ביג בן: ממירה עוואד ועד נתן זך
עצה לשפרה שבוחנת את הקשר שלה עם אלוהים, ביקורת אופנתית על ליאון שניידרובסקי, חיזוקים למירה עוואד וגילוי קטן על שיר יפה של נתן זך. מנחם בן עם תובנות השבוע
זו הייתה החלטה היסטורית, על אף ששלומי אלדר, כתב מצפוני מאין כמוהו, החליט עליה בשנייה אחת בשידור חי, כשאמר לעצמו ולצופים שלא יסגור את הפלאפון ולא יקצר את רגעי הזעקה הנוראיים והמתמשכים של ד"ר עז א-דין אבו אל עייש, שבנותיו נהרגו רגע קודם מפגז (צה"לי כנראה, למרבה הצער והזוועה).
הוא בכה וקונן וצעק מכאב עצום בפלאפון
לעומת זאת, ההצעה של עפר שלח ליונית לוי באולפן 10 ביום שישי לענות לכל משמיציה השוטים באיזה משפט ירוד וגס מתוך איזשהו סרט אמריקני דפוק ("אתם כולכם יכולים למצוץ לי את הזין") ולהתנשא עליהם בנוסח "אני בטלוויזיה, אתם לא", הייתה בהחלט הצעה מגונה וממש לא מצחיקה. הרי כל העניין הוא שיונית המעודנת להפליא היא לא עפר שלח. אז להפוך אותה בכוח?
שפרה אחותי: ראיתי אותך אצל דב אלבוים בדיבור על פרשת השבוע. היית עמוקה כמו תמיד, אבל הבנתי שאת קצת מבולבלת בענייני אלוהים. יותר מדי הודים היו בדיבור שלך. בודהא. גנדי. אולי כדאי שתלמדי בעניין הזה מאורלי קסטל בלום, שכששאלו אותה בשעתו "באיזה אלוהים את מאמינה?", היא ענתה כזכור: "הרגיל, אני חושבת...".
אין אלוהים אחר. ובעניין אוהב תנ"ך אחר, ליאון החביב, שהתחיל לככב אצל גיא פינס בתור מבקר בגדי הסלבז (לאחר שירש את מקומה של דורין אטיאס), אז ככה: קודם כול, ליאון עצמו נראה עם החצאית השחורה הקונדומית שלו כמו איזה נער מלצרים במסעדת גייז.
שנית, הוא חזר על אותה טעות בסיסית שאפיינה את דורין אטיאס, שלא הבינה אף פעם דבר מרכזי: אנשים יפים ונשים יפות הם כמעט תמיד יפים, בכל הבגדים. ובניגוד להם, אנשים לא ממש חתיכים (כגון דורין אטיאס וליאון עצמו, מה אפשר לעשות) לא ממש נראים טוב בשום בגד. ולעצם העניין: ליאון טעה פחות או יותר בכל קטילה שקטל (וגם במחמאה המוגזמת לגמרי על נעה תשבי והשמלה המשתרכת על הרצפה שלה).
בניגוד למבקרי הטלוויזיה שהסתייגו, אני דווקא חשבתי ש"פרשת השבוע" החדשה של רני בלייר וארי פולמן (בערוץ 3), העונה השלישית, הפרק הראשון, עם רונית אלקבץ ויובל סגל וקרן מור ומנשה נוי וכל השאר, הייתה משובחת במיוחד. הישראליות בשיאה היצירתי. נושך בלב, נושך בחיים עצמם, בלב הדרמה שלהם. עם מין ומוות ואהבה ומחלה וכסף. הכול בקצה הקצה שלהם.
כמה מגעילים המתנגדים מימין (הטוענים שאחינועם ניני היא שמאלנית מדי) ומשמאל (הטוענים שאסור למירה עוואד להיות מזוהה עם הצד הישראלי הרוצח) למופע המשותף, המקסים מראש, של שתיהן באירוויזיון.
הייתי בדיוק בן 16 כשהכרתי את נתן זך, והוא יוכל להעיד שידעתי אז בעל פה את רוב "שירים שונים", ספרו המרכזי. השנה היתה 1964, עוד לפני שהוציא את ספרו הנפלא הבא, "כל החלב והדבש", שהופיע שנתיים אחר-כך, והוא האהוב עלי בספריו. איך קרה ששיריו נלמדו לי בעל פה? לא משום ששיננתי אותם, ממש לא שיננתי, אלא משום שקראתי בהם שוב ושוב מוקסם, וידעתי אותם כפי שאוהבי שלמה ארצי נניח או ברי סחרוף היום יודעים את כל שיריהם בעל פה, מעצמם, בלי שלמדו אותם.
דברים כאלה לא יכולים לקרות בלי מוזיקה, ומשהו בלשון המוזיקלית של זך היפנט אותי. יותר מארבעים שנה אחר-כך אני חוזר לראשון בין שלושת כרכי השירה הכבדים של זך – כשלוש מאות וחמישים עמ' כל אחד – שהונחו עכשיו לפנינו, "כל השירים ושירים חדשים" (הקיבוץ המאוחד).
אני חוזר ל"שירים ראשונים" (הספר שזך נתן לי בפגישתנו הראשונה וכתב לי הקדשה קסומה עליו) ול"שירים שונים" ולשירי "כל החלב והדבש". זה מה שכולל הכרך הראשון, בנוסף לשירי נעורים שפירסם לאורך השנים ההן בבמות שרובן נעלמו מן העולם כמו חוברות "לקראת", "מאבק", המוסף הספרותי של "מרחב".
הכרך הראשון כולל גם עשרות שירים שזך כתב וגנז בשני העשורים האלה של שנות החמישים והשישים, ועכשיו העלה מן הגניזה ופירסם לראשונה. עוד נמצא כאן את "תרנגולי של שוקולד", איזושהי פואימה בוסרית, שהיה למעשה הספרון הראשון שהוציא נתן זך לאור, עוד לפני "שירים ראשונים".
ייאמר מיד שכמעט כל השירים הגנוזים שנוספו לכרך הראשון אכן הושמטו בצדק מספרי שיריו, ולא לגמרי ברור מדוע התעקש זך לפרסם אותם עכשיו. הם נופלים בהרבה משיאי שירתו. ובכלל, לא לגמרי ברור מדוע מתעקש משורר להוציא לאור את כל שיריו, כשברור לגמרי שאלף עמודי שירה הם הרבה יותר מדי. מאתיים עמודים נניח הכוללים באמת את מיטב שירתו ניראים לי כדבר אפקטיבי ונכון הרבה יותר. "כל כתבי" הם בדרך כלל בתי קברות לשירים.
אבל כל הטענות נמוגות כשאנחנו קוראים שוב את השירים והשורות שפעם מילמלנו אותם כמו תפילה, והם עדיין יפים להפליא: "משנה לשנה זה נעשה יותר מעודן,/ זה יהיה כל-כך מעודן בסוף,/ היא אמרה והתכוונה לזה.// אבל לי יש לפעמים הרגשה שאני טובע בזמן,/ יש לי הרגשה שאני טובע מזמן,/ היסס.", או: "אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות / את יפי העולם ולהלל את היופי /המופלא הזה שאין בו דופי ולהלל/ את מי שעשה אותו יפה להלל" (להכניס מייד לכל סידור תפילה), או: "את הכאב המתוק של האהבה רוצה אני לדעת שוב/ שוב את הכאב המתוק שזמן רב לא ידעתי". אנחנו מבחינים כמובן גם בשירים שזכו לתהילה לא מוצדקת לחלוטין, בעיקר "רגע אחד שקט, בבקשה", שיר בינוני ולא-צלול, שזכה לפרשנויות מפליגות וטרחניות.
ועוד משהו: חבל שמנחם ברינקר חוזר בהקדמה הבנאלית והלא–לגמרי-מלוטשת שלו להשמצות הנחותות על המוזיקליות "המובלטת, הצעקנית של נוסח שלונסקי-אלתרמן". כי צריך לומר את האמת: זך לא הגיע כמעט אף פעם, כמעט אף באחד משיריו, לשיאים המופלאים והמרובים של שירת אלתרמן, גדול השירה העברית החדשה ואחד הגדולים במשוררי העולם, מאז ומעולם.
זך גם לא באמת הבין מעודו את גדולתו של אלתרמן, ושגה קשות בעניין זה. כמוהו כברינקר. ובכל זאת, מיטבו השירי של זך יכול וצריך להיכלל בכל מיבחר אמיתי של השירה העברית לדורותיה. גם זה הרבה מאוד. השאלה מהו בדיוק מיטבו של זך היא עניין למאמר אחר.
וּכְשֶׁמָּשַׁךְ אֶת כּוֹבָעוֹ/ מֵעַל אָזְנָיו וְהִצְטַנֵּף בְּתוֹךְ מְעִיל הַחֹרֶף הֶעָבֶה וְהַגַּס שֶׁלּוֹ כְּאִלּוּ הוּא/ מַחֲזִיר אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ לְעַצְמוֹ
הנה סקופ קטן: נתן זך איננו נוקב בשם האיש שאיתו ישב בקפה, בגשם, בשיר "את הכאב המתוק" (מתוך "כל החלב והדבש") , אבל זהו אלתרמן. איך אני יודע? זך סיפר לי פעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
