מדף הספרים של רות קרא
הדוקטורנטית רות קרא-איוונוב קניאל חוקרת זיקות בין מגדר ומשיחיות במיתוס היהודי, כותבת ומתרגמת שירה ומלמדת תנ"ך בתיכון למדעים ולאמנויות בירושלים. רות, שקובץ שיריה זכה בפרס רחל נגב לשירה לשנת תשס"ח, מספרת על עשרה (ויותר) ספרים "בוני-נפש, מרפאי-נפש, מסמני תשוקתה"
הנפש לעולם-לא-די-לה, ואפילו נאכילה בכל ספרי העולם, או בכל המשובחין שבהם, לא תִמלא. ובכל זאת, יש ספרים שניתן להישען עליהם, בוני-נפש, מרפאי-נפש, מסמני תשוקתה. אנסה לתאר כמה כאלו בשבילי, וחייתה נפשי בעבורם.
מגילת רות ושיר השירים
מבין הספרים בתנ"ך, השניים הכי יקרים לחיי, הם רות ושה"ש. ראשית, כיוון ששתיהן מגילות המגולגלות זו לצד זו, ולעולם באות יחד. מגילת רות תִקרֵא לעד לאחר שיר השירים, במעבר מן המטאפורי והחמקמק, המתפרק והנרקם, האובדני והנשרף בלהטו, אל עבר סיפור פרטי של חסד, שהופך לסיפור לאומי, על זרותנו, מסעותינו וכיסופינו. מפסח לשבועות, מפסיחה לשבועה.
שנית, אשה משֹיחה בשתי המגילות נפשה, מגלה צפונותיה, כמהה, חולת אהבה, צועדת בליל אל הגורן, עושה מעשה שיוצר שינוי בעולם ומביא ללידת הגואל. שתיהן, גיבורת שה"ש ורות, אומרות שירה עזה כמוות. אשה בדרכה.
ספר הזוהר
ובעצם מדובר ב'ספרות הזוהרית', יצירה מסועפת וצבעונית שנכתבה על ידי חבורת מקובלים, סביב המאה ה13, ולה חלקים מוקדמים ומאוחרים. גוף הזוהר, סתרי תורה, המדרש הנעלם, תיקוני זוהר, אדרא רבה, אדרא זוטא, זוהר חדש.. כל אלו, באשר אלך, מהווים עבורי אפשרות של חיוּת אינסופית, שיש בלימוד, בכתיבה, בחיים.
הזוהר מתייחד במבני שפה ובתמונות היונקות מהמקרא וממסורות חז"ל על נועזותן ורב גוניותן, באחיזתו בקצוות, בלהט החרב המתהפכת, בארוס, בטרנספורמציה, בשיריות, בסוד. דרשות הנולדות תוך הליכה בדרך, רבי שמעון בר יוחאי וחבורת תלמידיו, מפגשיהם, העלאת ניצוצות מתוך אהבה ותשוקה לתורה, לכל אות ואות שיש בה, בכי ועונג, גילוי וכיסוי. ספר הזוהר יותר מכל ספר אחר בנה בי עולם חדש, של דמיון המזוּוג במציאות.
'הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות', 'ביקורת התבונה המעשית' - עמנואל קאנט
לא חשבתי שאבחר בהם, אך ככל שעוברות השנים אני מבינה כי המאמץ האדיר והמתמשך שנדרש ממני לפענוח כל שורה שקראתי בכתביו, השפיע עלי עמוקות. שני מונחי היסוד של קאנט – הרצון והתבונה, השפעתם על הבחירות הממשיות וסוד זיקתם זה לזה עודם תעלומה בחיי. שאלותיו ברוח 'האם מטאפיסיקה אפשרית?', חיפושו אחר שורש 'הרצון הטוב', ה'חובה', ה'מעשה המוסרי' ו'חוק הטבע הכללי', מבני החשיבה והצווים הקטגורים שהציב, תפיסותיו על אודות 'הדבר כשהוא לעצמו' ושרשרת ההגות הפילוסופית – בה נקשרתי בעיקר למשנותיהם של תלס, הרקליטוס, הדיאלוגים האפלטוניים, תורת האידיאליזם של ברקלי, ועד לקאנט, פיתחו בי מודעות לדרישה אחר דרך אמת. 'לעשות כל מעשיי כך ש...' וגם להיכשל.
שירי זלדה, ושלישיית שנות ה-60
מבין ספרי השירה שהשפיעו עלי יותר מכל, הראשון היה של זלדה. מגיל צעיר הורגלתי לשמוע בבית דקלומי שירה רוסית, פושקין, מנדלשטם, בלוק, פסטרנק ורבים אחרים שאהבו הורי. ואילו זלדה היתה הראשונה שקראתי כנערה אני בעצמי, בעברית, בלילות.
שיר אחר שיר, משפטים שהיו לי כמו תפילות, ולימדוני מהי שירה עברית, יהודית. "אם נשמתך חסרת פניות/ כציץ העמקים/ תגיע אל לב הדברים/ בקפיצת הדרך/ תגיע אל לב הדברים"... דקותה ועדינותה של זלדה, קדושתה ופשטותה, דו השיח שהיא מאפשרת בין בני אדם, האל, והעולם הנסתר, ועל יכולתה לומר "וּמֶה היה לעצב/ גם בעצב נֹגַהּ".
אחרי זלדה גיליתי את יונה וולך, ואת שלישיית החברים, ויזלטיר-וולך-הורביץ. מבין ספריהם, על שירתם השונה, אשר עודה קשורה אצלי ליכולת – ולהכרח – ליצור בתוך חבורה המאפשרת הפריה הדדית ודיאלוג, הספר האהוב עלי הוא 'ארץ בחירה' של יאיר הורביץ. וגם 'מכתבים' של מאיר ויזלטיר, ו'צורות' של יונה וולך. ארץ בחירה והורביץ, בשל המיסטיות, הרוך והקסם, בצירוף המילים זו לזו ובמשמעות הנרקמת ביניהן, באהבה ובכאב שנותר. 'תום ותהום וקיים', 'לאהבתי, כשתשכים', ובשורות כמו "ולב המחזיק את תכונת השמש/ העושה פרי ואנחה/ בגון כהה" ('לרוח עדן').
ג'. ד. סלינג'ר
ספריו וסיפוריו של סלינג'ר 'הרימו את קורת הגג, נגרים', 'פראני וזואי', '9 סיפורים', נטעו בי בנעורי אמון ביכולתה של הספרות לתאר עולם פנימי, קול ילדי על שברונו ובדידותו, וגם הומור אנושי, חם וחי. על פי אחד מהסיפורים, 'ליד הדוגית', ביימתי סרט קצר שעסק בין היתר בחוויות האנטישמיות שהכרתי בילדותי. (ואולי זה מה שמעיד על השפעתו של ספר יותר מכל, אם הוא מניע לפעולה. פרודיה, חיקוי, עשיה). בזכות סלינג'ר למדתי בעצם לקרוא, לעצמי, ולמרות שהוא הותיר בי זכרון פגיע ונאיבי, אני מודה על חוויה זו.
רומן גארי, מילן קונדרה, היינריך בל
לאחר מכן, הרומאן האוטוביוגרפי של רומן גארי 'הבטחה עם שחר', לצד 'אלמוות' ו'הקלות הבלתי נסבלת' של קונדרה, ו'המוקיון' של הינריך בל סימנו עבורי יחדיו (כך לפחות הם זכורים לי, באיגודם למסע קריאה, וכיוון שקיבלתי אותם במתנה מהורי) תהליך של הבשלה, מעבר מקריאה פסיבית לאקטיבית – היקראות.
יותר מכל, זכורה לי אמו של רומן גארי, הניצבת במרכז השיכון העלוב, קוראת לשכנים, מצביעה על בנה הקט ומבטיחה שהוא יהיה השגריר הצרפתי. וכך אכן היה, ומכתביה המקפידים להגיע אליו שנים לאחר מותה. (ואם כבר הזכרתי את גארי, 'לאור אשה' הדהימני כמה שנים לאחר מכן.)
האידיוט, סונטת קרויצר, איוואן איליץ'
מבין הסופרים הרוסים שבתוך עלילותיהם גדלתי, קשה לבחור בין דוסטוייבסקי לטולסטוי, שאחריהם באים כל השאר, לפחות בכל הנוגע לכתיבת הנפש האנושית. (את גוגול ובבאל אני עדיין מנסה להבין, להגיע עדיהם). דוסטויבסקי וטולסטוי – הראשון על יכולתו המפעימה לתאר את ייסורי הרגש על כל גווניהם, והשני על ייסורי החיים, עד למוות, ב"מותו של איוואן איליץ'", וגם ב"סונטת קרויצר" שטִלטלוני מאד. אם בכל זאת אני מוכרחה לבחור אחד, אזי הגיבור האהוב עלי מכולם הוא הנסיך מישקין – על הצפות רגישויותיו ותחושותיו, במנעד העובר מהנשגב והאצילי ועד המגוחך, הנכלם והבזוי. 'האידיוט' קירב אותי להבנת הטרגיות הרוסית ממנה נחצבתי.
מרינה צווטאיבה, שירים
והייתי מצרפת לשירים את מאמריה היפים על הספרות והשירה ואת כתיבתה האוטוביוגרפית, 'סיפורה של סוניצ'קה', 'פושקין שלי', 'אומנות לאור המצפון', מכתביה וחלומותיה, תיאורי מסעותיה המפרכים בעולם הממשי והדמיוני, בין מולדתה לניכר, אשר רק חלק קטן מהם תורגמו לעברית.
עזות כתיבתה, קוצר הנשימה במקצביה ובמקפיהּ, (ובעוד ועוד מקפיה), ואזי – עוצמת הדממה שבין המילים, באש ובמים, הפכו אותה ליקרה ללבי והשפיעו עלי עמוקות. גיליתי את צווטאיבה בשלב מאוחר יותר, לאחר שהפכתי לאם ואף התחלתי לכתוב בעצמי, והיא היתה גם המשוררת הראשונה שמשיריה תרגמתי לעברית.
זוהר וארוס, שבתי צבי
המאמר 'זוהר וארוס' של יהודה ליבס מורי, ו'שבתי צבי' של גרשום שולם, היו שני המחקרים שהניעוני יותר מכל למסע אל עולם הזוהר, הקבלה והשבתאות, ולעיסוקי המחקרי במשיחיות ובאנטינומיזם במיתוס היהודי. עלי להודות שאת 'שבתי צבי' על שני כרכיו לא קראתי במלואם מעולם, אלא עשרות פעמים קראתיו מכיוונים שונים, פרקים פרקים, הארות והערות.
שניהם, במחקרים אלו וברבים אחרים שהם כתבו, מהווים בעיני הצדקה ודוגמה לתרומתה האמיתית של האקדמיה לעולם הספרות, על שילוביהם בין הדעת והידע, בין ההכרה, הגילוי והאמונה, ובין מחקר, פרוזה ושירה.
'על הבזות' ו'סיפורי אהבה' של ג'וליה קריסטבה
שני הספרים, כל אחד בדרכו ובעתו, פתחו בפני פתח לעולם של כתיבה נשית, עשירה וצבעונית וגם מלאת אימה. האינטלקטואליות המרשימה של קריסטבה לצד "גשמיותה ובשריותה", צירופי העולמות והמפגש בין הפסיכואנליזה, בלשנות, מדעי הדתות, הספרות והשירה.
בניתוחיה החדים שיש בהם אומץ וכאב, רצחנות ו/או חיבוק היא מצליחה לדובב את ה-Chora, ואותו מרחב סמיוטי אמהי קדום, המצוי במקום שבו הארץ עדיין היתה תוהו ובוהו, והחושך על פני תהום, מקום בו נבראו עולמות שהיה צורך להחריבם, מקור הצמצומים כולם, בטרם ה'בראשית' ובטרם היתה המילה.
אילו נותר עוד מקום, לקריסטבה הייתי מצרפת למען האיזון והחדווה גם את הלן סיקסו, בספרה 'זה עתה נולדה' ובביוגרפיה על כתיבתה coming to writing, כזו שהשפיעה עלי כאם וככותבת, בזכות ססגוניותה וכתיבתה, עיסוקה בחוויה הנשית, המינית והיצירתית.
אחרון,
למרות שכבר נסגרה הרשימה, הוא סידור. פשוט, קטן, מהוה, זנוח לעיתים. רצוא ושוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
