גומורה מציג: הפשע הלא מאורגן
על אף שפרשיות הפשע מוצגות בו באופן מעט מבלבל, "גומורה" מצליח לצלול אל בסיס הרוע של המאפיה הנפוליטנית ולפרק אותה מזוהרה. אין פלא שגם הפרסים וגם המאפיה לא מפסיקים לרדוף אחרי היוצר
בנפולי, מעין סדום סיטי עכשווית, שולטים אנשי הקאמורה בחייהם של התושבים, ושביתת מפני הזבל שנמשכת שם כבר שנה בערך, רק מחזקת הנחת יסוד זו. פושעי נפולי, ועל כך מרחיב הסרט "גומורה", אוחזים בזיכיון לפינוי האשפה בעיר, ומה יותר מטאפורי מחיבור אשפה ביתית לפסולת חברתית.
האחיזה האיתנה בגרונם של כל הגורמים בעיר הזו, וכן בקאזרטה הסמוכה לה, הניעה לפני שנתיים עיתונאי בן 29 ושמו רוברטו סאביאנו לפרסם ספר, שבו הוא מגולל את עיקרי התחקיר שלו על אודות עומק השליטה הקאמורנית וההיקף הבלתי נסבל שלה. בעקבות פרסום הספר, שהפך באיטליה לרב מכר עצום ומכר מיליון ומאתיים אלף עותקים, הוציאו ראשי הקאמורה חוזה על ראשו של הסופר, החי מאז בזהות בדויה ובליווי משטרתי צמוד.
העובדה שגם הסרט, שהופק בעקבות הספר, הפך לשובר קופות רק הגבירה את עוצמת זעמם של הבוסים המקומיים, וחיי סאביאנו דומים כיום לחייו של הסופר סאלמן רושדי, אחרי החוזה שהוציאו האאייתולות מאיראן על ראשו.
הקאמורה, שנחשב לארגון הפשע החזק ביותר באירופה, יותר מהקוזה נוסטרה הסיציליאני ויותר מהקולגות הטריות מרוסיה, גרם בשלושה העשורים האחרונים למותם של כ-4,000 בני אדם. במקצת מפרשיות פשע ורצח אלה מתמקד עיבודו לבד של הבמאי מאתיו גארונה לספרו של סאביאנו המאוים.
למעשה, הסרט "גומורה" חושף חמש פרשיות שונות, נפרדות זו מזו, ועושה זאת בטכניקת נרטיב ייחודית, שדוחסת את העלילות השונות לרצף עלילתי אחד, המציג באופן סימולטני (ומעט מבלבל) את הפרשיות כולן. זוהי מעין טכניקת סיפור של שידור טלוויזיוני ישיר מזירות פשע, שבו מדלגים המדווחים מדבר לדבר, וסומכים על יכולת ההפרדה בין הנושאים, שכל צופה אמור להצטייד בה קודם לכן.
כדי להקל במשהו על צרכניו הישראלים של "גומורה", הנה פירוט הסיפורים השונים, שכאמור מוגשים על הבד כשהם דחוסים לתוך פיתה גדולה אחת. סיפור ראשון עוקב אחר דון צ'ירו, שמשמש מעין שלם מטעם ארגון הפשע, שפעם בחודש עובר בין משפחות הפושעים שנאסרו, ומעביר להם את כספי התמיכה החודשית של הקאמורה. סיפור מספר שתיים משרטט את עתידו הברור של טוטו בן ה-13,
שני צעירים נוספים, מרקו וצ'ירו שמם, הם גיבורי הסיפור השלישי. מדובר בשני מתבגרים החיים בתוך עולם וירטואלי, שמורכב מעלילת סרט המאפיוזו ההוליוודי "פני צלקת" שגילם אל פצ'ינו. מטרתם בחיים היא פשוטה וחדה-להפוך לקבלני חיסול מטעם הקאמורה, לחיות חיים קצרים וסוערים ולעלות בסערה השמיימה.
סיפור מספר ארבע מגולל את חייו האפרוריים של פסקוואלה, חייט מיומן שיודע לחקות ולזייף בדייקנות את המוצרים של בתי האופנה הגדולים כמו ורסאצ'ה וארמאני. יום אחד מקבל החייט הצנוע הצעה שאינו יכול לסרב לה, ומנסה לצאת מתוך חיי העבדות שלו במתפרה הנשלטת על ידי הקאמורה.
הסיפור האחרון הוא האקטואלי מכולם.
הבמאי גארונה, הסופר סאביאנו ועוד שלושה תסריטאים מקצועיים, שנזעקו לסייע בעיבוד חלק מהסיפורים שמגולל הספר לרצף קולנועי בן שעתיים ורבע, מציעים את הפורמט המבלבל הזה כשהוא כרוך באריזה ויזואלית המשרה אצל הצופים, בכוונה תחילה כמובן, אי שקט ואי נוחות בעת מלאכת הצפייה.
גארונה וצלמו הקבוע מרקו אונוראטו מפעילים מצלמות יד ניידות ובעלות אחיזה בלתי יציבה במתכוון, וכופים על הקהל השתתפות כמעט אקטיבית בנעשה על הבד. מותר לשער כי בבתי הקולנוע באיטליה, שם מבינים את הניואנסים הקטנים הנגזרים מהסיפורים השונים, יש לכך אפקט מצטבר רב רושם.
משהו מאווירת הזרם הניאוריאליסטי של רוברטו רוסליני, ויטוריו דה סיקה ופייטרו ג'רמי, שפרח בסרטים האיטלקיים בשלהי שנות ה-40 ובמהלך שנות ה-50, דבק ב"גומורה". בעיקר בשל אתרי הצילום האותנטיים והשימוש הנרחב של גארונה בצוות שחקנים בלתי מקצועיים, שעבור מרביתם זוהי הופעה ראשונה מול המצלמות.
חורגים מהגדרה זו ג'יאנפליצ'ה אימפארטו הוותיק, העושה פה את תפקיד השלם מטעם הקאמורה, וטוני סרוויו, המעצב את דמותו של קבלן פינוי האשפה. השניים שיתפו פעולה השנה גם ב"איל דיבו", סרט פוליטי חריף המצביע על הקשר ההדוק שעמד בין ג'וליו אנדריאוטי, לשעבר ראש ממשלת איטליה, לבין המאפיה הסיציליאנית שאנדריוטי שימש בעבורה זרוע ייצוגית. סרוויו, שם גדול בעולם התיאטרון והאופרה באיטליה, קטף לפני כמה שבועות את פרס האוסקר האירופי בעבור גילום שני התפקידים גם יחד.
האקדמיה האירופית לקולנוע הרעיפה על "גומורה" עוד כמה תוארי הצטיינות על הסרט הטוב של השנה, הבימוי, הצילום והתסריט. בשנים האחרונות קשה למצוא חזית אחידה יותר מאשר זו שהופגנה בדצמבר האחרון במהלך טקס חלוקת פרסי האקדמיה.
ומובן שאין לשכוח גם את שופטי פסטיבל קאן, שהעניקו לסרטו של גארונה את ה"גראן פרי", הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל. כל הכיבודים האלה גובו היטב על ידי שישה זוכים בפרס נובל (ביניהם גינתר גראס ומיכאל גורבצ'וב), שבחודש אוקטובר פרסמו מאמר משותף המצדד ב"גומורה" וכמובן בסופר המאויים סאביאנו.
לא אחת קורה שעודף פרסים ועיטורים גורם שיתוק מסוים ליצירת אמנות, ותורם להפיכתה למעין מפלצת קדושה. לא כך הם פני הדברים ב"גומורה". גארונה נחוש לסלק את ממד הזוהר המתעתע שדבק בארגוני הפשע מאז ימי "הסנדק" של מריו פוזו ופרנסיס קופולה.
"גומורה", כמו כל מעשה אמנות ראוי, צולל אל בסיס הרוע של הקאמורה וחושף גלריה של אנשים אלימים, גסים, קשיי יום, ששום נגזרת של תהילה והילת גיבורים בנוסח משפחות סיגל/לנסקי/ קורליאונה/גטי/אלפרון/אבוטבול אינה מתקרבת אליהם. מהבחינה הזאת, "גומורה" בוודאי שעושה
שירות טוב להשקפה הדמוקרטית, שארגוני הפשע באשר הם ניצבים תמיד כאויבים נחושים שלה.
נא להמתין לטעינת התגובות
