העני המבקש להתבטא: על "אנשים עלובים"
הפתעות ספרותיות ברומן מכתבים של דוסטויבסקי. התייחסות בולטת ל"האדרת" של גוגול היא אחת מהן
דוסטויבסקי צילום: ארכיון
גיבורו העני של דוסטויבסקי אינו מציית לתכתיבי מעמדו החברתי השפל. הוא שואף לשפר את כתיבתו וקריאתו תוך כדי משלוח מכתבי אהבה לצעירה המתגוררת בדירונת הצופה אל קיטונו. אותה צעירה, ענייה אף היא, גם היא מבקשת לפרוץ את גבולות המקום העלוב שאליו דורדרה. גיבורי הסיפור הזה אינם חד-ממדיים, אינם צפויים, כפי שהעוני עצמו אינו כזה. בתוך העוני של דוסטויבסקי נסתרות נפשות שחורגות ממסגרות גורלן ונחבאת הוויה מפתיעה ששואפת אל הספרות ואל ההתעניינות בספרים.
העוני נותן לסיפור נפח של ממשות, שההתוודעות אליו מרתקת אותנו ממקום מושבנו בקן המעמד בינוני הנאבק על סוג של חיים אפשריים (או לא) בין חמסין למלחמות. אך מעבר לכך, דומה שברומן הזה העוני הכרחי כמקפצה אמנותית לצורך העז בהתבטאות.
דבושקין וורנקה שלו (אם אכן שלו היא) הם עניים בעוני עירוני רוסי וחיים בעליבות נוראה, שספק אם מי מקוראי הספרים בישראל יכול לדמות את פרטיו, אך העוני אינו דמותם, והוא אינו הגורם היחיד המניע אותם בחייהם. דבושקין במיוחד, מונע בכוחה של מודעות עצמית השואפת להתפתח. רצינות עיסוקו במכתבים, דבקותו בפומפוזיות של שכן הטוען לכתרים ספרותיים, תזזית חילופי הדעה שלו, תמימותו המופלגת, חריפות ערנותו לדעת הבריות עליו, כל אלה מעלים חיוך על שפתי הקורא.
דמותו נבנית בעורמה אמנותית ממכתב למכתב, לא כבניין סימטרי בעל יסודות, קירות וגג, כי אם כיצור חד-פעמי שאין לצפות את קווי המתאר שלו. ורנקה, לעומתו, ספק בתולית ספק מפתה, לפעמים דואגת וחומלת, ולעתים מנצלת ומניפולטיבית, היא דמות פשוטה יותר, אם כי גם היא אינה מפוענחת לחלוטין.
לכאורה זהו רומן מכתבים בעל מבנה מוכר, אך בפנימיותו הוא חושף הפתעות רבות. היעדר מספר מתווך שימלא את הפערים מעמיד את הקורא בין שני המתכתבים, ועליו לבנות מתוך דבריהם בלבד את הסיפור כולו. בין הפערים הסיפורתיים תצוץ התפתחותו הספרותית והתודעתית של דבושקין והיפתחותו לשתי יצירות ספרותיות במיוחד: "האדרת" של גוגול ו"מנהל התחנה" של פושקין. הקורא ייוותר עם חידות אחדות לא פתורות בתום הקריאה, וזהו
רק פן אחד של קסם הסיפור הזה, שמוסיף להתגלות גם לאחר תום הקריאה.
דמויותיהם של הגבר הקשיש והאישה הצעירה מהבהבות, ספק מוארות, ספק מוסתרות בצללי הסיפור. יש בכך משום הנאה נוספת בקריאה שלכאורה היא קלה, ובעצם עשירה בהתבוננות מקורית ונוגעת ללב בספרות ובתפקידה. במכתביו של דבושקין מצויות שורות שכל סופר היה רוצה לכתוב שכמותן. כשכפתור נושר מבגדו של הפקיד נוצר רגע ספרותי מזוכך. כשדבושקין מזדהה לחלוטין עם בעל האדרת הגוגולית נוצרת השתקפות ספרותית גאונית. דבושקין התם מתבונן בספרות בלי כל פרספקטיבה. הוא קורא כאילו היה אחד הגיבורים. אולי זהו סוד שרידותו. המבט המשועשע שנותן הקורא של היום בגיבורי אהבת המאה ה-19 הלא פתורה, הוא כשלעצמו יצירה נהדרת של דוסטויבסקי.
פיודור מ' דוסטויבסקי, אנשים עלובים, מרוסית, רועי חן, אחרית דבר: מנחם פרי, הספריה החדשה, 197 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
