ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

תרשום: ליא קניג, אישה בלי גיל

לבד בבית, בין זרי פרחים ועוגות, חוגגת הגברת הנצחית של התאטרון יום הולדת מתוק-מריר. שוב חובקת תפקיד חדש, עדיין עסוקה מעל הראש, גולשת באינטרנט לתוך הלילה - אך מלאה געגועים. לאמא, לכיתה א', לבעלה צבי שאיננו, ולישראל שהשתנתה לה

דווקא ביום הולדתה, כשהיא מוקפת זרי פרחים שמקנים לדירתה מראה של משתלה והטלפון לא מפסיק לצלצל, ליא קניג הרגישה הכי בודדה. בתחילת המפגש עוד ניסתה לשדר עסקים כרגיל. אחרי הכל, כבר שנים שהיא חיה את המשפט "ההצגה חייבת להימשך". על שולחן הסלון סידרה צלחת עם פרוסות עוגה, שאריות מחגיגה שערכו לה חברים ערב קודם לכן.

"אל תרשום בת כמה אני", הזהירה ברצינות. "בלחיצת כפתור אנשים ימצאו את התשובה באינטרנט", אמרתי . "אז מצדי שיעשו גוגל", הפגינה בקיאות וירטואלית, "תרשום 'ליא קניג-אישה בלי גיל'. יש בארץ מין התעניינות בגיל של הבן אדם שזה כמעט ברמה של אובססיה. לא נעים לי לומר, אבל זה קצת לבנטיני ויהודי. עושים חשבונות אחד לשני.

'כשאני הייתי בכיתה א' ההוא היה בכיתה ג'. מה אני הספקתי ומה הוא?'. כל הזמן'בת כמה את?', ' את עוד משחקת?', ' מה? את עוד נוהגת בטויוטה שלך?'. כאילו שיש גיל שבו חייבים להפסיק לחיות. זאת התנהגות מאוד מוזרה, שאני חייבת להודות, לפעמים עולה לי על העצבים. מחשבים לי כמה זמן עוד מותר לי לחיות. פעם יצאתי עם דבורה קידר ומישהו שאל אותי'בת כמה את?', אז דבורה קפצה עליו וענתה לו 'בת מאה!'. תשאל אותי על הכל אבל אל תדבר איתי על הגיל שלי".

חוץ מעניין הגיל, קניג תמיד היתה גלויה לגבי חייה. בשנות השישים, כשעלתה לארץ, דיברה בגילוי לב על הגירוש מביתה ברומניה בימי מלחמת העולם השנייה, זוועות המלחמה והילדות בבית של הורים שחקנים. בשנות השבעים סיפקה לעיתונות ראיונות זוגיים עם בעלה, השחקן צבי שטופלר ז"ל, ושניהם דיברו בכנות על ההצלחה האדירה שלה לעומת התקיעות המקצועית שלו.

בשנות השמונים התוודתה על ההחלטה המודעת שלה לא להביא ילדים לעולם על מנת להתמקד בקריירה, ובשנות התשעים פטפטה בחופשיות על מתיחת הפנים שעשתה הרבה לפני שזה היה טרנד לפתוח כרטיס לקוח אצל ד"ר קליין.

קניג, כלת פרס ישראל, היתה נאמנה לאמת של עצמה באותה מידה שבה נכנסה בטוטאליות מרשימה לנעלי הדמויות הטראגיות שגילמה. כיום, ממרום גילה, היא מרשה לעצמה להיות משוחררת מתמיד. "אני משתדלת ליהנות מהחיים", הצהירה תוך כדי שדחפה לצלחת שלי ושלה עוד חתיכת עוגה, "אני עושה פילאטיס, אבל צריכים ליהנות ממה שנשאר".

רגע אחר כך כבר השתנו הטונים של השיחה. השמחה, העצב ובעיקר הגעגוע התערבבו לה יחד ביום הולדתה. לפתע מפית הנייר המצועצעת שבה החזיקה את העוגה הפכה למטפחת סופגת דמעות. "אני ממש מתנצלת", לחשה בקול סדוק, "לא תכננתי

לבכות היום אבל איכשהו היום הזה גורם לי להתגעגע לאנשים שאני כל כך אוהבת וכבר לא נמצאים איתי. אני מקבלת הרבה חיבה מאנשים שעוצרים אותי ברחוב, מוחאים לי כפיים בתאטרון, באים לקופה ושואלים אם יש הצגה עם ליא קניג. אבל עדיין, משהו חסר פה בפנים. בלב. חסרה לי אהבה".

שליח עם זר פרחים עצום ממדים הציל אותנו מהשתיקה. היא חמקה אל הדלת לנגב את הדמעות, התבוננה בפרחים הסגולים והלבנים, הציצה בכרטיס הברכה שנשא את שמו של נהג ההסעות של הבימה ושוב הדמעות החלו לזלוג החוצה. "תראה מה זה, בן אדם זר משקיע בי כל כך הרבה כסף ותשומת לב. הוא הרי לא משפחה שלי. זה כל כך מרגש אותי ובכל זאת הכאב גדול. אני נורא מתגעגעת לצבי, בעלי. אני נורא מתגעגעת לאמא". ברגע אחד, המלכה האם של התאטרון הישראלי הפכה לילדה מתגעגעת.

 "אתה יודע מה הכי הייתי רוצה לעשות עכשיו?", שאלה תוך כדי שמשכה לעברה את צ'יקו, בובת קוף קטנה שישבה לידה על הספה, "ללכת שוב לכיתה א'. יש בתוכי רגש ילדות שלא מוצה. מלחמת העולם השנייה קטעה את הילדות שלי. בגיל תשע מצאתי את עצמי מגורשת מרומניה לאוזבקיסטן. הייתי תלושה מהבית, בלי אבא ועם אמא מחוסרת הכרה שחלתה בטיפוס שאני הייתי צריכה לטפל בה במשך ימים.

"לקחו לי את הילדות. אני חושבת שבגלל זה יש בי עדיין משהו צעיר. אני יכולה לשבת ולשחק עם צ'יקו. עם צ' יק?צ' יק הקופיף שלי. נכון, צ'יקו? אני יכולה להסתכל שעות על סרטים מצוירים בטלוויזיה. זה נראה לך נורמלי שאישה זקנה מסתכלת על סרטים מצוירים יותר מאשר על החדשות? ".

כבר כמה שבועות שקניג עוטה על עצמה מדי ערב את דמותה של מאדם רוזה בהצגה "כל החיים לפניו", המבוססת על ספרו של אמיל אז'אר. עלילת ההצגה מתמקדת במאדם רוזה, זונה יהודייה מזדקנת שחיה בפריז ומטפלת בילדים נטושים.

כל ערב היא עולה לבמה ומחזיקה יחד עם אושרי כהן שעתיים וחצי של מלאכת משחק מדויקת ומרשימה. נכנסת לנעליה של הזונה המזדקנת שמצב בריאותה מידרדר עד למותה. את אותה החוויה היא חווה גם בהצגה "הנהג של מיס דייזי", שלאגר אחר של התאטרון, שבו היא משחקת זקנה נרגנת שמאבדת בהדרגתיות את הזיכרון ואת כושר התפקוד.

"חוץ מהעובדה שלא הייתי זונה, יש בדמות של רוזה הרבה דברים שאני יכולה להזדהות איתם. הגעגועים לילדות שלא היתה, לאנשים שאינם, וכמובן הדיבורים על חיים ומוות. הפחד הגדול שלה הוא מהשכחה. גם אותי זה מפחיד, כמו כל בן אדם שהזדקן, אבל פשוט אני לא חושבת על זה. כל עוד הראש מתפקד, אפשר להמשיך. כשאתה אדם זקן, באופן טבעי אתה מהרהר לפעמים על המוות. משתעשעים בזה.

"אצלנו בארץ, בגלל המציאות, אני חושבת שגם הצעירים חושבים לפעמים על המוות. לך תדע מה יקרה לך פה. הייתי רוצה שבהספד שלי יגידו 'היא היתה שחקנית לא רעה, אבל היא גם היתה בן אדם'. לפעמים אני מסתכלת במראה ורואה את הקמטים ואת כל מה שכבר לא עומד במקום ותוהה איך זה קרה. פעם הכל היה כל כך חזק ויציב.

"לפעמים אני אומרת שחבל שאני לא יכולה ללכת עם מחשוף כמו פעם או ללכת עם כתפיות כמו שמודרני עכשיו. מצד שני, אלו החיים. זה מאוד אנושי להזדקן. אני אנושית, וגם הדמויות שלי בשנים האחרונות הן כל כך אנושיות. יכול להיות שאני מוצאת בהן יותר אנושיות מבעבר. ב'נהג של מיס דייזי', למשל , כשאני מבינה פתאום כמה אהבה נותן לה הנהג שלה, זה מרגש אותי. מרגש אותי מאוד. אהבה זה דבר מרגש". ושוב זולגות הדמעות מעיניה.

למה את כל כך מתרגשת?
"הגעגוע שלי לצבי הוא עצום. הוא היה האהבה הגדולה של חיי. חלפו כבר 11 שנה מאז שצבי נפטר מסרטן, אבל אני מרגישה אותו כל הזמן לידי. אני אף פעם לא באמת לבד. לפעמים חברים אומרים לי'בואי, תצאי איתנו, למה את יושבת בבית?'. אבל טוב לי בבית. אני חשה אותו. אוהבת לשבת על הספות שהוא כל כך אהב.

"שמרתי את החפצים שלו, לא הייתי מסוגלת לזרוק. יש לי את סכין הגילוח שלו, את הבושם שהוא אהב לשים ואת הבגדים שלו. לפעמים אני אוהבת להריח את הבושם שלו או ללבוש את החולצות שלו. אולי לך אני נשמעת כמו זקנה קוקו, אבל זה מה שאני אוהבת לעשות. בכל יום שישי אני מתייצבת בבית הקברות.

"אני אוהבת לשבת לידו. אבל עזוב את זה, אני לא אוהבת להתפרק. אני לא רוצה להישמע מתלוננת. הגעתי למסקנה שאנשים לא אוהבים כשאנשים אחרים מתלוננים. לא אוהבים שמבלבלים להם את המוח. בגלל זה לפעמים צבי חסר לי. היתה בינינו חברות אינטימית נדירה. היינו מדברים על הכל".

חשבת פעם על סיבוב שני?
"לא לא לא. מעולם לא", היא יורה תשובה מהירה. "מאז שצבי הלך לא היה לי אף גבר ולא חלפה בי אפילו המחשבה הזאת. פעם גבר אמר לי 'כשיושבים מולך, רואים בעיניים שלך שאין מקום לאופציה'.

"מבחינתי, צבי כל כך חי. אני עדיין מרגישה את החיבוק שלו כשאני ישנה במיטה. יש לי חברה שכל הזמן אומרת לי'נו, תצאי כבר. לכי לקפה. שלא תהיי לבד'. אבל אני אף רגע לא לבד. כשאני יושבת פה עכשיו, אני בטוחה שגם צבי פה ומחייך. אני יודעת שיש גברים או נשים שמתאלמנים ומיד מחפשים תחליף. זה מאוד אינדיבידואלי בעיניי. אני לא מעוניינת. זה נשמע לך לא נורמלי? מה אתה אומר?".

נשמע שאחרי מותו משהו מת גם בך.
"יש בזה משהו. אני למשל לא נוסעת יותר לחו"ל, חוץ מנסיעות עבודה. ואני מוותרת לפעמים על בילויים. טוב לי בבית שלי עם הזיכרונות שלי. באמת באמת טוב לי. אני לא מתנזרת, זה פשוט שיש לי חוסר התעניינות בדברים אחרים.

"קשרתי את גורלי בגורלו. זה בדיוק כמו ההחלטה המשותפת שלנו לא להביא ילדים לעולם. היינו צעירים ורצינו להגשים את עצמנו, לראות עולם, לעשות קריירה. אנשים אומרים שפספסנו, אבל אני אומרת שזה כנראה הגורל".

ואין חרטות?
"ברור שלפעמים חולפת לי מחשבה כמו 'מעניין איך זה היה אם היו לי ילדים'. מצד שני, אני מסתכלת על המציאות של היום ואני לא בטוחה תמיד שזה הדבר הכי טוב. אנחנו חיים בעולם קשה, אכזרי לפעמים. אנשים היום עושים ילדים בלי לחשוב, ואחר כך מתחילות הבעיות. אין בית, אין כסף, אין מי שיעזור. ואז מתגרשים והילדים מתחילים ללכת מפה לשם, והאבא מתחתן, ויש לילד אח חורג ועוד אחות, והאמא מתחתנת וכולם הולכים לפסיכולוגים. אתה חושב שאני מקשקשת?"
.
אני חושב שמצאת לעצמך הסברים לאורך השנים.
"אני מדברת איתך הכי דוגרי. ברור שהיה גם המון אגואיזם בהחלטה שלנו. רצינו לחיות, רצינו לפרוח מקצועית, רצינו לנסוע בעולם מהקצה אל הקצה ועשינו את זה. יכול להיות שעשינו שגיאה שלא הבאנו ילדים כדי להרחיב את המשפחה. יכול להיות שהיינו צריכים להשאיר משהו מאחורינו.

"יכול להיות שהיו יוצאים לנו אנשים נחמדים. פה ושם חשבתי שאולי עשינו טעות אבל גם אם עשינו, עשינו אותה יחד. כשעשיתי הפלות, זה לא היה בחשאי, צבי ידע. במשך שנים הרגשתי כאילו עושים לי אולטרה סאונד. שבור דקים איך יכול להיות שלא עשיתי ילדים. לפעמים אומרים לי 'ומי יטפל בך כשתהיי ממש זקנה?'.

"תודה לאל, יש את נטל"י ויש לי כמה חברים קרובים שאני יכולה להתקשר אליהם גם בשתיים בלילה, אז אני לא אשאיר אחריי ילדים, אבל אני אשאיר אחריי מטען תרבותי".

על המטען התרבותי שמאחורי קניג אין עוררין. במהלך 50 שנותיה על הבמה בישראל היא הספיקה לשחק עשרות תפקידים בימתיים מהמחזאות הקלאסית והמודרנית. אנשי הבימה מספרים שמעמדה של קניג הוא בלתי מעורער, שהיא שייכת לקבוצה קטנה ומצומצמת של שחקנים בכירים בתאטרון הישראלי כמו מרים זוהר, גילה אלמגור, יונה אליאן, ששון גבאי ותיקי דיין, שמנהלי תאטראות מחפשים להם תפקידים ברחבי העולם.

 

גאים לספר שהכרטיסים להצגות איתה נמכרים שבועות קדימה. שגם אם המבקרים שוחטים, הקהל נוהר. במהלך שנותיה בהר בימה הספיקה לשחק לצד גדולי השחקנים. גם אליהם היא מתגעגעת.

"שיחקתי עם כל כך הרבה. שלמה בר-שביט, קלצ'קין, יהודה אפרוני, מסקין. רובם כבר אינם. נסים עזיקרי ממש מת לי בידיים, הלך כל כך צעיר. עצוב שעברו בקושי 15 שנים מאז מותו ואנשים לא זוכרים אותו. יש פה אפס מורשת זיכרון לתרבות. בעולם אין דבר כזה שלא יכבדו את השחקנים שאינם.

אני לא מאמינה שתיכנס לבית ספר בבוקרשט ולא יידעו מיהם גדולי הבמה של רומניה. אני רואה את המגמה הזאת גם אצל הצעירים. יש שחקנים צעירים שאני משחקת איתם שמעולם לא ראו אותי משחקת קודם לכן. אחר כך מתפלאים שהציבור לא רואה תאטרון?".

ולמה זה קורה?
"כי החינוך פה על הפנים. אנשים לא מכבדים את אלה שחיים, אז בטח שלא יכבדו את אלו שמתו. אנשים לא יודעים כלום על ההיסטוריה שלנו. אנחנו מכבדים תרבות של אחרים ולא שלנו. היום אנשים יודעים רק לונדון, פריז וניו יורק. העולם כולו השתנה ויש לזה הרבה יתרונות. זה מדהים שאפשר להיכנס לקישקעס של בני אדם עם האינטרנט. אני מאוד סקרנית ואוהבת להיות אפ-טו-דייט.

"יש לי מורה פרטי שמלמד אותי לגלוש באינטרנט ולעשות גוגל או יוטיוב. מדהים אותי מה שאני מוצאת שם. מצד שני, לקדמה ולהתפתחות מחיר יקר. נוצר פה מצב של חוסר איזון. צד אחד כאילו פרח אבל צד אחר נבל. הערכים נעלמו, השחיתות מגיעה לכל מקום וזה נורא. הצריכה התרבותית הפכה לגירוי.

"אנשים יושבים מול הטלוויזיה ורואים כל מיני טלנובלות. ועכשיו יש את השיגעון הזה של 'האח הגדול'. כולם מדברים על בולביל".

בובליל .
"מה שלא יהיה. אתה מוכן להסביר לי מה זאת התוכנית הזאת?".

כלאו אנשים בווילה למשך מאה ימים.
"ומה הם עושים?"

אוכלים , שותים, ישנים. חלק סורגים.
"וזה אמיתי? זה פה אצלנו? בישראל?".

כן.
"אני לא מבינה, מה זה האידיוטיזם הזה? למה אנשים הולכים לזה?".

כי היום כולם רוצים להיות מפורסמים.
"תקשיב לי, הערוץ שתיים הזה הרס את כל המורל של המדינה. הייתי שורפת אותו. אני שונאת את הערוץ הזה. אני חושבת שהוא גרם... אני לא יודעת... זה פשוט וולגרי. הכל שם אגרסיבי כל כך. זה רק גרם לנזק חברתי ותרבותי. ראית כמה טלנובלות יש? השיר שלנו, השיר שלהם, השירים של כולנו. מה זה הקקמייקס הזה?"

גם יונה אליאן וגילה אלמגור חטאו בזה.
"נו? אז מה? ואם הן הלכו לזה זה אומר שהן הצליחו להביא את הרמה שלהן לתוך זה? לא. ולפני שתשאל אותי אני אומרת לך שאם היו מציעים לי, גם אני הייתי הולכת להשתתף בזה בשביל הפרנוסה. העניין הוא שכל התרבות הזאת של להיות מפורסמים, אני פשוט לא מבינה את זה.

"לפעמים בפרימיירות של ההצגות שלי באים צלמים ומצלמים. אני אחר כך מסתכלת בעיתון ורואה תמונות של כל מיני אנשים שאני בכלל לא מכירה. כל מיני יענקל וזורח שמגיעים עם סוכנים ומנהלים ואנשים שמקיפים אותם. אולי גם אני צריכה יחצנית? אני לא מבינה את העניין הזה שלכולם יש יחצנים. בוא נשים דברים בפרופורציה, אנחנו לא חיים באמריקה הגדולה. אנחנו בישראל".

גם בצעירותך התופעה היתה קיימת.­היום קוראים לזה סלבריטי ופעם קראו לזה בוהמה.
"גם אז לא אהבתי את זה. מעולם לא הייתי מאלה שישבו ב' כסית' או ב' קליפורניה'. מי ישב שם? אלו שרצו שיכתבו עליהם בעיתון. איפה הם היום? איפה אריק איינשטיין, מונה זילברשטיין, הילדה היפה הזאת שהרסו אותה, שמוליק קראוס או אורי זוהר? מתו או נהיו רבנים. אנשים לא מבינים שאין קיצורי דרך. בשביל להצליח צריך לעבוד קשה ולא לעמוד מול מצלמות ולעשות פרצופים".

לפעמים בלילות, כשהיא חוזרת מהצגה, היא גולשת באינטרנט ("אני אוהבת לשחק קלפים על המחשב"), או מזפזפת בין ערוצי הטלוויזיה. לאחרונה נתקלה בשידורים חוזרים של הסדרה "חדווה ושלומיק" שם נתנה את אחת מהופעותיה הראשונות בטלוויזיה.

כשמתעמקים בביוגרפיה המקצועית של קניג מדהים לגלות שככל שפרחה בתאטרון, כך נעלמה ממסך הטלוויזיה והקולנוע. "לפעמים אני שואלת את עצמי איך זה שאני לא בטלוויזיה, ואין לי לגמרי תשובה. יכול להיות שזאת גם אשמתי שלא דחפתי מספיק. יכול להיות שגם הזמנים השתנו. היום אנחנו חיים בתקופה של קשרים ויחסי ציבור.

"צריכים להיות עם מרפקים ולי, למרות הכל, אין מרפקים. אני מודה שלפעמים זה מוזר לי שלא מחפשים אותי לאיזה פרויקט. יש פה ניתוק טוטאלי בין תאטרון לטלוויזיה. יש במאים שבכלל לא מכירים אותי. אם כבר מזמינים אותי לאודישן נותנים לי חתיכת נייר ואומרים לי תגידי את הטקסט. איפה הכבוד למקצוע? לשחקן? אני חושבת שהשתרשה פה תרבות ליהוק אמריקאית: 'פעם אינדיאני, תמיד אינדיאני'. מלהקים את אותם השחקנים לאותם התפקידים".

זה מתסכל?
"אינגלע, אין לי ממה להיות מתוסכלת. מקסימום להרגיש מפוספסת. אל תדאג לי. יש לי רייטינג משלי. אני יותר מודאגת ממה שקורה למדינה. זה נורא. הכי אוכל אותי שהחינוך ירד. כשעליתי לארץ אנשים היו אומרים פה תודה וסליחה, ועכשיו הכל אגרסיבי כל כך.

"שודדים קשישים, הדיבור של הנוער, השחיתות הפוליטית. כשאני מסתובבת ברחובות אני רואה את החום של העם ואני מתרגשת. ואז אני פותחת חדשות ושומעת על ההוא שרצחו ועל ההוא שזרקו עליו חומצה בפנים. זה עם סגולה?".

את מאוד מעודכנת במה שמתרחש מסביב.
"אני חושבת שאני הרבה יותר פתוחה היום מאשר כשהייתי בת 18. אז זאת היתה תקופה של צניעות, לא דיברו על הכל, בטח לא על מין. היום מדברים בשיחות סלון על מין כאילו מדובר בהחלפת רצפט לפשטידה. מדברים חופשי על הומואים ולסביות כאילו שזה כלום.

"אני חושבת שזה יותר בריא לדבר על הדברים. לא מזמן הייתי באיזו שיחה ודיברו שם על 'אני אתן את הזרע שלי', 'הוא ייתן את הזרע שלו', 'נעשה ילד'. אין לי בעיה עם זה. אני חושבת שצריך להיות סתום בשביל לא להבין את העולם של היום. אני מאוד סקרנית לגבי מה שהצעירים אוהבים לעשות. לפעמים אני שואלת את אושרי כהן מה הוא אוהב לעשות ולאן הוא הולך לבלות".

ומה למדת?
"שהצעירים אוהבים לצאת לבלות בשתיים בלילה, ללכת לפאב בשביל לשמוע מוזיקה. זה כבר לא בשבילי. בשתיים בלילה אני מעדיפה לשבת ליד המחשב שלי או לראות טלוויזיה עם צ'יקו. טוב לי בבית שלי עם הזיכרונות שלי. ככה הכי טוב לי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...