מדף הספרים של עדנה שמש
הסופרת, המתרגמת והעיתונאית עדנה שמש בוחרת מתוך הספרייה, מהשידה שליד המיטה ומהערמה שעל אדן החלון את אהבותיה הספרותיות. ספרה הראשון של שמש, אמסטֶל, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובימים אלה היא מסיימת את כתיבת הרומן 'עד הים האחרון' (שם זמני)
DeNiro’s Game - ראווי חאז'ה
בספרו של הסופר הקנדי הצעיר יליד לבנון ראווי חאזֶ'ה נתקלתי בחנות הספרים W.H. Smith שמול גני הטולרי בפריז. היות שאני מוצאת עניין רב בכתיבתם של סופרות וסופרים ערבים עכשוויים, קניתי את הספר בלי לדעת עד כמה ארותק אל תוכנו.
גיבורי הספר, ג'ורג' ובסאם הצעירים, חיים כל חייהם בצילה של מלחמה מתמדת, בעיר ביירות השסועה. העיר מתוארת כמערב פרוע שמשחקים בו בערבוביה מיליציות אכזריות, פושעים קטנים לצד ארכי-פושעים, נוצרים ומוסלמים שזהויותיהם ונאמנויותיהם מהוות מוקד חיכוך קבוע ביניהם, וישראל, האיום הקבוע שנמצא תמיד ברקע הדברים - וכולם כאחד מהווים את סיבותיה של האנרכיה, ותחושת חוסר התוחלת שהיא מנת חלקם של דריהָ.
לא פלא, על כן, שגיבוריהם המיתולוגיים-כמעט של בסאם וג'ורג' הם רמבו ודה נירו, ולא פלא שהאהבה שמנסה להנץ באדמה החרוכה של המציאות הזאת, לא תצליח לפרוח. מה שקסם לי בספר הזה הוא דיווחיו היובשניים-לכאורה של באסם שמסתיימים ברוב הפסקאות בשירה צרופה. פתאום העכשווי, הקונקרטי, האכזרי והמייאש נעשה לתקווה מכמירת לב, לקריאת געגועים נוסקת ולאמירה בוחנת, ובכל פעם שחאז'ה עשה זאת, אני המראתי יחד איתו.
Dubliners -ג'יימס ג'ויס
אני קוראת, חזור וקרוא, במשך השנים כאילו מדובר באהבה שלעולם לא תתפוגג. אני אוהבת במיוחד את דמותה של אֶבלין בסיפור הנושא את שמה, שמייצגת עבור ג'ויס את העולם הנוצרי הדקדנטי של דבלין של תחילת המאה העשרים; עיר ואישה שיישארו תמיד בשיתוקן, ועתידן לעולם לא יהיה טוב יותר בשל המחנק שחונקים אותן הכנסייה, העוני המנוון והמבנה הפטריארכאלי של המשפחה האירית.
נדמה לי שלצד ברנרד מלמוד, ג'ויס הוא הסופר שהשפיע הכי הרבה על כתיבתי, ולא בכדי. בספריו אני צוללת כל העת אל תודעתם של גיבוריו, כמו גם אל תודעתו שלו. קובץ הסיפורים הזה, כמו גם A Portrait of The Artist as a Young Man למשל, מזמינים קריאה איטית, מעמיקה, שמבקשת לעצמה קשב מוחלט ואשר במהלכה הסופר נעשה לעיניים ואני, הקוראת, מציצה מתוך ארובותיהן, רואה את העולם מתוך נפשו ותודעתו של מישהו אחר. אולי בגלל זה אני מעדיפה לקרוא את ג'ויס במקור ולא בעברית, על אף התרגומים הטובים הקיימים.
עיר המלאכים הנופלים -ג'ון ברנדט
את הספר הזה היה לי העונג לתרגם עבור הוצאת כנרת. לא בכל ספר שמתרגמים מתאהבים, אם כי עשיתי לי מנהג לתרגם רק ספרים ששובים את לבי, לפחות בהצצה ראשונה. בספרו הקודם, 'חצות בגן הטוב והרע', ברנדט עשה לעיר סוואנה שבדרום ארה"ב את מה שעשה פיטר מייל בספרו 'שנה בפרובנס' לפרובנס, כלומר העלה אותן לתודעה הקולקטיבית ותיירים מכל קצווי תבל נוהרים אליה בעקבות הקריאה.
ונציה האלמותית אינה זקוקה לשום ספר שיאיר עליה בזרקור, והעניין שהספר 'עיר המלאכים הנופלים' מעורר מקורו אחר לגמרי. את קווי-המתאר של ונציה ברנדט אינו משרטט דרך תעלותיה וגשריה המפורסמים, אלא דרך מניפה של דמויות מרתקות מחיי הספרות, האמנות, העסקים,
כסיפור בלשי שזורים בספר גם קורות השריפה הגדולה שכילתה בשנת 1996 את בית האופרה המפורסם לָה פֶנִיצֶ'ה והחיפוש אחר מציתיה, שכן לה פניצ'ה הוא סמל לגדולתה של העיר כמו גם לשקיעתה המדודה. אם יש עיר שעוד לא הייתי בה ובעקבות קריאת ספר עליה התחלתי לארוז מזוודה, זוהי ונציה. המזוודה כבר ארוזה זה זמן, וההזדמנות לראות את העיר דרך עיניו הסקרניות, החכמות והבוחנות של ברנדט, בוא תבוא.
Shakespeare - The Biography- פיטר אקרויד
אלפי ספרים וביוגרפיות נכתבו על ויליאם שקספיר, אשף התיאטרון והמילים, שֶ'חורים שְחורים' מליטים צל בלתי חדיר על שנים רבות מחייו ומפועלו, אותן 'שנים אבודות' מפורסמות שבהן לא ידוע דבר על אודותיו. דומה שההכרה בעובדה הזאת רק מגבירה את תאבונם של כותבי הביוגרפיות לנסות ולברוא מחדש את עולמו, לפחות מנקודות ראות חדשות, שונות.
הספר שכתב אקרויד ב-2005 מענג במיוחד, בדיוק בגלל נקודת הראות שלו. בכישרון כתיבה גדול, אקרויד נופח חיים בלונדון של התקופה, מצייר שקספיר בשר ודם, ובעיקר מיטיב לאייר את יצירותיו כבבואה ל"תבנית נוף מולדתו".
התחוור לי, למשל, שהפרחים ששקספיר מתאר במחזותיו הם הפרחים שקטף בשדות ילדותו, שהקנאה בין אחים שתיאר בריצ'ארד ה-III מייצגת מאבקי כוח שקיננו במשפחתו שלו, עוד ועוד הצצות אל חייו ועולמו של שקספיר שמשורטטות בביוגרפיה שכתב אקרויד באופן מענג וחי במיוחד, על פני חמש מאות עמודים מודפסים באותיות פטיט שקורעות את העיניים ו...ממתינות לתרגום לעברית.
It’s Not about the Bike - לאנס ארמסטרונג
זוהי לא בדיוק ספרות מופת, והספר אף נכתב בעזרת סופרת צללים, אבל הוא מעורר השראה רבה. What’s in a name? שואל שקספיר ב'רומיאו ויוליה', ואף אני פיתחתי לי תיאוריה קטנה ששמו של אדם, לא פעם, הוא מפתח להבנת קורותיו.
'לאנס' באנגלית פירושו רומח ו'ארמסטרונג', כידוע, הוא 'יד-חזקה'. האם איש שנושא שם כזה יכול להיות מפסידן? (בסדר, נניח לרגע את התיאוריה בדבר קיבולת הריאה יוצאת הדופן של רוכב האופניים האגדי) אם כן, הגורל חילק ללאנס ארמסטרונג קלף פסיכולוגי תחילי חזק: אמביציה גדולה, נחישות, כוח סבל, עמידה בלחצים; אותו גורל, שבעטיו גם חלה בסרטן, גילה אותו בשלבים מתקדמים, וכשכבר היה קרוב למותו, יכול לו.
דמותו של ארמסטרונג בספר מודעת לעצמה, גם אם לא תמיד צנועה במיוחד, אבל מעוררת השראה לכל מי שנדרש בחייו, בדרך זו או אחרת, לשְרוֹת עם מלאכי עליון ויכול להם. על הכריכה האחורית של ספרו כתב ארמסטרונג, "אני רוצה למות בגיל מאה לאחר שארד בצווחות במורד אלפיני על אופניים, במהירות של שבעים וחמישה מייל לשעה. אני לא עושה שום דבר לאט, אפילו לא נושם לאט. אני עושה הכל בקצב מהיר: אוכל מהר, ישן מהר..." ויש להוסיף, חי מהר. כמו שכולם היו רוצים, והוא חי.
הנשיקה -קתרין הריסון
זהו ספר אוטוביוגרפי קטן גדול. קטן, כי אורכו מתאים יותר לנובלה וכי הפורמט שלו בעברית, בהוצאת עם עובד, זעיר (עשרים ס"מ על עשרה), והוא גדול כי הוא כתוב נפלא. אומרים שכבר לפני כאלפיים שנה נתגלתה ביוון אבן-שפה קטנה שסופר מתוסכל חרט עליה את הפראזה האלמותית ש"אין שום דבר חדש לכתוב עליו".
גם הנושא שהריסון מציגה ב'הנשיקה', גילוי עריות, הוא אחד מאותם ששה-שבעה מצבי אנוש שהספרות, לדורותיה, דנה בהם, חזור ודון. אבל מה שמייחד את קולה של הריסון הוא בעיקר הסטריפטיז הנועז שהיא עושה לנשמתה, למערכות היחסים המשמעותיות בחייה שנעים בתוך כבלי משולש חולה המתקיים בינה, לבין אביה, לבין אמה.
אביה, הכומר, נעדר מחייה עד שמלאו לה עשרים ואמה נכחה-נעדרה בחייה כל הימים, קרה, מנוכרת, ישֵנה ואינה רואה, מאוהבת נואשות באבי בתה, "האוהב" את בתו אהבה אסורה. מה הסיכוי של הריסון להיחלץ מהלפיתה העזה שלופתים הוריה - בחייהם ובמותם - את נשמתה? כתיבת הספר החושפני היא הזה, אולי, צעד ראשון. חוזקו וצלילותו אינם רק בתיאור הישיר, המעמקי, של גילויֵי העריות מצד אביה, או של התהליך האיטי, ההרסני, שבו הריסון נכנעת לו גם כשהוא מגייס לצדו את הטיעון המופרך והנורא ש"אלוהים נתן לי אותך", אלא בקריעת המסווה מעל פניה של 'המשפחה' כמושג. אליבא ד'הריסון, משפחה יכולה להיות מקום מסוכן מאוד.
למיטב ידיעתי רק כמה מספרי הילדים שכתב טומי אונגרר תורגמו לעברית, ואם זה נכון, מן הראוי שספרו 'טומי' יתורגם אף הוא. אונגרר היה ילד בן שמונה ב-1940, כשהצבא הנאצי כבש את חבל אלזס שעד אז היה חלק מצרפת. לאחר הכיבוש שונו חייו וחיי משפחתו לבלי הכר.
הילד, שאולץ לדבר רק גרמנית ולהצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי, היה בעל אבחנות חדות ובמהלך המלחמה הוא צייר את התרשמותו מהקורות אותו ואת הסובב אותו, ואף כתב יומן. למזלו (ולמזלנו) אמו שמרה את ציוריו ואת יומנו, כמו גם צעצועים, כרזות, גלויות, צילומים וספרי לימוד שכולם יחד חברו בספר 'טומי' לספר את סיפור ילדותו.
התוצאה היא אוצר בלום ומייצג, גראפי ברובו, של האימפקט הנורא שהיה למכונת התעמולה הנאצית, להשתזרותה הברוטאלית בחיי משפחת אונגרר. הקריאה בספר אפשרה לי הצצה אינטימית אל תוך זיכרון חייו של ילד קטן בשנות הארבעים של המאה הקודמת, שדרמות גדולות וקטנות שיחקו בהם בערבוביה והן-הן שצרו את ילדותו, ילדותם של ילדים רבים אחרים שגדלו בצל מלחמת העולם השנייה.
מישהו לרוץ איתו - דוד גרוסמן
את ספרו של גרוסמן קראתי עם צאתו כמו נערה סמוקת לחיים - בנשימה אחת, מההתחלה ועד הסוף. רצתי עם דינקה, אסף ותמר את ריצת המשוכות שלהם שמסלולה הוא דרך החתחתים שיש לעבור בין ההתבגרות לבגרות; התאהבתי בתאודורה הכלואה יובֵל שנים במרומי מגדל השן של חיי נזירותה והמוצאת את העוז בנפשה להפר את נדרה למען אהבתם של בני נעורים.
ירושלים משחקת בספר הזה תפקיד לא קטן וגרוסמן מתאר באהבה ובחמלה כמו גם בצער ובגעגועים את השתנותה ודעיכתה של העיר שהיתה עירו, כמו גם עירי, האבודה. באותה נשימה אני רוצה לכרוך גם את ספריו האחרים של גרוסמן, 'עיין ערך אהבה', 'יש ילדים זיגזג', 'הזמן הצהוב', 'רץ', ו'אישה בורחת מבשורה', שהיו לי לסמן ספרותי ורעיוני חשוב.
מילון עממי לועזי-עברי, הוצאת עמיחי, מהדורת מעריב לנוער
לא אתפלא אם יהיו מי שירימו גבה לגבי הבחירה המשונה הזאת, אבל כן, פעם היה דבר כזה, 'מתנה חינוכית' שכתב-עת לנוער נותן לקוראיו, והיא רבת ערך עבורי גם כיום, כשדפי המילון כבר צהובים וכריכתו בלויה. שעות רבות טמנתי את אפי במילון הזה והתוודעתי אל מושגים לועזיים רבים סיגניפיקנטים, אקזוטיים, אזוטריים, כמו המילים האלה ממש, וכמו קנטילנה, פטרוגליף, מוניפליזציה, מונוגרפיה ואמפוטציה, שהרחיבו את אופקי, אף שלא היה להן כל שימוש. עכשיו למשל, אם אני הולכת לקנוסה, אני יודעת בדיוק לאן אני הולכת.
שיר השירים
אלף פעמים קראתי ועוד אלף פעמים אקרא את שיר השירים ולעולם לא אשְֹבּע. מעולם לא נתקלתי בשיר אהבה יפה ממנו. לפעמים מצמרר אותי לחשוב מה היה קורה לולא קם אותו גאון שאומרים שרבי עקיבא היה שחקן החיזוק שלו, אשר פסק שמדובר ביצירתו של שלמה המלך, וכי הנושא שלה הוא 'אהבה בין כנסת ישראל לבין אלוהים';
מה היה קורה לו השיר הזה, הנועז, העולץ, שמקיים בתוכו אותה עוררות שבשלהּ אנחנו יוצאים לחפש את אהוב נפשנו, מה היה קורה לו שיר השירים היה נשאר מחוץ לתנ"ך ואולי, חלילה, אובד לעד. גם ככה ברור שמדובר בקטע מתוך יצירה ארוכה יותר, בטעימה קטנה, כמה פרקים בסך הכל, אולי אפילו אסופה של שירים של יוצרים שונים בני תקופות שונות, אבל בלעדי שיר השירים היו שפתנו ושירינו דלים יותר, דימויי האהבה שלנו חיוורים יותר, ואהבותינו עזות פחות.
השורות הכי יפות בשירה העברית מתמצות בפסוק "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד" ואני מחזיקה לעצמי חזק את היד שלא אתפתה לצטט את כל המגילה כולה...
נא להמתין לטעינת התגובות
