מדף הספרים של יונתן הירשפלד
התערוכה "כתם ריק" של יונתן הירשפלד - אמן, אוצר ומורה לאמנות - מוצגת בימים אלה בגלריה חנינא. הירשפלד, שקורס ציור בהנחייתו ייפתח בשבוע הבא בסדנת אמני הקיבוץ ללימודי אמנות וכתיבה יוצרת, מספר על חוויות קריאה משמעותיות
תמיד נדמה לי כי למרות הפסגות והשיאים הטמירים אליה הגיעה השירה העברית (אלתרמן כמו עמיחי וזך וולך ואבידן ורביקוביץ' הם בעיני משוררים בקנה מידה של פרס נובל) נמצאת הספרות המקומית על מישור די משמים של סופרים מאד נחשבים אבל די בינוניים. על כן אני מוצא כי דווקא "הנה אדם" שכתב משורר (אהוב עליי ביותר) - יצחק לאור, יכול להוות מעיין רף עבור הקורא השבע: רומאן מטלטל ודורשני רב קולות ורב שפות ללא גיבורים המצליח להיות פוליטי בלי להיות בכייני ופלקטי.
עוד משהו על השיח הפוליטי בארץ, אפשר לקבל מספר תיאוריה וביקורת חברתית שזכור לי כאילו קראתי אותו כסטודנט בבצלאל והחותם האדיר שטבע בי נוכח בי עד היום. "ימים רעים" של אריאלה אזולאי ועדי אופיר הוא לא עוד מסה שונאת מתנחלים נבחנית ויללנית, אלא הצעה, בעיקר בפרק האחרון שלו, לסדר יום חדש, הצעה לא ניהילסטית , שראויה מאד להיות מונחת על שולחננו.
תיאוריה של אמנות ומוסר מציג באופן נהיר ומסודר, הספר Aesthetics and Ethics שערך ג'ראלד לוינסון לפני כמה שנים ובו מאמר מדהים של ארתור דנטו. במאמר של דנטו השתמשתי בכמה מקומות כדי לבטא את הבעיות של תיאוריית האמנות הממסדית כיום. אגב, לקראת סופו מציג הספר מאמר של מרי דברו על סרטיה של לני ריפנשטאל ובעיקר על "ניצחון הרצון", הבעיה של אמנות ומוסר היא מן המטרידות ביותר בשיח העכשווי.
מי שמעמיד דיון מאד רחב ומעניין בהקשר הזה הוא דווקא בעז נוימן בספרו המופתי והמטלטל "ראיית העולם הנאצית" שהיה להשפעה אדירה עלי ועל האמנות שלי. נוימן מביא למחקר העבש והחוזר על עצמו של השואה, את המתודות של הפוסט מודרניזם.
ביחד עם ספרה של דנה אריאלי הורוביץ "רומאנטיקה מפלדה", ויצירת המופת של ברל לאנג:
Act and Idea in the Nazzi Genocide מתהווה קבוצה של ספרים המעמידה מול הצופה את המחשבה על אושוויץ כהבאתו של הרשע לכדי אמנות, והסכנות המוחשיות מאד הטמונות בחומר
אנחנו, האמנים בסביבות גיל שלושים, אנחנו שכבר נולדנו פוסט מודרינסטים, אין לנו חווית קריאה בתולית בטקסטים הקאנוניים של הפוסט מודרניזם. אנחנו לא קראנו את "סימולציות וסימולקרה" של בודריאר כפי שקראו אותו המורים שלנו. ובכל זאת, בודריאר, החושף בפנינו, כי כולנו אינדיאנים סימולקרות שמדענים חשפו לעולם ואז התבקשו לחזור ליער ולהיות אותנטיים, מזכיר לנו כל הזמן, כי אנחנו חיים ב"מטריקס".
כביטויים ניהילסטים\פוסטמודרנים קודרים ונוקבים. אבל דווקא על "אפשרות של אי" הפגום ביותר מן הבחינה האמנותית אני מבקש להמליץ, שכן, ברגע אחד, כשאחת הדמויות מתוודה, כי היא איננה נותנת לעצמה להגיע לסיפוק מיני מרוב פחד כי תעוות את פניה בהנאה- ולהרף לא תהיה יפה, ובכן רגע זה הוא תמצית מה שאיבדנו כשוויתרנו על הממשי.
אני מבקש להמליץ בפני מי שרוצה לשים אצבע על הדופק של עולם התרבות שלנו להכיר את כתבי היד האיכותיים שיוצאים כאן. בין אם זה כתב היד של "המדרשה" המכנס מעת לעת את מיטב הכותבים ומתרגם את החשובים שבכותבים בחו"ל על אמנות, ואף מציג את האמנות הצעירה והעצבנית שלנו. ובין עם זה כתב העת "מטעם" בעריכת יצחק לאור לשירה ולמחשבה רדיקלית שאיכותו הסגולית, הן בשל כותביו המקוריים, הן בשל המאמרים והן בשל התרגומים מהמחשבה בת זמננו - היא לא תסולא בפז.
מכיריי יסרבו להאמין שהעמדתי רשימה כזו ללא תכנים מיתולוגיים. ובכן בין "שירת הניבלונגים" בתרגום אריה סתיו, המדהימה, לבין האודיסאה והאיליאדה (דווקא בתרגום הישן והחצצי משהו של טשרניחובסקי), אני אמליץ דווקא על "מטא מורפוזות" של אובידיוס. אנחנו מסבירים לעצמנו את המציאות ע"י המדע, ללא הואיל, ואז בא טקסט מהמאה הראשונה לספירה ומספק לנו הסברים כל כך קולעים, מה נעשה שהוא גם יפה?
נא להמתין לטעינת התגובות
