ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

אם "אוי אלוהים" אז יש אלוהים?

מחזה של ענת גוב המוצג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי מושיב את אלוהים על ספת הפסיכולוגית. השניים מפתחים מערכת יחסים של הזדקקות הדדית, כעס ורחמים, ומוכיחים שלכל אחד, גם חילוני גמור, יש איזשהו חשבון עם היושב במרומים

מה לא נכתב כבר על אלוהים, ומה, למען השם, כבר אפשר לחדש לנו ביחס אליו? פילוסופים והוגי דעות העמידו בספק את עצם  קיומו; פרשני המקרא ניסו לבאר את המילים המיוחסות לו; סופרים ואנשי רוח התחקו אחר המהות האלוהית ומשמעותה בחיי האדם, ואלה מתחבטים תמידית ביחס לאמונתם.

במחזה השנון והמשעשע "אוי אלוהים" הושיבה ענת גוב את אלוהים על ספת הפסיכולוג והצליחה על ידי דיאלוגים מבריקים (גם אם מעט צפויים מראש), לערער מעט את דמות האל הכל יכולה, ולהעניק לו ניתוח אופי אנושי מרתק.

אלה, פסיכולוגית ואם לילד אוטיסט, מנהלת שיחות עם אלוהים כל חייה למרות היותה חילונית, כאשר יום אחד הוא מופיע אצלה בחדר הטיפולים ודורש שתעזור לו בפגישה אחת ויחידה, לצאת מהמצוקה בה הוא שרוי: "אלוהים לא מת... הוא... חולה."

יוסי פולק בתפקיד אלוהים, גורם לקהל ביותר מרגע אחד, להאמין כי אלוהים בכבודו  יושב אומלל על הכורסא ומיילל בחוסר אונים על כך שאבד לו כוחו, על כך שהוא למעשה בדיכאון כבר יותר מאלפיים שנה.

בעזרת בימויה הרגיש של עדנה מזי"א מצליח פולק מצד אחד להצחיק בציוניות האלוהית המנשבת מהדמות ומצד שני לעורר תחושות של חמלה כלפי האל הנשגב הסובל מחוסר אהבה משווע, מחרדת נטישה, ורואה עצמו כקורבן.

כשהוא נשאל  איך הרגיש כאשר ברא את האדם, משיב אלוהים: "לא יודע, לא הייתי מרוכז כנראה, נראה לך שאם הייתי מרוכז הייתי עושה את השטות הזאת?". ברואיו, בני האדם, מצליחים להכעיס ולבלבל אותו. "כל אחד אומר עלי משהו אחר עד שאפילו אני כבר לא יודע מי אני, ואיכשהוא בסוף זה תמיד נגמר במלחמה, קטנה או גדולה, על קידוש שמי כמובן..."

שירי גולן משחקת מצוין בתפקיד הפסיכולוגית, לרגע מטפלת וברגע השני מטופלת, כמו ילדה קטנה אשר כמהה ליפול לזרועותיו, לאחוז רק לרגע בידיעה הברורה שיש אלוהים. באותו הרגע ממש, אלוהים הופך למבקש את רחמיה וחסדיה, וכך לסירוגין היוצרות מתהפכים.

גוב

מעמידה תמונת מצב אירונית, על פיה כולנו בעצם מנהלים סוג של מערכת יחסים עם אלוהים, גם מבלי שנאמין בקיומו ("איך אפשר לכעוס כל כך על מישהו שלא קיים?"). וכמו בכל מערכת יחסים, גם זו מורכבת מציפיות, אכזבות, חוסר אמון ופחדים. 

אלוהים של גוב הוא אל מרוכז בעצמו, כוחני ואלים, אל מלא רחמים עצמיים. היא לא מתעמקת בסוגיות של מוסר, דת ואמונה, אך היא נוגעת בנקודות חכמות ורגישות ביחסה אל הנושא. האיזון בין הטרגי לקומי עובד, המינונים נכונים, והמחזה כולו מצליח לעורר מחשבה על האופן שבו אנחנו נושאים ונותנים עם היישות האלוהית שמלווה את חיינו, אם נרצה או לא נרצה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...