מדף הספרים של ברוך תור-רז
ספרו של ברוך תור-רז "הצוללת של אמנון ושלי" רואה אור בסדרה "קריאת עשרה" של ספריית הקיבוץ המאוחד. תור-רז מספר על עשרה ספרים נבחרים, ובהם ספרי ילדים, שירה ורומנים. כאלה שאתגרו את תפיסותיו המוסריות וכאלה שהעלו שאלות על כתיבה
את הספר קראתי בתקופה שבה החלטתי להיות סופר. הייתי בן 18, לפני הגיוס לצ.ה.ל. חודשיים לפני הגיוס ישבתי בבית הורי ולא עשיתי כלום חוץ מכתיבה. כתבתי רומן בשם "תמימי דרך" המתאר את חייהם של עולים חדשים באחד המושבים החדשים. אמי הגישה לי את ארוחותי, כבסה את בגדי וגהצה אותם ודאגה שהבית יהיה שקט בזמן שכתבתי.
ופתאום אני מוצא אח תאום המשתוקק כמוני לכתוב. הוא גר בחדר שכור עלוב, אוכל מעט מאד וסובל מקור ומבדידות. וזאת משום שאינו מסכים לעשות שום עבודה חוץ מכתיבה! ולבסוף, כשאזל כוחו הוא עוזב הכל וחוזר לבית הוריו.
כשסיימתי את הקריאה נתמלאתי פחד. שאלתי את עצמי: האם אצליח לכתוב רומן טוב על בטן מלאה? האם עלי להרעיב את עצמי ולהקריב את נוחיותי למען הספרות? יום הגיוס פתר אותי מלהשיב על השאלות האלה – שעד היום לא מצאתי עליהן את התשובות הנכונות.
החטא וענשו - דוסטוייבסקי
קראתי את הספר כשהייתי בן 15, בתרגומו של ברנר. גם תוכן הספר וגם העברית "הברנרית" היו קשים לי. שני אלה הציבו אתגר לנער הרגיש למלים – כי כבר אז "בלעתי" ספר אחד ליום. והנה הספר הזה הוביל אותי למחצבה: אינני קורא – אני חוצב, אני מכה במלים המודפסות בצפיפות כאילו היו עשויות משיש קשה. כשסיימתי פרק הרגשתי כמו אחרי יום עבודה מפרך. אבל העייפות הייתה נעימה: כי הצלחתי להבין את העלילה וללכת אחרי הגיבור, להתבונן במעשיו, במחשבותיו והייתי עד להודאה שלו במעשה הנורא – ובסליחה.
ברצון הייתי נלווה אליו למקום גלותו וקושר את גורלי בגורלו. וכמובן, הערצתי את סוניה וגם עמה הייתי מבלה את חיי ברצון. כי ממנה למדתי שנפשו של אדם דומה למיתר של כינור שיש למתוח אותו ולכוונו כדי שיהיה ראוי למגעה של הקשת, שבלעדיה לא יוכל להפיק את הצלילים הנכונים לעולם.
השבוי מקווקז - טולסטוי
זה היה הסיפור הראשון של טולסטוי שקראתי. אחריו קראתי את כל ספריו שתורגמו לעברית. ב"שבוי מקווקז" עוזרת ילדה קטנה לשבוי הכלוא בתוך בור עמוק לעלות מתוכו ולברוח. היה זה מעשה נועז, כי אביה הוא זה שלקח בשבי את החייל הרוסי וקיווה לקבל תמורת שחרורו סכום כסף גדול!
דברים חשובים למדתי מהסיפור הזה: שאפשר להתיידד עם "אוייב", להכירו ואפילו לאהוב אותו. ודבר חשוב נוסף: שגם הכלוא בתוך בור מסוגל ליצור קשר אנושי עם העולם. השבוי מתקן את שעוני האכרים ועבור הילדה הוא מכייר פסלונים העשויים מבוץ. ואילו חברו שישב בבור ללא מעשה והסתגר בדכאונו נשאר כלוא בתוכו שנתיים נוספות ושוחרר תמורת כופר כסף והוא שבור וחולה.
פאן טדיאוש - אדם מיצקביץ
זו הייתה הפואמה הראשונה שקראתי. כנער שולייה בדפוס "ספר", בשנת 1951, אספתי מהריצפה גליונות מודפסים פגומים, לקחתי אותם הבייתה וקראתי בהתרגשות את סיפור האהבה שבין טדיאוש לטלמינה. וכשטדיאוש ויתר על אהבתה והתגייס לצבא כדי להילחם בנפוליואון – כעסתי עליו! אני לא הייתי מוותר על האהבה!
עד היום, אחרי 50 שנה, אני זוכר קטע שהקסים אותי: טלמינה שרועה על העשב וקוראת ספר וזחל מטפס ועולה על הגרב הלבנה שלה. ומאחורי שיח מסתתר טדיאוש ומתבונן בטלמינה היפה... ואני, בסתר, הצטרפתי אליו...
בעקבות הזמן האבוד - פרוסט
קראתי את ארבעת הכרכים שהלית ישורון תרגמה מצרפתית. בבית ביאליק שמעתי הרצאה מפיה. היא דיברה על הקשיים שעליהם הייתה צריכה להתגבר, וכמובן, על אהבתה ליצירה הגדולה הזאת. כקורא גם לי לא היה קל. הקריאה בפרוסט, לדעתי, דומה לשחייה בים פתוח, הרחק מן החוף.
דמותה של אלברטין רגשה אותי מאד. לאט לאט מתפתח הקשר בין הגיבור לאלברטין. הם מתחתנים, אך הוא אדיש אליה – ורק לאחר שנפלה מסוס ומתה הוא שוב מתאהב בה ומתגעגע אליה...
וברקע: עולם מלא שרק אלה שהעזו להיכנס לתוכו מכירים אותו. ואז, קשה להם לתארו לאחרים...
מדי פעם אני נכנס לחדר הספרייה וקורא עמוד אחד או שניים, כלוגם בסתר כוסית משקה חריף ומשכר, באין רואים.
האי הירוק - קארין מיכאליס
הייתי בן 12 באתי כרגיל לספרייה של סניף "הנוער העובד" ליד "גן מאיר בתל אביב. הספרן המליץ לי על הספר "האי הירוק" וקבל התקף לב. למחרת נפטר. את הספר לא החזרתי לספרייה. אני שומר עליו בספרייתי כעל אוצר.
גיבור הסיפור הוא ילד שהוריו מתווכחים על עתידו. אמו רוצה שהוא יהיה משורר ואביו רוצה שיהיה טכנאי רדיו. הילד נהג לישון לבדו בלילות במערה על שפת הים ובוקר אחד הופתע
דמות אחת רגשה אותי במיוחד וגם הפליאה אותי: אמא שקוראת רומנים במקום לבשל, לכבס ולטפל בילדיה. אמי לא ידעה לקרוא ולכתוב. היא הייתה עקרת בית למופת! וכך, בפעם הראשונה בחיי נתקלתי בדמות אשה היודעת לקרוא – אבל לא יודעת לבשל!
הרוח בערבי הנחל - קנט גרהם
כשפרסמתי את ספרי הראשון: "אי האור", שהופיע בשנת 1970 בהוצא "אלף" כתב אוריאל אופק ב"לקסיקון אופק לספרות ילדים": "בסגנונו הציורי פיוטי ובתיאור החיות המאונשות ניכרת השפעת 'הרוח בערבי הנחל' לגרהם." אוריאל צדק, הושפעתי מספרו של גרהם. תרגומו של המשורר יונתן רטוש נפלא, כי הוא קלט, ברגישות של משורר, את הסגנון הפיוטי של גרהם.
הספר ראה אור בהוצאת "מחברות לספרות" בשנת 1963, שנה אחת לאחר נישואי עם אשתי הראשונה שלומית בשנת 1962. ערב ערב היינו יושבים יחד בחצר ביתינו השכור בשכונת "הדר" ב"הדר רמתיים", שהיה מול פרדס וקוראים יחד פרק בספר. וכשסיימנו טיילנו בין הפרדסים והמשכנו לדבר על מעשיהם של החפרפר והתחש. וכמובן, גם על הקרפד המהולל! רחמנו עליו כשנכלא בצינוק טחוב ומבחיל והערכנו את בת הסוהר היפה טובת הלב שויתרה על חלק ממנתה ומביאה לקרפד המיואש צלי שור בכרוב...
פו הדב - א. א. מילן
גם בספר זה קראנו יחד, שלומית ואני, ערב ערב. שנינו לא יכולנו בלעדיו. הוא היה חלק מאתנו. למדנו קטעים בעל פה ודקלמנו אותם בקול. בערב ההשקה לספרי "הצוללת של אמנון ושלי" בבית אריאלה באוקטובר 2008 דיבר יהודה אטלס על ספורי השכונה שלי והישווה את דמותי – דמות ילד קורא ספרים וחולמני לדמותו של החזרזיר: "יצור קטן מאד, שתמיד מפחד, ובצדק.
אבל, בדיוק כמו החזרזיר ההוא, כשצריך, ברוך יודע גם להתגבר על הפחד ולהיות גיבור. ולחזרזיר, כזכור, היה העוז לקפוץ לכיס של קנגה... לצאת מחלון הבית של ינשוף שהתהפך בסופה, כדי להזעיק עזרה. כך גם ברוך הקטן והחלשלוש, החושש תמיד הוא שמנהיג את החבורה לשייט על הירקון ולהרפתקאות בשבע טחנות..."
ואכן, השכונה הקטנה בדרום תל אביב הייתה בהחלט דומה לגדת הנחל של גבורי "פו הדב". כולנו רצינו להיות חכמים ונבונים כמו כריסטופר רובין – אבל התנהגנו "כגיבורים" הקטנים שהקיפו אותו בתעלוליהם.
שירי רחל
אני לא זוכר מתי בדיוק קראתי בפעם הראשונה את קובץ שירי רחל מתחילתו ועד סופו. כשעבדתי כארכיונאי היסטורי בארכיון מפא"י בבית ברל גיליתי בעזבון ברל כצנלסון את מחברתה של רחל שכללה יומן מימי היותה גננת בדגניה (1920) ושירים בכתב ידה.
פעמים רבות החזקתי את המחברת בידי, קראתי את השירים ועקבתי בהתרגשות בלבטי כתיבתם.
יש בספרייתי כארבעים ספרי שירה מקורית ומתורגמת. בעוברי ליד הארון אני שולף ספר וקורא שיר אחד או שניים. רק את ספרה של רחל אני משאיר במקומו. כי אני נהנה לדקלם בלחש את שיריה השמורים בזכרוני – כמו שלוחשים תפילה.
כפירי אריות - ארווין שואו
את הספר קראתי בהיותי "נער שולייה" בדפוס, ובפעם הראשונה נתקלתי ב"אוייבים" שיש להם רגשות אנושיים רגילים: הגרמני והאוסטרי אוהבים ומתייסרים בדיוק כמו נח, החייל היהודי אמריקאי. עד אז הכרתי רק גרמנים ואוסטרים שהם מפלצות אימתניות – והנה גם הם נמלטים כבני אדם חסרי ישע על אופנוע בצפון אפריקה מפני התקפות המטוסים הבריטיים.
כנער אפילו רחמתי על הקצין הגרמני הפצוע העטוף כולו בגבס המבקש מחברו האוסטרי להורגו ולגאול אותו מייסוריו. וגם על מותו של נח התאבלתי. הזדהיתי, כמובן, עם נח, ואהבתי כמוהו את רות הגוייה שעמה התחתן לפני צאתו לפלישה לנורמנדי.
הספר מתחיל בסיפורו של מדריך סקי אוסטרי ומסתיים במותו לאחר שירה והרג את נח. ואני זוכר שאז, כנער, שנאתי אותו וכעסתי על שלא נכנע והמשיך ב"מלחמה" כחייל התועה לבדו ביער.
נא להמתין לטעינת התגובות
