השיבוץ המוזר של התיאטרון הערבי-עברי
דווקא בעיצומה של המלחמה, התיאטרון הערבי-עברי מעלה קומדיה. הצופים הערבים כבר זועמים, אבל מנהל התיאטרון סובר שמדובר בשלב הכרחי בהתבגרות
הזוג המוזר צילום: אורי און
למה בעצם?
"כי בעשר שנות הקיום של התיאטרון, כל ההצגות שעשינו בערבית היו תמיד רציניות נורא. פוליטיות, חברתיות וכו'. כנראה מתוך מחויבות נורא גדולה של תיאטרון בעל שליחות לעשות רק דברים 'חשובים' ולהביא קולות שלא נמצאים בחברה הישראלית, בתור התיאטרון הערבי-עברי היחיד. ופתאום עלתה המחשבה שדווקא למחזה כזה, קומדיה קלילה, יש חשיבות גדולה, כי זה שלב הכרחי בהתבגרות שלנו כתיאטרון. תיאטרון שמפסיק לעסוק רק בעצם קיומו כתיאטרון ערבי ומתחיל גם לספק חומרים שהקהל שלו רוצה. תיאטרון שמבין שהוא לא רק תיאטרון פוליטי, אלא כמה דברים. ואם זה יביא עוד אנשים לתיאטרון ויחשוף אותם לשאר ההצגות שלנו, זה גם שיקול חשוב".
זה מה שאומרים בקאמרי ובהבימה כשעושים ניל סיימון. אתה לא פוחד מהמדרון החלקלק הזה? שתתחיל עם קומדיות ובסוף תשרת את גחמות הקהל בלבד?
"ברור שזה מה שאומרים כשעושים את זה, וברור שיש סכנה כמו שאתה מתאר, אבל אני לא מאמין שנידרדר במדרון הזה. יש בכל זאת את כל ההצגות הרציניות שמסביב. הטעם שלנו לא השתנה".
בהקשר הזה חייבים להזכיר שבימים אלה - במקביל להפקה בתיאטרון הערבי-עברי-עולה "הזוג המוזר" בתיאטרון הלאומי הבימה, בכיכובם של אלי יצפאן ויעקב כהן. לדברי עזרתי, ההצגה שלו צנועה הרבה יותר וממוקדת יותר בטקסט.
"ההפקה של הבימה מבוססת על סטארים טלוויזיוניים",
הוא אומר. "ההפקה שלנו עובדת על שחקנים לא מוכרים וכמובן הרבה יותר דלה בתקציבים, וזה דווקא מה שמרגש בה. היא מצליחה לגעת באנשים. בנוסף, היא מעלה שאלות מעניינות ורלוונטיות לחברה הערבית, שנמצאת בתהליך של מודרניזציה, בכך שהיא עוסקת בגברים שחיים לבד ובנשים משוחררות שבאות לחיות איתם ללא נישואין. זו דילמה שקיימת בחברה הערבית כיום. איכשהו, ההפקה הזאת בערבית גורמת למחזה להיראות עשיר ומשמעותי יותר ממה שהוא".
איך ביימת בלי להבין ערבית?
"זה גם היה תהליך מעניין. מבחינה טכנית זה לא היה מסובך. היה לי את הטקסט בערבית, בערבית הכתובה באותיות עבריות ובעברית. כל שורה הוכפלה פי שלושה, אבל ידעתי בדיוק מה נאמר. חוץ מזה, עם השנים למדתי להבין קצת ערבית. מבחינה תיאטרלית זה היה מעניין מאוד, כי כבמאי הייתי משוחרר מכבלי המשמעות של הטקסט ויכולתי להתרכז אך ורק במוזיקליות שלו, באינטונציות, במה שקורה על הבמה פיזית. זה עזר לי לראות יותר בבירור מה אמיתי".
קשה בתיאטרון בימי המלחמה?
"בהחלט קשה. לא בטוח שתהיה בכלל הצגה ביום שישי, כי קיבלנו לא מעט תגובות נזעמות מקהל צופים ערבי שטוען שבימים כאלה לא לגיטימי להציג קומדיות. חוץ מזה, האווירה מתוחה וקשה, כמעט לכולם מסביב פה יש קרובים מדרגה ראשונה בעזה והם סובלים איתם מאוד וכואבים את כאבם.
למרות זאת, ולמרות הכעס העצום שיש להם כרגע על מדינת ישראל ועל הממשלה, הם לרגע לא מפנים אותו כלפינו, השותפים היהודים שלהם. גם כי הם יודעים שכולנו מאוחדים באותה דעה נגד המלחמה והלכנו יחד להפגנות, וגם כי שיתוף הפעולה בינינו חזק יותר מכל תהפוכה פוליטית. היחיד שמרגיש את האשמה הוא אני. אני כיהודי רואה את עצמי לפעמים כמייצג את הממשלה, ועם זה קשה לי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם