אבן מקיר תזעק: האמן גינטר דמניג מנציח את נספי השואה
האמן הגרמני גינטר דמניג לא דמיין לעצמו שמיצג פרטי שהכין לתערוכה - יהפוך לפרויקט ההנצחה הנרחב ביותר לנספי השואה. בשנים האחרונות הוא מסתובב כמעט לבדו ברחבי אירופה וכבר הציב למעלה מ-17 אלף אבנים עם שמות הקורבנות בבתים מהם גורשו. בראיון למעריב הוא מספר על השיחות המרגשות עם קרובי המשפחה ותחושת השליחות, אבל גם על המתנגדים והתסיסה שהתעוררה בעקבות סרט על פועלו
דמניג אמנם התחיל בקטן, אך במהרה היוזמה תפחה לממדים שהוא בעצמו לא שיער. בתחילה הוא ייצר 50 אבני פליז, ועל כל אבן הופיע שם של אדם שגורש מגרמניה הנאצית, תאריך הלידה והגירוש שלו, מתי נרצח ובאיזה מחנה השמדה.
אבל עם כל הכבוד לתערוכה, דמניג הוא אמן שטח שרוצה לעמת את הולכי הרגל עם יצירתו. שלושה חודשים לפני התערוכה בברלין הוא ביקש מהעירייה אישור להציב את אבני הזיכרון ברחוב, אבל נתקל בסירוב. "כתגובה החניתי את הרכב במקום שבו אסור לחנות, הצבתי חרוט לסימון מכשול בדרך והתחלתי לעבוד - ממש כמו ב' תעלת בלאומילך' של קישון", הוא נזכר.
בשנת 2000 הגיע לברלין סטיבן רובינס, יהודי מדרום אפריקה שחקר את שורשי משפחתו. הוא גילה את בית דודו ודודתו וגם את אבני ההנצחה של דמינג. רובינס פנה לדמינג בבקשה להנציח גם בני משפחתו. מועצת רובע קרויצברג נתנה לכך את הסכמתה - ועשתה היסטוריה בגרמניה. דמניג קבע במדרכה את שתי הלוחיות וחשב שכאן נסתיימה הפרשה. "אפילו לא יכולתי לדמיין איזו מפולת שלגים יצרתי", הוא אומר.
מאז, הבקשות להנצחה זורמות. עד כה כבר פנו אליו אלפים שהזמינו אצלו אבנים, אותן הציב במו ידיו ב-375 ערים בגרמניה ולאחרונה גם באוסטריה, בהונגריה, בצ'כיה ובהולנד. אפשר לומר שהלוחיות הקטנות הן אתר ההנצחה המבוזר הגדול בעולם. אך כדור השלג של ההנצחה במדרכות גרמניה התחיל להתגלגל ואיים לסחוף איתו גם את האמן.
למזלו של דמניג, יום אחד הוא קיבל פנייה מאוטה פרנקה, שנכלאה במזרח גרמניה בשל פעילות פוליטית נגד המשטר ועבדה כמומחית לחקר העבר הקומוניסטי של מזרח גרמניה. פרנקה התלהבה כל כך מאבני הזיכרון, שהיא מנהלת את פרויקט ההנצחה משנת 2002. "אחרת הוא היה קורס, וגם אני", אומר דמניג ומחייך.
"הפרויקט הזה למעשה נולד מהנצחת הצוענים", הוא מספר. "גירושם היה החזרה הגנרלית לגירוש היהודים". לכן הוא הנציח בקלן את מסלול הגירוש בפס צבע באורך 16 קילומטר. "יום אחד עבדתי והתקרבה זקנה אחת, שהיתה עדת ראייה לגירוש.
'אתה אדם טוב ומה שאתה עושה זה יפה', היא אמרה, 'אבל ברובע שלנו לא חיו מעולם צוענים'". אך כשהראה לה את המסמכים היא נדהמה לגלות שאכן התגוררו שם צוענים. "אז נולד אצלי הרעיון להחזיר את השמות למקום שבו האנשים חיו לפני שהושמדו".
דמניג מציב אבני זיכרון עבור כל קורבנות הנאצים. לוחיות הזיכרון שלו נוצרו מפני שאזרחים או קרובי הנספים יזמו את הצבתן, ערכו תחקיר על הקורבנות, שילמו עבורן - 95 יורו לאבן כולל הייצור וההצבה - והם גם שומרים עליהן.
הוא פועל כאמור בשיתוף פעולה עם פרנקה, שמתאמת את מסעות ההנצחה, ועם ידידו מיכאל פרידריכס-פרידלנדר שמייצר את הלוחיות. השלושה גאלו כבר 17 אלף קורבנות השואה מנבכי השכחה - רובם יהודים, אבל גם צוענים, נרדפים פוליטיים ודתיים, נכים ומפגרים שחוסלו ב"המתת חסד" והומוסקסואלים. "בגלל ריבוי הפניות אנחנו מפנים כל מי שרוצה להנציח וזקוק למידע על המונצח לארגונים או לפעילים בכל עיר, שמבצעים את התחקירים כאלה", הוא מציין.
המנציחים צריכים להמתין בתור חודשים רבים עד שהקאובוי עם עיני התכלת יגיע גם אליהם. זאת משום שדמניג מתעקש שלוחות ההנצחה מפליז הן יצירות אמנות והוא מתעקש לייצר אותן בעבודת יד, "כדי לזכור שכל קורבן היה אדם עם גורל ייחודי", הוא אומר. לא במקרה הוא גם מציב את הלוחיות ממש בכניסה לבניין "כי כך כולם רואים אותן", ולמרות שעלולים לדרוך עליהן בטעות. "ככל שדורכים עליהן יותר, הלוחיות מבריקות יותר וקל יותר לקרוא את הכתוב". פעם שאל אותו תלמיד אם אבני ההנצחה אינן מסוכנות, כי עלולים למעוד וליפול. "הרגעתי אותו שמועדים רק עם הראש ועם הלב", אומר דמניג.
דמניג נזכר באחד מטקסי ההנצחה שבהם השתתף. "לאחר שהנחתי את האבן היתה מן שתיקה מוזרה", הוא מספר. "ואז הם אמרו: 'אנחנו אפילו לא יודעים איך הוא נראה, אין לנו אפילו תמונה שלו'. אחד השכנים חמק אל תוך הבית
ההתחלה לא היתה קלה, ודמניג צריך היה להיאבק עם הרשויות כדי להציב את אבני ההנצחה. בעיר קרפלד למשל יזמו תלמידים מוגבלים את ההנצחה. העירייה דרשה מהם להשיג אישור בכתב של 6,000 תושבים. הם אספו 11 אלף חתימות. בנוסף, לפעמים דמניג נתקל גם ברחוב באנשים שמתנגדים להנצחה, ובמזרח גרמניה יש צורך באבטחה של שוטרים בזמן טקסי ההנצחה.
"יום אחד בעיר וירצבורג מישהו אמר לי: 'תעשה פעם משהו בשביל הגרמנים!' אמרתי לו, שהזוג שאני מנציח כרגע היו גרמנים, הגבר אפילו נלחם במלחמת העולם הראשונה למען גרמניה וקיבל אפילו עיטור כבוד. הוא שתק והסתלק מן המקום". פעם שאל אותו בלעג הולך רגל, "אז מי משלם על אבן כזאת".
"הכל נעשה מכספי תרומות, אין פה בכלל כספי מסים", הבטיח דמניג.
גם בעיר קלן לא הכל הלך חלק. בעל בית אחד התלונן בעירייה על שתי אבנים שדמניג הציב בחזית הבית. "הוא אמר שהוא לא רוצה שילדיו ונכדיו ייזכרו בכל פעם בזוועות העבר". זה לא עבד. לאחר מכן אותו אדם התלונן שעוברי אורח כבר לא נעצרים לפני ביתו כדי להתפעל מן הגינה היפה - בגלל האבמ נים. "ואז הוא הגיש תביעה לבית המשפט כדי שיוריד את שווי הנכס במאה אלף יורו. השופט אמר לו שהפרויקט שלי הוא מתנה לעיר קלן ושהמדרכה שייכת לעירייה".
אבל ההתנגדות וההפרעות לא הרתיעו את הציבור, אלא להיפך, עוררו אלפי אזרחים לפמ עול כדי להנציח את קורבנות השואה. בסרט התיעודי החדש "אבן נגף" (כך מכנים בגרמניה את לוחיות ההנצחה) שמתעד את דמניג ועבודתו, רואים את פרנקה כורעת על ברכיה בסלון לפני מפה גדולה של גרמניה, שבה היא נעצה סיכות צבעוניות רבות - ירוק לכל הלוחיות שהוצבו ואדום לאלו שעדיין ממתינות.
במאית הסרט, דורטה פרנקה, היא בתה. "בעיניי זהו פסל חברתי, והנושא עניין אותי כי אנשים רבים שתורמים לאבן ועורכים תחקיר אינם קשורים לקורבן ישירות", היא סיפרה במפגש עם עיתונאים זרים בברלין. "רציתי לדעת מדוע הם עושים את זה".
חלק מאותם אנשים ש"עשו את זה" הן שתי תלמידות בגימנסיה במינכן. השתיים אספו בכיתה שלהן כסף כדי להנציח את הוריו של פיטר ג'ורדן שנרצחו בשואה. ג'ורדן, יהודי בריטי בן 85, נאלץ לברוח מגרמניה במאי 1939 ב"טרנספורט הילדים" ומאז לא ראה את הוריו, זיגפריד ופאולה. יום אחד במאי 2004 חזר ג'ורדן לעיר הולדתו מינכן והרגיש שם בפעם הראשונה "קצת בבית", כפי שהוא מספר בראיון טלפוני מביתו שבמנצ'סטר.
"כל הכיתה שיזמה את ההנצחה באה ואני נשאתי נאום קצר", הוא מספר על האירוע, שם עמד נרגש, בחזית ביתו לשעבר, בעוד דמניג מציב את שתי הלוחיות לזכר הוריו. דמניג מדווח ששוטרים בבגדים אזרחיים צילמו את הטקס, אך לא העזו להתערב בשלב זה. כעבור יומיים עקרו שוטרי מינכן את אבני המדרכה עם לוחות הזיכרון והעבירו אותן לבית הקברות היהודי בעיר. המחאות של ג'ורדן לא הועילו, כי נשיאת המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, שרלוטה קנובלוך, מתנגדת לפרויקט מחשש שניאו-נאצים ידרכו על הלוחיות במגפיים שלהם או שכלבים ישתינו עליהם. גם ראש העירייה כריסטיאן אודה הטיל וטו ומועצת העיר אסרה על הצבת האבנים.
בינתיים ג'ורדן לא מוותר. הוא מנהל מאבק עיקש ומתנחם בעשרות מכתבי העידוד של תלמידי הגימנסיה במינכן. "אל תהיה עצוב", הגיב לו מישהו, "גם אני הייתי עושה אותו הדבר למען הוריי". גם ג' ורדן מרבה לכתוב. "גירשת את הוריי בפעם השנייה", כתב לראש עיריית מינכן, ולקונבלוך כתב: "זה לא עניינך מה אני עושה למען הוריי". הקרב המילולי ביניהם נמשך למרות פגישת פיוס. אבל קנובלוך ממשיכה להתבצר בעמדתה.
דווקא מזכ"ל ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה, שטפן קרמר, כיבד בנוכחותו את טקס הנחת אבני זיכרון לשלושה יהודים שנרצחו. בטקס בעיירה פאזוולד הדגיש קרמר שהוא אישית לוקח את הסיכון שמישהו ישחית אבן הנצחה, כי זו תעורר מאה אנשים אחרים לעצור ולחשוב על השואה. כבר למחרת עצרה המשטרה גבר שחשוד כי צייר צלב קרס גדול על האבנים. דמניג חזר והציב אבנים חדשות. ההשחתה לא הרתיעה את התושבים שהנציחו כבר 26 מכלל 60 היהודים בעיירה שנרצחו בשואה.
"אם קנובלוך לא רוצה להנציח בדרך זו את קרוביה, זה עניין שלה", אומר דמניג. "אבל איזו זכות יש לה למנוע את הצבת 300 אבני זיכרון במינכן שהוכנו כבר על פי הזמנת קרובי משפחה של הקורבנות?".
במהלך השנים דמניג קיבל שני איומים ברצח וכמה פעמים ניאו-נאצים הפגינו נגדו. הוא לא מתרגש מזה. "הם יכולים גם להשחית לוח זיכרון על קיר הבית, אז שלא נזכיר את הקורבנות בכלל?", הוא מתרעם. "250 מתוך 17 אלף האבנים הושחתו, את רובן ניקו התורמים או השכנים מיד. 30 אבנים נעקרו ממקומן ונגנבו. בעיר האלה שבמזרח נעקרו שמונה האבנים כבר בלילה הראשון. לכן ארגנו היוזמים קונצרט התרמה ואספו כסףל?26 אבנים שהצבתי ושעומדות עד היום".
בזכות הסרט החדש מתעורר דיון ציבורי מחודש ומועצת העירייה תדון בקרוב בדרכים חדשות להנצחת קורבנות השואה, כשראש העירייה תומך בהנצחה סלולרית: מתקשרים בחינם למספר טלפון ומאזינים במשך שעה לעדויות של ניצולי שואה ולמומחים.
במינכן, למשל, התארגנה יוזמה אזרחית, שנאבקת למען ההנצחה של דמניג והצליחה כבר להציב חמש אבנים ממש בכניסה לבניין ובהסכמת הבעלים. באופן אירוני מתגוררים באותו רחוב גם ראש העירייה וגם ריינר ברנשטיין, יו"ר היוזמה למען אבני זיכרון במינכן. שכעת אוסף חתימות נגד ראש העירייה. נציגי הירוקים בעד וגם חלק מחברי המועצה מטעם הסוציאל דמוקרטים, ששולטים בעיר, אבל ראש העירייה מונע כל דיון. ברנשטיין וחבריו הצליחו לשכנע 25 בעלי בתים להצטרף, והם צריכים לשכנע את כל הדיירים.
אלפי גרמנים כבר צפו בסרט, ודמניג, שמוצף בהזמנות חדשות, ממשיך להתרוצץ ברחבי גרמניה וגם במדינות השכנות. בשנה וחצי האחרונות הוא נהג 71 אלף קילומטרים כדי להנציח את קורבנות השואה. הוא קיבל מנשיא גרמניה עיטור כבוד ממלכתי ופרס מארגון "דמוקרטיה וסובלנות".
מה היה אבא שלך אומר על האבנים?
"אני לא יודע, זה היה בלתי אפשרי לדבר איתו על העבר".
17 אלף אבני זיכרון בשמונה שנים. מה זה עשה לך?
"לפעמים אנשים מדברים על מה שקרה רק בזכות האבנים".
אתה מדבר על האחרים ואני שואל עליך.
"כל אחד מהנרצחים נוגע ללבי. יש טקסים שבהם אני פורש הצידה כי אני לא יכול לעמוד בהתרגשות. זוהי עבודה מאוד חשובה עבורי כי היא מעוררת כל כך הרבה רגשות ומגיעה לכל כך הרבה אנשים. זהו בעצם פסל חברתי".
ואיך זה משפיע על חיי היומיום שלך?
עברתי לגור בטנדר ואני ישן כל לילה במלון אחר. לפעמים אני חושב לעצמי: או, שוב הכביש המהיר ושוב פקק תנועה, אבל הפרויקט הזה הפך להיות מפעל חיי".
נא להמתין לטעינת התגובות
