מדף הספרים של מיכאל אייזנשטדט
בסדרת המפגשים "ספרות ואופרה" שתתקיים במשכנות שאננים יבחן מיכאל אייזנשטדט, המתאם האמנותי של האופרה הישראלית, את מערכי הזיקות בין השתיים. אייזנשטדט, שקרא הרבה מאוד ליבריות בחייו, מציג את עשר הבחירות שלו. לא כולן קשורות לאופרה
אני אוהב לקרוא בכל שעה משעות היום, ובכל מצב, בבית, בחופשה, בנסיעה. תמיד יש ספר או שניים לצדי, תמיד אמשיך בשקיקה מהנקודה בה עצרתי. כיום אני קורא בעיקר מחזות וספרי בלשים. הסיפור הבלשי מאפשר בריחה לעולם לא מציאותי בו הקורא תמיד מנסה להיות הבלש ולהקדים את הבלש שבין הדפים במציאת הפתרון לתעלומה.
ובעת שקוראים מחזות, בין אם חדשים, קלאסיים או כאלו שכבר קראתי או ראיתי על הבמה, תמיד קיים הרגע בו אתה רואה את המחזה קם לתחייה בדמיונך. עולם האופרה בו אני עוסק נובע כולו מעולם הספרות ואי אפשר להתייחס לאף אופרה מבלי להבין את הליברית, את הטקסט הנמצא בבסיסה של הדרמה.
בעולם בו ניתן לקנות קלטות בהן קריין מקריא לך סיפור כזה או אחר, אין תחליף לחוויית הקריאה עצמה בה הקורא מקבל את דברי הסופר, המחזאי או המשורר, ללא כל מתווך ומפליג באמצעותם אל מחוזות הדמיון האישי שלו.
המלך אדיפוס - סופוקלס
בבית הספר התיכון גילה בפני ישראל אלירז, שהיה המורה לספרות שגרם לי לאהוב ספרות, את העולם המדהים של הספרות בכלל ושל הטרגדיה היוונית בפרט. הפרשנות העכשווית של אלירז לאדיפוס, כמותחן הראשון בהיסטוריה בה החוקק הוא בעצם הרוצח מבלי שהוא ידע על כך כמובן, פתחה בפני צוהר לעולם מרתק במיוחד.
אין כל ספק כי מאותם שיעורי ספרות הבנתי לפתע איזה עולם עשיר חבוי בתוך הספרים בכלל והדרמה באשר היא ולמדתי כיצד ניתן לקרוא מחזה וליהנות מקריאתו גם כאשר לא רואים אותו מוצג על הבמה.
בית הבובות - הנריק איבסן
אחד המחזות החשובים והמשמעותיים בהיסטוריה המציג גיבורה פמיניסטית ודעתנית בעולם בו אין לאישה כל זכות אפילו לחשוב בשביל עצמה והיא צריכה לקבל את העובדה שבעלה הוא זה שמקבל את ההחלטות בבית בכל נושא שהוא.
טריקת הדלת של נורה העוזבת את בעלה וילדיה בסיומו של המחזה היא אחד האפקטים התיאטרליים המשמעותיים ביותר במחזאות המאה ה-20. זהו רגע עוצמתי במידה בלתי רגילה שמציג בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, חברה גברית שוביניסטית ודורסנית בה הגבר מרגיש כי יש לו זכות קניין על אשתו.
חפץ - חנוך לוין
המפגש הראשון עם עולמו המיוחד והאישי של חנוך לוין, גדול מחזאי ישראל בכל השנים. חפץ היה מחזה צעיר, נוקב וחודר שעסק במדינה צעירה שמתבגרת במהירות רבה ולא מצליחה לעמוד בקצב שהיא מכתיבה לעצמה. פוגרה, הגיבורה, היא בחורה צעירה, חוצפנית, דורשת שאינה מוותרת ואינה מוכנה להיכנע לאלו שמקיפים אותה מכל עבר.
האלגוריה הלווינית הזו על ישראל בשיא האופוריה שלה היתה מחזה חריף וחסר פשרות ששינה את פני התיאטרון הישראלי והביא את כולנו להתמודדות עם המסכנות שלנו ,עם העבר שלנו ועם העתיד שלנו בסדרה של מחזות רבים שבאופן שיטתי ריסקו את החלום הישראלי והציגו בפנינו את הבינוניות והייאוש שבחיינו.
פיגמליון - ג'ורג' ברנרד שאו
אל המחזה הנפלא של שאו התוודעתי לאחר שנסחפתי מהתרגשות מהמחזמר המדהים גבירתי הנאווה. וגם אם רבים יטענו ואולי אפילו במידה מסויימת של צדק, שהמחזמר עולה בכללותו על המחזה של שאו, אין כל ספק כי שאו החייה את מיתוס פיגמליון במחזה המרתק שיצר בו הגולם קם על יוצרו בדמותה של עלמה חכמה שלומדת כיצד להיות אישה נאה ועצמאית בעולם שנשלט כולו על ידי גברים שחצנים וגורמת לכולנו לכבד אותה, להעריץ אותה ולהתאהב בה (כמובן בעיקר כאשר אודרי הפבורן מגלמת אותה בקולנוע או ג'ולי אנדריוז או רבקה רז שרות אותה על הבמות בארץ ובעולם).
בילי באד -הרמן מלוויל
סיפור קצר שמציג בפנינו באופן מצמרר את חוסר ההיגיון במאבק בין טוב לרע, בין חושך לשחור. סיפורו של הימאי הצעיר שמוצא להורג בתליה על סיפון ספינת הקרב הבריטית עליה הוא משרת מביא בפנינו שטן מודרני בדמותו של קלגרט, רס"ר המשמעת באוניה, המתעמת ובהצלחה שמשמעותה לקיחת חיי אדם, עם רב חובל מבוגר והססן שמפחד להתמודד עם עצמו ועם האמת שלו ולקחת אחריות שמשמעותה יציאה נגד החוק היבש והפעלת חוק ההיגיון.
מסע אל תום האלף - א.ב. יהושע
רומן המסע המיוחד הזה מצליף בחברה שלנו ללא רחמים ומראה לנו עד כמה קשי עורף אנחנו ועזי פנים ועד כמה אין אנו מסוגלים להביא עצמנו להביט בעיניים פקוחות אל הזולת ולקבל מנהגים שונים גם אם הם נראים לנו שונים ומשונים ואפילו בלתי הגיוניים. הרומן של יהושע מתרחש בשנת האלף לספירה אבל קשור בחבל טבור לישראל של היום, לגורל שלנו כעם וכאומה, לחוסר הסובלנות והסבלנות שלנו
עוצמתו של הרומן, בו הדמויות בעצם כמעט ולא מדברות ואנו לומדים על רחשי ליבן דרכו של המספר, קיבלה מימד נוסף עת יהושע עיבד את הרומן לליברית לאופרה שהועלתה על ידי האופרה הישראלית בהצלחה רבה ושם הדמויות כבר זכו לדבר (או למען האמת לשיר) והאישה השנייה מסיימת את חייה בתמונת מוות אופראית אופיינית ומצמררת גם יחד.
"חשיבותה של רצינות" ו"סלומה" - אוסקר ויילד
אוסקר ויילד הוא מחזאי שנון שאינו מנסה להתחנף לאף אחד. קומדיות הנימוסין שלו מצליפות ללא רחם בחברה הויקטוריאנית ואין כל ספק כי חשיבותה של רצינות היא יצירה מאוד בריטית, שגם אם על פני השטח נראית מעט שטותית הרי היא בעצם מלאה בחכמת חיים ומציגה חברה נבובה שאין לה בעצם כל מוסר וכל עניין במה שבאתת קורה סביבה ושכל מה שמעניין אותה הוא כי סנדביצ'וני המלפפונים הזעירים יוגשו תמיד בזמן.
"דון ג'ובני", "נישואי פיגרו" ו"כך עושות כולן" - לורנצו זה פונטה
נכון, למשמע שמות אלו כולם מדברים הרי על מוצרט. אך אני רוצה להתייחס לטקסו עצמו ולא למוזיקה למרות שבעצם אי אפשר להפריד ביניהם. כל מי שטוען כי הטקסטים של האופרות טיפשיים ומשוללי כל היגיון צריך לקרוא פעם אחת לפחות את הליבריות האלו שלורנצו דה פונטה כתב עבור מוצרט.
גם ללא המוזיקה אנו יכולים להיכנס לעולמן של הדמויות המרתקות, ליהנות מהכתיבה המופתית והעניינית בעולם העוסק במאבק שבין המינים ובמאבק שבין המעמדות ולהבין עד כמה מוצרט חייב חלק גדול מהצלחתו העילאית בהלחנת יצירות מופת אלו לעבודה הנפלאה של דה פונטה שהבין את הז'אנר האופראי והיה מודע לכך כי הצלחתו בהחלט קשורה בדרמה עצמה – דרמה שהוא ידע לכתוב בצורה יוצאת מן הכלל.
סינדרלה - האחים גרים
כל מי שגדל על הסרטים הנפלאים של וולט דיסני, ובעיקר על המוקדמים שבהם, אהב לראות תמיד כיצד הנסיך והנסיכה חיים בעושר ובאושר עד עצם היום הזה. אבל הדרך אל האושר היתה הרי רצופה במכשולים רבים והתיאורים המאוד גרפיים באגדות האחים גרים בכלל ובסינדרלה בפרט רחוקים מלהיות מתאימים לאגדות ילדים כאילו תמימות, בהן הטוב תמיד מנצח והרע מובס.
התיאורים בהם הציפורים מנקרות את עיני האחיות החורגות בדרך לטקס הנישואין של סינדרלה, או הדרך בה האחיות עושות כל שיוכלו כדי שכפות רגליהן יתאימו לנעל הזכוכית, רחוקים להיות חומר שכדאי לספר לילד קטן לפני השינה. אך סינדרלה היא אגדה המכילה את כל האלמנטים המוכרים של אגדות העמים וכאשר בסיומה אנו רואים כי סוף טוב הכל טוב אנו יכולים לחייך לאחר שרעדנו מפחד פעמים רבות במהלך הסיפור עצמו.
שקספיר
מאז ומתמיד אהבתי את מחזותיו של שקספיר. המלט, ריצ'רד השלישי, הלילה ה-12, רומיאו ויוליה, אותלו, מקבת. פרופסור אליס שלווי באוניברסיטה העברית בירושלים לימדה אותי להעריך אותו עוד יותר, לנבור בדקויות ובאינספור המשמעויות החבויות בטקסטים שלו, להבחין בין טרגדיות לקומדיות ובעיקר להבין כי הגבול ביניהם הוא מזערי למדי.
מה אין במחזות האלו? הרי הם מכילים הכל: סיפורים מדהימים, קונפליקטים אישיים וחברתיים, דרמות היסטוריות, טרגדיות נוגעות ללב, קומדיות משובבות. אין לי כל אפשרות לבחור את המחזה השקספירי שאני אוהב יותר או מעריך יותר מכולם אבל אם אני יכול לציין חמישה (בלי כל סדר של חשיבות) הייתי בוחר במידה כנגד מידה, רוב מהומה על לא מאומה, המלט, הלילה ה-12 והמלך ליר שיחדיו מכילים את כל המעלות הגדולות של המחזאי האנגלי שעד היום יצירותיו זוכות להצלחה רבה בכל העולם ובצדק רב.
נא להמתין לטעינת התגובות
