל הלב. וכשאמא שלי הייתה באה, המדריך היה אומר לה 'אני צריך לכעוס על הבת שלך, אבל אז היא מעפעפת לי עם הריסים שלה'. זה היה הנשק שלי.
לא הייתי פראיירית וידעתי ליפול על הרגליים ולצאת מתסבוכות. מה היה הכי קשה בפנימייה? תחושת הוויתור. כילד, אתה לא ממש מבין איך נתנו לך ללכת. הכעס הזה הוא מניע חזק".
"זה היה השם שלי עד גיל 18. זיכרונות מלפני גיל שמונה אין לי בכלל. כלום. עברנו המון דירות, לא היה כסף, לא היה תא משפחתי מתפקד. אבא שלי התפייד. אמא שלי סיפרה שבבית ספר בחולון דיברתי מאוד יפה. במקום להגיד 'הבוקר הגיע', אמרתי 'השחר הפציע'. כנראה צחקו עליי בכיתה ולקחתי כיסא ודפקתי לילד בראש. המרוקניזם השתלט. ואני לא זוכרת את זה.
יורם יובל (פסיכיאטר, גב"ח) אמר לי שפעם חשבו שחוסר זיכרון זה מטראומה גדולה שהייתה בילדות, אבל היום מבינים שיכול להיות שזה משהו שמחלחל ומשפיע על ילד. שנים הייתי בטוחה שעברתי חוויה נוראית. הייתי אומרת לעצמי, תיזכרי, קיבינימט. גם אם זה נורא, תתמודדי. ואז הוא הסביר לי שזה יכול להיות משהו קטן, שמחלחל. ההימור שלו היה שאמא שלי הייתה בדיכאון. והיא מסכימה עם זה.
למה החלפתי את השם? היה לי ידיד שבדק את השם שלי בנומרולוגיה ואמר שהוא לא עושה לי טוב. הגעתי לעדן. המצאתי את עצמי מחדש. אדווה סימלה את כל העבר ההוא, שהיה טעון. ואני רציתי לחיות אחרת - ובאמת עשיתי לעצמי חיים אחרים".
"שנים היה בי כעס גדול על מה שקרה אצלנו, והוא הופנה בעיקר כלפי אבא שלי, שנעלם מחיינו. כיום אנחנו בקשר. מתי סלחתי? בשלב מסוים אתה מתעייף מלהתעסק עם זה. פסיכולוגים, טיפולים. מתישהו הנחתי לזה. זה היה, התקדמתי, התבגרתי, די.
אפשר להסתובב שנים בתחושה שעשו לי, דפקו לי, לקחו לי. שזה לא פייר. וכעס גדול. ואני עוד אוכיח להם, לעולם, משהו אמורפי כזה. בשלב מסוים אתה אומר יאללה יאללה. כעס הוא מנוע מאוד חזק, הרצון להוכיח הוא דרייב חזק. אבל צריך למצוא את הדרייב הזה במקומות אחרים. אחרי אם-טי-וי התחלתי לחפש מנוע של כוח יותר חיובי. ואז הלכתי לחפש את עצמי. הרגשתי ריקה. בלי הכעס לא הבנתי מה צריך לקרות".
"השנה הראשונה הייתה זוועה. הגעתי ללונדון עם מזוודה קטנה של בגדים ואחת של ספרים. לפני זה הייתי בחו"ל פעם אחת - במשלחת של השואה, בגיל 15. זו הייתה העבודה הכי מגניבה. החזקתי באם-טי-וי כל כך הרבה כי החיים לא היו מתוכננים. הכול היה שבוע מראש. האי מסגרת הזאת הייתה נהדרת ונתנה תחושה של תנועה. מסיבות עם דונטלה ורסאצ'ה, מדונה. אבל לא הייתי מעורבת בזה יותר מדי.
ז'אן פול גוטייה ראה אותי ואמר שהוא רוצה לשלוח לי בגדים. דברים שבדיעבד אני אומרת וואו. אז לא התייחסתי לזה. אחרי חמש שנים הייתי הכי ותיקה ועשיתי הכי הרבה כסף - זה היה הזמן לעזוב".
"לא היה בינינו כלום! בכל אירופה חשבו שהיה לנו רומן. ראיינתי על השטיח האדום ובונו הגיע עם דניס הופר. הוא התחיל לדבר איתי ואין לי מושג מה עבר בראשו, אבל פתאום הוא תפס אותי, השכיב אותי על המכונית ונתן לי נשיקה בצוואר. בטלוויזיה זה נראה כמו וואחד נשיקה.
באוזן הוא לחש לי 'רציתי לעשות את זה הרבה זמן. אני מת עלייך באם-טי-וי'. אמרתי לו 'השתגעת? יש לי חבר'. אז הוא אמר שלו יש אישה וילדים. אז הודעתי לו שכן, אבל אשתו כנראה רגילה.
מאז לא ראיתי אותו, אבל השמועות טסו. בכלל, תמיד בטקס פרסי אם-טי-וי היו בלגנים, ואיכשהו אני הייתי קשורה אליהם. כל מה שהייתי וכל הטירוף הזה והקעקועים-הם אהבו את זה! לא הייתי צריכה לנסות להיות שום דבר אחר".
"אני טיפוס רוחני. תמיד שאלתי למה, רציתי להבין למה דברים קורים. מהסיבות האלו אני לומדת היום קבלה. זה מקום שבו אתה נלחם באגו, מוצא מקום של סליחה לעצמך. בודהיזם זה דומה. זה התחיל מגיוס כספים לילדים בטיבט ב-אם-טי-וי.
ארגנו טיול לטיבט והגעתי להודו. התאהבתי במנזר, מהמקום של הפשטות, החמלה, היעדר השיפוטיות. התחברתי לאהבת אדם, וזה משהו שהייתי צריכה ללמוד. דיברנו קודם על הכעס ההוא, שהניע אותי. לא האמנתי לאנשים. תמיד חשבתי שרוצים בקרבתי כי רוצים ממני משהו. ביקשתי להיות נזירה. הם הסכימו, אחרי שהם אמרו לי שליהודים זו בעיה -ה דלאי לאמה אמר שנשמות יהודיות הן אחרות משלנו. שברגע המוות, אם הנשמה הזו תהיה בודהיסטית היא לא תדע לאן ללכת. היא מתבלבלת.
שנה הייתי שם בלי סקס, בלי לשקר. הכי קשה היה לי עם שקרים לבנים קטנים ולא להרוג שום דבר, אפילו לא יתוש, שאוכל לך את הגוף. חזרתי לארץ. ואז התפרקתי לרסיסים".
"חודשיים לא יצאתי מהבית. התחבאתי אצל אחותי ובעלה. אחרי שבע שנים בחו"ל זה לא פשוט לחזור, ובמיוחד אחרי הודו. כשאתה מנסה להביא את האנרגיות האלו לישראל, שלאנשים כאן יש אנרגיות מאוד חזקות, זה קשה מאוד.
צלצלתי למורה שלי ואמרתי לו שאני לא יכולה לצאת לרחוב, כי אני מרגישה את האנשים כמו סכינים. אז הוא אמר שבשנת הנזירות הזו באמת מורידים את כל החומות, אבל צריך לדעת גם לשמור עליהן אנרגטית, כי אי אפשר להתנהל בעולם כל כך חשוף.
היו דיכאון, חרדות, בלבול. לא מצאתי את מקומי. ולא ידעתי מה יהיה. חזרתי לתל אביב, לפלורנטין. הייתה לי פסיכולוגית מדהימה. הקמתי את עצמי. המסקנה הייתה שגם יותר מדי טוב הוא לא טוב, וגם להיות אדם פתוח ומקבל זה מעמיס על הנשמה. הרגשתי שהרבה זמן הנחתי דברים בצד. וזה היה הזמן להתמודד".
"איך נהניתי. חבורה של בנות שמתחרטשות על החיים. יש סברה שבנות ביחד זה שק של נחשים, אני חושבת שזה כוח נשי עצום. וזו חבורה של נשים שהופכת אותך לעשירה יותר. הייתה שם אהבה גדולה. נועה (בן ארצי, גב"ח) חברה טובה שלי. לדנה (ספקטור, גב"ח) יש פה, אבל היא עוררה אותי -שמה לי מציאות מול הפנים.
בכלל, לדנה יש יכולת לראות אותי כמו שאני לא רואה את עצמי. יש לה מוח מבריק. ואני לא מאלה שיש להן אלף חברות. מאוד בקונכייה של עצמי. קשה לי לעשות היכרויות חדשות. אבל אני מאוד אוהבת לדבר עם אנשים. לא בן אדם מאוד חברותי, אבל רוצה לשמוע. ומקצועית, אני לא מראיינת כלבה. מסרבת להאמין שכולם חארות. מעניין אותי להבין סיפורי חיים. אולי בגלל שאני אוהבת לצלם, להתבונן".
"התחתנתי פעם אחת (עם המוזיקאי אייל אייזנשטרוס, גב"ח), ולא הלך. אבל דווקא הכישלון מחדד. אתה יותר יודע מה אתה מחפש. היום אני ואייל חברים טובים ואנחנו מגדלים יחד את נועם. אני מאחלת לכל מי שמתגרש שיגיע למקום הזה.
אמרתי לעצמי 'תדעי מה את רוצה. לא תדעי? יבואו עוד חארות. תעשי רשימה'. ורשמתי: גבר עם ביטחון עצמי, איש משפחה, גוד גאי, ושירוויח יותר ממני, כי נמאס לי להרוויח יותר מגברים. על עודד נדלקתי לגמרי. אני יכולה להתפלסף: מהפן הרוחני ומהפן הזובי. איי פאקינג לייקד הים! ודווקא בגלל שהוא היה נחמד הייתי בשוק.
התרגלנו לחארות. זה מעייף. עודד פגש אותי בגיל אחר. עם ילד. לא רציתי להיות שק חבטות. חיפשתי מישהו שישלים את הפאזל. ואני כל הזמן משנה את דעתי. אמרתי לעודד כשהתחתנו שאני לא מתחייבת על כלום: הכול אני אהפוך עליך-הצורה שלי, האמונות שלי, החיפושים שלי-הכול ישתנה, חוץ מהנאמנות שלי אליך".
"עם נועם, הגדול, מאוד רציתי ילד. הרגשתי שאני לא יכולה לשים ברקסים לעצמי, וילד זה משהו מאוד מקרקע. חוץ מזה, היה לי רצון גדול למשפחתיות מתוך החוסר שלי. בהיריון הראשון הבנתי למה אני אישה, בשביל מה יש לי רחם.
הלידה הייתה קשה מאוד. כמעט איבדתי את הילד. ואז את מבינה כמה הכול יכול להשתבש. ההיריון עם אוריה היה אחר: הייתי במקום יציב בחיים, עודד היה מעורב לגמרי. והלידה הייתה מדהימה, למרות שעודד פחד שאני אלד באוטו. אני כבר הייתי מאוד רגועה, עם הצירים והכול, והוא - כי הוא לא מרגיש את זה - היה בלחץ.
לידה טבעית, בלי אפידורל, בלי כלום - רק אני ועודד והמיילדת. יש קטע בלידה שנקרא טבעת האש, כשהתינוק מתחיל לצאת ואת מרגישה כאילו להביור שורף לך את המנוע. זה פאקינג כואב! אבל שנייה אחר כך הוא היה עליי.
אם אני אמא טובה? אימהות זה מורכב. את מסתכלת עליהם והם המראה שלך להרבה דברים. ברגע שאת יולדת אותם את גם יולדת מצפון. בתחילת הקשר עם עודד לא רציתי לבלבל את נועם, אז גרנו בבתים נפרדים. לאט לאט הם הכירו. עודד היה מספר לו סיפורים. ואז איזה לילה הוא שאל את עודד 'אתה הולך לישון בבית שלך? למה שלא תישאר לישון עם אמא'. עודד אמר 'אולי, באמת'. עברנו לזכרון יעקב. יום אחד אולי עוד נחזור לעיר. אבל בינתיים, כולן חברות שלי בסופר. הכול בסדר".
נא להמתין לטעינת התגובות
